מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם.
ומקור הלכה זו בשבת צ”ד ע”ב המובא במגיד משנה כאן: “ההוא שכבא דהוה ברוקרת שרא להו ר”נ בר יצחק לאפוקיה לכרמלית” ומשום שגדול כבוד הבריות.
שני דברים יש לברר בהלכה זו: א. מה דוחה כבוד הבריות: הוצאה לכרמלית, או גם איסורי שבות אחרים שבאים משום כבוד הבריות. ב. האם כבוד הבריות הוא כבוד החיים דוקא או גם כבוד המתים נחשב לכבוד הבריות.
לכאורה, אם יש היתר משום כבוד הבריות, אם כן לעיל מדוע צריך היתר ככר או תינוק לצורך טלטול המת, ומדוע לא נתיר משום כבוד הבריות? והיה אפשר לומר, שלעיל לא מדובר לצורך החי אלא לצורך המת, ולכן צריך שינוי משום שאין כבוד הבריות במת אלא בחי. אבל בהלכה זו שמיירי במת שהחיים מתבזים על ידו כפי שכתב הרמב”ם, אם כן יש כבוד בריות ולכן מותר גם ללא היתר נוסף. אלא שלפי הסבר זה עולה שיש דין כבוד בריות רק כשמדובר לצורך החי ולא לצורך המת. ואכן כך כתב במרכבת המשנה, ומשום כך כתב הרמב”ם שאם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין.
אבל ע’ במאירי שבת מ”ג ע”ב (164):
ושמא תאמר ונתיר כל טלטול לכבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן שהרי טלטול דרבנן הוא, יש מתרצים (ובהערה שם הביא את לשון ספר ההשלמה שאין דין כבוד הבריות אלא לחיים ולא למתים) שלא נאמר כבוד הבריות אלא לכבוד החיים הא כל שהמת מסריח והחיים מתבזים בו מותר כמו שהוזכר בפרק המצניע בההוא שיכבא דהוה בדרוקרת והתיר רב נחמן להוציאו בכרמלית.
אבל הוסיף המאירי:
ומ”מ לגדולי המחברים ראיתי בה מת שהסריח ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים הו אלא שאף לבזיונו יש לחוש. אלא שיראה לי שלא הותר מיהא קודם שהסריח ולא מדברי האומר שאין דוחים לא תעשה אלא לכבוד החיים, שהרי מת מצוה אין שם כבוד לחיים אלא שכל שאינו מסריח אין בעמידתו זלזול אחר שאינו ראוי לקבורה.
הרי שהמאירי הבין בלשון הרמב”ם שכבוד הבריות שייך לא רק בכבוד החיים אלא גם בכבוד המתים. והטעם למה שכתב הרמב”ם שאם היה להם מקום אחר אין מוצאים אותו, משום שבכה”ג לא רק המתים לא מתבזים אלא גם המת אינו מתבזה.
וכן מוכח בתורת האדם לרמב”ן בסוף ענין מי שמתו (ע”ט) שדן על היתר כבוד הבריות, והקשה:
ואי קשיא והא טלטול מלאכה שאין לה עיקר בתורה היא דומיא דכרמלית, ולא התירוה משום כבוד הבריות אפילו בדליקה בלא ככר או תינוק ורבי יהודה בן לקיש דשרי משום דלמא אתי לכבויי אבל לא משום כבוד הבריות. י”ל תנא קמא אסר משום דאפשר למיתן עלה ככר או תינוק…
הרי שהרמב”ן הבין שכבוד הבריות אינו רק כבוד החיים אלא גם כבוד המתים, ולכן הוקשה לו מדוע יש צורך בהיתר ככר או תינוק.
ואולי בשאלה זו, האם יש כבוד הבריות לגבי המת, תלוי מה שכתב הבית יוסף בסימן שי”א, והובא כהערה במקורות וציונים לרמב”ם פרנקל כאן, שברמב”ם משמע שדוקא במת שהסריח, אבל הטור התיר גם אם לא הסריח. ולדעת מרכבת המשנה הטעם ברור: משום שאם לא הסריח אין ענין של כבוד החיים. אבל לדעת הטור גם משום כבוד המת שייך, וודאי שאין לחכות עד שיסריח ומשום כבוד הבריות של מת. אלא שהבאנו בשם המאירי והרמב”ן שפשוט להם ששייך כבוד הבריות גם במת.
ולכן כתב בשש”כ ח”ב פרק ס”ד בסעיף כט שאמנם אסור לבקש שיכתבו תעודת פטירה בשבת וביו”ט, אולם כאשר הדבר כרוך בכבוד המת, שלא יוכלו לקוברו במוצאי היום בלא תעודת פטירה מותר לבקש אפילו מן רופא יהודי שהוא ימסור לנכרי לכתוב את התעודה. אבל בספר מלכים אומניך בפרק י’ הערה ו’ בענין זה של תעודת פטירה בשבת ויו”ט כתב שאין היתר אם המת לא יסריח, ולדעתו אין עיכוב הקבורה משום כבוד המת. ובתחילת ההערה שם כתב שלולא שאדם בהול על מתו לא היו מתירים איסור שבות לצורך המת כשם שלא מתירים להוריד שופר מהאילן, דלא מתירים שבות על ידי ישראל. והעיר עליו הרב אבידן בספר דרכי חסד בפרק י”ב סעיף כד והעיר שם שמשמעות הראשונים שלולא היה היתר ככר או תינוק היו מתירים משום כבוד הבריות.
אלא שיש לברר אילו איסורים הותרו משום כבוד הבריות גם לחי וגם למת. הרחיב על זה הרמב”ם בהלכות כלאיים פרק י’ הלכה כ”ט:
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה,
אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואע”פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.
ומדברי הרמב”ם “דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום”, משמע שכל איסור שבות הותר משום כבוד הבריות.
ואגב יש להעיר, שבהלכות שבת ישנן עוד שתי הלכות שבגמ’ מבואר שהן משום כבוד הבריות, אבל הרמב”ם שם לא ציין שההיתר הוא משום כבוד הבריות: לעיל פרק כ”ו הלכה ד’ לגבי אבנים של בית הכסא, ובשבת פ”א ע”ב מבואר שזה משום כבוד הבריות. וכן בפרק כ”ז הלכה טו הביא הרמב”ם את דין היוצא חוץ לתחום שיש לו רק ד’ אמות, שאם הוצרך לנקביו מותר לצאת, ודין זה מבואר בסוגיה עירובין מ”א ע”ב שהוא משום כבוד הבריות. וכן בהלכות מגילה פ”א הלכה א’ כתב שמת מצוה דוחה קריאת מגילה ובגמ’ מבואר שהטעם הוא משום כבוד הבריות והרמב”ם לא כתב את הטעם רק בהלכה שלפנינו ובהלכות כלאיים. ונראה שבזה הרמב”ם לא כתב הטעם משום שהיתר זה מוחלט ולא תלוי בתנאי. אבל היתר הוצאת המת הוא רק אם אין לאנשים מקום אחר ללכת, אז התירו הוצאה לכרמלית. ואם כן יש לומר שבמקרים האחרים לא גזרו בכלל ואין זה היתר של כבוד הבריות שנאמר שתלוי אם יש כבוד או אין כבוד הבריות.
ומקור דברי הרמב”ם בהלכות כלאיים, הוא מגמ’ ברכות יט ע”ב, וכבר נדון הרבה באחרונים הסבר הסוגיה לפי הרמב”ם (ע’ עינים למשפט שם, וע’ שושנת העמקים כלל ו’, ושאגת אריה סימן נ”ח ובחדשות סימן יב, תומים סימן כא). ע’ בסוגיה שם שלגבי השבת אבידה כתוב “והתעלמת” ולגבי מת מצוה בטומאה כתוב “ולאחותו”. אלא שאומרת הגמ’ “שב ואל תעשה שאני” הרי שגם איסור תורה מותר בשב ואל תעשה. וזה השמיט הרמב”ם. ולכאורה אם בהשבת אבידה כתב הרמב”ם ששאני משום שזה לאו של ממון, ולא כתב שזו גזירת הכתוב, הרי שגם היה לו להביא את ההסבר על מת מצוה ששב ולא תעשה שאני? וע’ באחרונים וכנראה שגם גרסת הרמב”ם היתה שונה בסוגיה.