כתב הרמב”ם:
כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזה הוא הנקרא גרף של רעי, ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן, רוק שעל הקרקע דורסו לפי תומו והולך, ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשהו מוציאין אותו.
השגת הראב”ד:
ומטלטלין כנונא מפני עפרו אע”פ שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי. א”א אינו תופס דרך הגמרא כלל והגמרא (שבת מז) שהאפר מוכן הוא שיהיה בו מקצת אפר שהוסק מערב שבת ומקצת שהוסק בשבת וכלי שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו.
מקור הדברים הוא בסוגיה שבת מ”ז ע”א, ומסקנת הגמ’ שם ובקיצור בביצה כ”א ע”ב “אמר רבא מלטלין כנונא אגב קיטמיה אף על גב דאיכא עליה שברי עצים”.
ולפי פשט הסוגיה שם הגמ’ דחתה את טעם אביי שהוא משום שהמחתה היא גרף של רעי, אלא הטעם הוא משום שהוי בסיס לדבר המותר והאסור, וזו קושית הראב”ד על הרמב”ם.
בסוגיה זו תלויה שאלת בסיס לדבר האסור והמותר, והאם יש צורך שיש שהדבר המותר יהיה יותר מאשר בדבר האסור, וכפי שכתב בשו”ע סימן ש”י סעיף ח’:
כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו, כגון: מחתה שיש עליה מבע”י אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק, או צואה ויש עליה ג”כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול, מותר לטלטל מחתה כמו שהיא; וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור; אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, בטל אצלו ואסור לטלטלו.
אלא שבסוגיה בדף קי”ז ע”א שדנה בנושא בסיס לאסור ומותר, לגבי טלטול תיק הספר עם הספר ומעות, לא הוזכר שם ענין החשיבות.
מקור הדבר שצריך חשיבות, בטור אורח חיים סימן שי:
ואם יש עליו דבר האסור ודבר המותר כגון מחתה שיש עליה אפר שמותר לטלטל לכסות בו הרוק ויש עליה גם שברי עצים שאסור לטלטלן מותר וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר בטל אצלו ואסור לטלטלו.
וכתב הבית יוסף:
ומ”ש רבינו וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור. נראה לי שלמד כן מדאמרינן בגמרא (שם) מתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל אמר אביי בגלילא שנו ופירש רש”י בגלילא שחשובות להם שברי פתילה שאין בגדי פשתן מצויין להם הילכך לא בטלי ונעשה נר בסיס להם
וכתבו התוספות (ד”ה בגלילא) דאין נראה לרבינו תם אלא הכי פירושו בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן עכ”ל ודברי רבינו כפירוש רבינו תם.
ופירוש דברי התוס’: שבגליל היה רוב שמן ולכן השמן לא חשוב ואין הפתילות בטלות אגב שמן, שהרי שם הפתילות חשובות יותר. וע’ תוס’ שם ד”ה אע”ג, ולדבריהם מוכרחים לומר שדין ביטול תלוי בחשיבות, משום שאם לא כן קשה קושיתם: למה מקשה הגמ’ מבריתא דשוין, לסייע מדין כלכלה ופירות שמותר לטלטל כשיש איסור ומותר על הכלכלה.
גם בדברי רש”י נראה שלמדו שבסיס לדבר האסור והמותר הוא כשהאסור בטל לגבי דבר המותר: ע’ רש”י מ”ז ע”א ד”ה בגלילא שנו - “שחשובות להן שברי פתילה, שאין בגדים של פשתן מצויין להם - הלכך לא בטלי, ונעשה נר בסיס להן”. ומשמע שהטעם הוא משום שאם האיסור אינו בטל הרי זה בסיס לאיסור, וכדי שיחשב בסיס לדבר המותר צריך האיסור ליבטל לגבי ההיתר. וכן נראה מדברי התוס’ בשבת שם שהביא הבית יוסף הנ”ל: “דאין נראה לרבינו תם אלא הכי פירושו בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן עכ”ל ודברי רבינו כפירוש רבינו תם”. (וברשב”א גם משמע כך וע’ ברור הלכה ביצה כ”א שהביאו ואכמ”ל).
אבל בתשובות הרא”ש כלל כב סימן ח’ לא משמע שצריך שהאיסור יהיה בטל לגבי ההיתר, אלא די ששניהם שם:
הדרך הג’: שמותר לטלטל ההיתר בעוד שהאיסור עליו, ואפילו במניח, שנעשה בסיס לו. והוא שיהיה בסיס כמו כן לדבר ההיתר; והוא ששנינו: מטלטלים תרומה טמאה עם תרומה טהורה; ודוקא כשהטהורה למטה, דלא מצי שקיל להטהורה.
ודוקא בפירות המיטנפין, דאי אפשר למשדינהו ולמינקט תרומה טהורה; הילכך מטלטל להו בתוך הכלכלה עד דזריק לכולהו לפתורא ושקיל ליה לטהורה ואכיל לה.
וע’ או”ז סו”ס פו שגם ממנו משמע שבבסיס לדבר המותר והאסור אין צריך להיות אחד בטל כלפי השני, אלא שאם ההיתר חשוב ולא בטל הרי זה בסיס לדבר המותר והאסור, ואין צריך לומר שהאיסור בטל.
לדעת האור זרוע די שההיתר הוא חשוב, כדי שלא יחשב לבסיס. ונראה שלכן האור זרוע ראה סתירה בין כלכלה והאבן בתוכה ובין בריתא דשוין שאם יש עליה שברי פתילה שאסור לטלטל. משום שאין לחלק, כתוס’ שזה חשוב יותר וזה פחות חשוב, משום שלסברת האו”ז הכל היינו הך: בסיס להיתר ואיסור.
וע’ מ”א שהוכיח מגמ’ שקרטין בי רבי מי חשיבי שאין הולכים אחר חשיבות לכל העולם אלא אחר חשיבות יחסית. אבל נראה ששאני קרטין בי רבי ששם כיון שזה בטל לגמרי ואין לזה חשיבות כלל, לכן מועיל בבי רבי, כי שם זורקים את זה ואין לזה שם כלי כלל.
אבל אם השאלה היא האם הדבר המותר חשוב יותר מן האסור, ולא מיירי בביטול לגמרי, לכאורה צריך להיות שבטלה דעתו לכל העולם והולכים אחר הרוב. ולכן הקולא של האחרונים שהחשיבות היא יחסית לצורך עכשיו בשבת, ולכן מעות והיתר, ההיתר חשוב יותר, נראה שאין לזה בסיס בגמ’ הנ”ל. ואין מקום להוכיח מגמ’ שבאופן שאינו בטל כלל, שהולכים אחר החשיבות היחסית. ואם כן עולות מן הנ”ל הרבה חומרות בנוגע לבסיס: א. היתר בסיס לדבר המותר ולדבר האסור צריך שיהיה האיסור בטל להיתר. ב. אין הולכים אחר החשיבות לגבי דידי אלא אחר חשיבות דעלמא.
ובעצם ההרחבה של חשיבות לגבי דברים שונים, בגמ’ יתכן רק לגבי שברי עצים ואפר. אך לגבי תיבת מעות וכיו”ב, ע’ הגהות מימוניות כאן שהוא דן גם במגירה שיש בה גם מעות וגם דברים שאינם מוקצה.
ויתכן שנפ”מ מאופן היתר טלטול היתר עם איסור, הוא לגבי כמה דברים שנדונו גם בהערות לשמירת שבת כהלכתה. בהערה רא דן אם בעינן שיניח ההיתר מדעתו או גם בשכח. בהערה רג כתב שאזלינן בתר חשיבותא של האדם באותה שעה. ובהערה רד דן אם צריך שההיתר יהיה על הבסיס בשעה שמטלטל.
וכאמור לעיל, כל הנ”ל לא שייך לרמב”ם שלדעתו אין מקור בסוגיה דכנונא לדין בסיס, ולכן צ”ב אם צריך להיות הדבר ההיתר חשוב יותר לשיטתו.
עע’ שש”כ בהיתרים השונים לבסיס שמלאכתו לאיסור. ע’ בירור הלכה ביצה ע’ קס”ט. וע’ שו”ע סימן רע”ט בענין נתינת לחם על הנר.