כל כלי האורג וחבלים וקנים שלו מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור חוץ מכובד העליון וכובד התחתון לפי שאין ניטלין מפני שהן תקועין, וכן העמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן, ושאר כלי האורג מותרין.
שיטת הרמב”ם שכלי האורג הם כלים שמלאכתן לאיסור. וע’ מקורו בגמ’ שבת קי”ג ע”א, והובא במ”מ. אבל שיטת רש”י שם שכלי קוואי הם כלים שמלאכתן להיתר. וכתב רש”י “מותר לטלטלן, לשני הקנים לתשמיש אחר ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהם ולא הוי מלאכתן לאיסור”. אם כן יש מחלוקת בין רש”י לרמב”ם אם הכלים האלו הם כלים שמלאכתן לאיסור או מלאכתן להיתר.
שיטת רש”י הובאה במגיד משנה כאן, ולפי הבנת המגיד משנה המחלוקת בין רש”י לבין הרמב”ם היא בכלים שמשמשים גם לתשמיש שאינו איסור, האם הם כלים שמלאכתן לאיסור או כלים שמלאכתן להיתר. ולכן כתב המגיד משנה שבגמ’ משמע בהדיא שכל שמיוחד לאיסור אף על פי שאין מקפיד עליו אם משתמשין בו תשמיש אחר הוי כלי שמלאכתו לאיסור.
אלא שכפי שהוא הביא את רש”י יש ברש”י לכאורה חידוש גדול יותר. לפי לשון רש”י הנ”ל, הרי יתכן לפרש שהם משמשים גם לתשמיש אחר משום שאין גרדי מקפיד עליהם ולכן הם כלים שמלאכתן להיתר, אבל כפי שהמגיד משנה מפרש את רש”י הרי כתוב ברש”י “כלי קוואי מותר לטלטלן דחזו לתשמיש אחר ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהן ולא הוי כלי שמלאכתו לאיסור”. משמע שדי ש”חזו”, אף שבפועל אין זה מיועד גם להיתר. אלא שלפי זה צריך לומר שדין טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו הוא באופן ארעי, אבל אם “חזו” זה יהיה כלי שמלאכתו להיתר, וצ”ע. (וע’ להלן מ”ש בסוגית שופר)
ולכאורה גרסת המ”מ עדיפא משום שעפמ”ש לפנינו כתב רש”י שכלי קוואי “מותר לטלטלן לשני הקנים לתשמיש אחר” ולכאורה בשביל תשמיש אחר הרי אין צריך לומר שזה כלי שמלאכתו להיתר, שהרי אף כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו או מקומו. ולגרסת המגיד משנה אתי שפיר משום שכוונתו ש”חזי” לתשמיש אחר. אלא שצריך להגדיר את ההבדל בין כלי שמלאכתו לאיסור וכלי שמלאכתו להיתר לפ”ז.
אלא שלפי זה הרי מה שדן המשנה ברורה בסימן ש”ח ד”ה קרדום, תלוי במחלוקת רש”י ורמב”ם:
ודע דכתב הפמ”ג והעתקתיו במ”ב דכלי שרוב מלאכתו לאיסור הוא ג”כ בכלל כלי שמלאכתו לאיסור והביא ראיה מרשב”א לענין קדירה עי”ש
ולענ”ד היה נראה דזה דוקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור ורק לפעמים משתמש בה להיתר ולענין זה יש ראיה מקדירה דמשמע מרשב”א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל אבל אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם ורק שלאיסור משתמשין בה יותר מנלן דמקצה דעתיה מניה דהלא עשויה למלאכת היתר ג”כ וצ”ע.
ולפי האמור הרי זה מחלוקת רש”י ורמב”ם, אם בדבר שמשמש גם לאיסור וגם להיתר דינו ככלי שמלאכתו לאיסור או ככלי שמלאכתו להיתר.
ונפ”מ גם לגבי שימוש בנשק, שדן הרב גורן בתשובה שמשמש גם לאיסור וגם להיתר, גם לאימונים וגם למלחמה. ודן מצד שעיקרו למלחמת מצוה שמותרת בשבת שיהיה דינו ככלי שמלאכתו להיתר. וכתב שתלוי אם שבת הותרה או דחויה. ולפי הנ”ל זה ג”כ תלוי בשאלה זו. אלא שעצם הדבר קשה מסכין של מילה. אף אם נאמר שיש בו שימוש בדבר שהותרה בשבת אין זה גורם שלא יהיה כלי שמלאכתו לאיסור, וראיה מסכין של מילה (ראית הרב אבידן ב”שבת ומועד בצה”ל”).
ולגבי קדירה הכריע בשמירת שבת כהלכתה פרק כ’ סעיף טו שהוא כלי שמלאכתו לאיסור רק אם אין רגילים להשתמש בה לשמור אוכלין. אבל אם רגילים לשמור בה אוכלין אין היא כלי שמלאכתו לאיסור.
אלא שעיקר הדבר נראה שתלוי גם בסוגיה בפרק במה מדליקין ל”ו ע”ב-ל”ז ע”א:
אמר רבי יוסי (בר) (מסורת הש”ס: [ברבי]) חנינא: שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות, מדליק, שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו. אמר לו: אם כן, נתת דבריך לשיעורין! אלא: מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו, ששם מניח שופרו, לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות.
והתניא: שופר מיטלטל וחצוצרות אינם מיטלטלין! אמר רב (יוסי) לא קשיא, כאן, ביחיד, כאן, בציבור. אמר ליה אביי: וביחיד למאי חזי, הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק, בציבור נמי חזי, לגמע לתינוק עני! ותו, הא דתניא: כשם שמטלטלין את השופר, כך מטלטלין את חצוצרות, מני? אלא, לא קשיא, הא, רבי יהודה, הא, רבי שמעון, הא, רבי נחמיה.
ונחלקו כאן רש”י ותוס’. לרש”י שופר הוא כלי שמלאכתו להיתר גם לר’ יהודה, ואילו חצוצרות זו מחלוקת ר’ יהודה ור”ש. אבל תוס’ ד”ה והתניא כתבו:
והתניא שופר מטלטלין כו’, תימה לר”י הא ע”כ האי דשרי לטלטל שופר היינו לצורך גופו או לצורך מקומו דמחמה לצל אפי’ ר’ שמעון אסר כמו שאפרש בסמוך דשופר מלאכתו לאיסור הוא וברייתא דלעיל דאסר להצניעו היינו מחמה לצל והוי כמו מרא שלא יגנב בפרק כל הכלים (לקמן דף קכד:) דהיינו טלטול שלא לצורך.
ובד”ה “הא ר’ יהודה” כתבו:
לר’ יהודה מטלטלין שופר אע”ג דמלאכתו לאיסור שרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו… אבל בחצוצרות אסר משום דכיון דלא חזי למלאכת היתר אלא מעט מקצה ליה לגמרי ממלאכת היתר והוי כמטה שיחדה למעות והניח עליה מעות דאמר רב יהודה א”ר (לקמן דף מד:) דאסור לטלטלה ומוקי לה כר’ יהודה וכמו קינה של תרנגולים דמשמע לקמן (דף מה:) דאסור לר’ יהודה אפי’ לצורך גופו ומקומו.
אם כן הרי דין הקדירה יהיה כמו דין השופר שראוי לגמע בו מים, לרש”י כיון שראוי גם למלאכת היתר הרי אינו מוקצה אפילו לר’ יהודה. אבל לשיטת התוס’ כל אלו הוו כלי שמלאכתו לאיסור.
ולדברינו הרי רש”י בכלי קוואי לשיטתו בשופר. והרמב”ם יסבור שכלי שמלאכתו גם לאיסור וגם להיתר הוי כלי שמלאכתו לאיסור.
אלא שמאחורי מחלוקת רש”י ותוס’ בשופר ומחלוקת רמב”ם ורש”י בכלי קוואי נמצאת מחלוקת יותר עקרונית: מצאנו שמחלוקת ר’ שמעון ור’ יהודה במוקצה של הכנה אם יש מוקצה או אין מוקצה. אבל לא מצאנו שהם נחלקו בכלים שמלאכתן לאיסור. והרי כלים מפורש בגמ’ שזה משום גזירה שנגזרה בימי נחמיה בן חכליה. ע’ רש”י קכג ע”ב ד”ה ג’ כלים).
ולשיטת רש”י בסוגיה זו נראה שר”ש ור”י נחלקו בכלים שמלאכתן לאיסור כפי שנחלקו בתמרי דעיסקא. אבל לשיטת התוס’ נראה שגזירת כלים היא גזירה אחרת שלא שייכת להלכות מוקצה ולכן לכו”ע יש מוקצה בשופר, והשאלה היא אם הוא מוקצה חמור יותר כמו מטה שיחדה למעות. ועל פי זה, הרי מה שנחלקו ר’ יהודה ור”ש במוקצה, היינו בכלים דוקא אבל יתכן שהם לא נחלקו במוקצה של הכנה.
וכפי הבנתנו בשיטת התוס’ כתב בפירוש בחידושי הר”ן בתחילת פרק כל הכלים קכב ע”ב:
מיהו ודאי נראה דאפילו לר’ שמעון דלית ליה מוקצה מודה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור שהן אסורין לטלטל לצורך מקומן או מחמה לצל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלאו משם מוקצה נגעו בהם אלא טלטול הוא שאסרו בשבת בדברים שאין תשמישן רגיל ומשום הוצאה הוא שגזרו.
ועפמ”ש לבאר בשיטת רש”י שס”ל שכלי שמשמש גם להיתר וגם לאיסור דינו ככלי שמלאכתו להיתר בגלל תשמיש ההיתר, מובן מה שבגמ’ שם בה”א לחלק בין יחיד לבין ציבור, שהרי ביחיד השופר משמש גם למים אבל בציבור לא, ותרצה הגמ’ שבציבור נמי חזי לגמע מים לתינוק עני. ולכן הוי כלי שמלאכתו להיתר (וגמ’ זו סיוע למה שכתב המגיד משנה ברש”י וכמו שכתבנו לעיל שדי שיהיה ראוי לתשמיש. ולפ”ז צ”ב בהגדרת כלי שמלאכתו לאיסור כמ”ש ברש”י וכמש”ל).