רמב”ם שבת פרק כז הלכה ג’ - תחומין למעלה מי’

כתב הרמב”ם:

המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודי שגבוהין עשרה ואין בכל אחד מהן ארבעה על ארבעה הרי זה ספק, אם יש תחומין למעלה מעשרה; אבל אם הלך על מקום שיש בו ארבעה על ארבעה הרי זה כמהלך על הארץ, ויש איסור תחומין שם.

עיין מגיד משנה שהביא את תשובת הרמב”ם שגם תחומין אין מן התורה בכרמלית. ונראה שהרמב”ם דימה את זה לתחומין למעלה מעשרה, כמבואר במובאה להלן.

לפי דברי הרמב”ם בתשובה, אם כן נראה שאין תחומין בנוסע במכונית שהיא עצמה מוגדרת כרשות היחיד כיון שיש בתורה ד’ על ד’ בגובה י’ (או על גגה, וממילא רשה”י יורדת עד תהום). ואם כן אין בעיה של יציאה מחוץ לתחום עד שמגיע למקום אחר. ומכל מקום תמיד תהיה רק בעית חוץ לתחום דרבנן, משום שלא הלך י”ב מיל דאוריתא ברשות הרבים. וע’ להלן מבית יוסף.

וכתב בשו”ת חתם סופר חלק ו-ליקוטים סימן צח:

צריך אני לעשות לי רב במאי מספקא לי’ לתלות תחומין בלמעלה מיו”ד ומה ענין תחומין לרה”ר וכרמלית שאינם תופסין למעלה מיו”ד ואי משום שאין הילוך באויר א”כ למעלה מג’ טפחים דליכא לבוד נמי מבעי’ ולא נעלם ממני תשובת רמב”ם ויבוארו דבריו לקמן בעזה”י ואינו ענין לכאן כלל.

וכתב הרמב”ם בתשובה סימן ש”ח:

ואמנם המים הרבים שגבהם עשרה טפחים או יותר ההליכה על גבם מותר בשבת לפי שאין אסור תחומין למעלה מעשרה בכרמלית ומפני זה היה מותר ללכת בימים המלוחים תמיד על איזה תכונה שיהיו.

והשאלה שנסתפקה לתלמיד ושאל אם איסור תחומין למעלה מעשרה אם לאו זה האסור למעלה מעשרה ביבשה הוא כמו שנתבאר שם אבל אויר הים ר”ל אויר כרמלית לא יתלה בו איסור תחומין למעלה מעשרה.

ומוכח מדברי הרמב”ם שטעם שאין איסור תחומין למעלה מעשרה הרי זה משום שזה כרמלית. על פי זה מוסבר מה שכתב שם בתשובה ש”י שהטעם שאין תחומין למעלה מי’ משום שלא דומה לדגלי מדבר:

כל שכן שזה לא יעלה בדעת בר בי רב דחד יומא שיהיה בהליכה במים אסור תחומין דאוריתא ממחנה ישראל שהוא רשות הרבים, והלא ידע שאסור הטלטול שיש בו חיוב סקילה אמרו בו המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. כן בלי ספק המהלך י”ב מיל על פני המים המועטים פטור לפי שאינו דומה למחנה ישראל.

וכבר בארנו מה שחייב בזה מן הגנות שיהיה המעביר על פני המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה. ובורא עולם עד עלינו שמעולם לא חשבנו שיתעלם זה מעיני תלמיד חכם שיהיה צריך להאריך בו זה האורך הגדול.

וכתב החתם סופר שם בביאור דברי הגמ’ שם:

לישנא אחרינא בספינה והא דלישנא קמא לא קאמר בספינה כ’ מג”א סי’ רס”ו משום דבמים לכ”ע תחומין לאו דאורייתא והם דברי רמב”ם שהמציא כן מדעת עצמו בתשובה שנדפסת סוף ס’ קטן אגרת רמב”ם וכ’ שם ק”ו השתא טלטול ד’ אמות שהוא בסקילה איננה במים שהם ככרמלית מפני שאינו דומה לדגלי מדבר מכ”ש תחומין שהוא בלאו שלא יהי’ נוהג בהילוך מים שאינו דומה לדגלי מדבר ע”ש וצריך ביאור מה ענין ק”ו לכאן ומה ענין זה לזה

אבל נ”ל פירושו דהרי הוצאה וה”ה העברה ד’ אמות בר”ה דהלכתא גמירי האי שיעורי’ מ”מ עיקרו נפקא מקרא אל יצא איש וכו’ קרי בי’ אל יוציא כמבואר ספ”ק דעירובין ותחומין נמי מהתם נפקא קרינן אל יצא איש ממקומו אלא אאזהרה דאל יוציא איכא סקילה ואאל יצא ליכא אלא לאו

והשתא אם לענין סקילה מפרשי’ מקומו מקום דגלי מדבר למעוטי מים שאינו דומה להם מכ”ש לענין תחומין דליכא אלא לאו דסמכינן אהך משמעות דמקומו ממש דדגלי אמרינן וזה נ”ל כוונת רמב”ם דהאי מקומו אי אפשר לפרש בשני ענינים וכיון דלענין סקילה מפרשים להקל מכ”ש לענין לאו.

הסבר זה של החתם סופר תלוי במה שנדון בשעור הקודם: הרמב”ם למד מפסוק אל יצא איש ממקומו איסור ד’ אמות ברשות הרבים. אבל הטור למד משם ד’ אמות שיש לכל אחד כשיצא חוץ לתחום שהרי לטור הפסוק מיירי במי שיצא לחפש את המן מחוץ לתחום. לכן לדעת הרמב”ם אכן מוכרח מה שכתב כמו שכתב החתם סופר שאין תחומין בכרמלית. אבל לטור אין כל הכרח לזה לפי פשט החתם סופר.

השו”ע בסימן רס”ו סעיף ז’ כתב לגבי מי שהחשיך בדרך והניח את כיסו על החמור כיון שאין עמו עכו”ם: “וי”א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה”. וכתב על זה הרמ”א:

והוא לא ירכוב על החמור אלא ילך ברגליו ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הליסטים או שאר סכנה ואפילו הוא תוך התחום יכול לישב על החמור ולרכוב

וכתב בית יוסף אורח חיים סימן רסו אות יג:

כתוב בסוף הגהות מרדכי (פב ע”ג) הרוכב על סוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבוא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דהחי נושא את עצמו ואי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפלה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה

ולאבא מארי ה”ר מרדכי נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים (ביצה לו:) דאין רוכבין על גבי בהמה ע”כ לשונו

וכתב עוד בית יוסף:

ואפשר לומר שטוב לרכוב מלילך על רגליו מדאיבעיא לן (עירובין מג.) אם יש תחומין למעלה מעשרה ולא איפשיטא ולדעת כמה פוסקים נקטינן לקולא כמבואר בסימן ת”ד והרוכב על גבי בהמה הוא למעלה מי’ ואף על פי שעובר על גזירת רבנן דאין רוכבין על גבי בהמה, על איסור תחומין דהוו דאורייתא אליבא דמאן דאמר מיהא לא עבר ואם ילך ברגליו יעבור אדאורייתא…

ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד’ אע”פ שהוא גבוה י’ או יותר כארעא סמיכתא היא ואית ביה איסור תחומין לכולי עלמא אם יוצא חוץ לתחום כדאמרינן בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מג.) גבי עמוד, וכן כתב הריטב”א שם (מג:),

הרי שלדעת הבית יוסף, קרון אף שהוא רשות היחיד יש בו תחומין משום ארעא סמיכתא, מה שאין כן במי דרוכב למעלה מעשרה. וזה הפוך מסברא שכ’ לעיל שלסברת הרמב”ם צריך להיות שאין תחומין גם בתוך רשות.

וכתב שם מגן אברהם סימן רס”ו ס”ק ז’ שמה שכתב הבית יוסף שאין ברכיבה איסור תחומין הוא חידוש, ואדרבא הוכיח ההיפך מרש”י שמשמע ממנו שטעם שאין תחומין למעלה מעשרה הוא משום שלא ניחא תשמישתיה. ואם כן אם זה ניחא הרי ודאי שיש תחומין. והוכיח המגן אברהם את סברתו מגמ’ ומסברא. מגמ’: ע’ עירובין מ”ג ע”א שם:

בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תיבעי לך דארעא סמיכתא היא. כי תיבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה. אי נמי דקאזיל בקפיצה. לישנא אחרינא בספינה מאי.

הגמ’ נתנה דוגמאות איך יתכן למעלה מעשרה: בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה, אי נמי דקאזיל בקפיצה, לישנא אחרינא בספינה. אבל הגמ’ לא אמרה שמיירי ברוכב ומשמע שרוכב אינו בגדר תחומין למעלה מי’. ומסברא, כתב המג”א משום שרוכב כמהלך דמי.

וע’ שמירת שבת כהלכתה שכתב שבנסיעה ברכב יש איסור תחומין, וכדעת המגן אברהם. ע’ פרק מ’ סעיף ס”ה.

ואם כן לגבי נסיעה ברכב, דעת הבית יוסף שיש איסור תחומין אף שהוא גבוה י’. אבל בבאר היטב בסימן ש”ה ס”ק ה’ כתב לגבי בורח בשבת מפני סכנת נפשות, שעדיף לצאת בקרון משום שאין בו איסור תחומין. ובאמת כן נראה מדברי הרשב”ם שמובא בתוס’ עירובין מ” ע”א סוף ד”ה הלכה:

ועוד רצה רשב”ם להתיר ליכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום וחזר בו משום שמא יגעו בו ליסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות.

ומשמע שאין חשש איסור תחומין בנסיעה.

האם יש תחומים בשמים למי שטס במטוס? לכאורה הרי זה ממש דין תחומין למעלה מי’. אלא שאף אם נשתמש בסברת ארעא סמיכתא לגבי רכב, ודאי לגבי אוירון ומטוס לא שייכת סברא זו. וע’ ציץ אליעזר סימן כ”א בח”א.

אלא שזה קשור לנושא נוסף שנדון בראשונים כבר למרבה הפלא: בענין ברכת הלבנה בליל שבת. כ’ הב”ח בתשובה סימן פ’ ובאו”ח סימן תכ”ו, שאין מברכין בליל שבת על ברכת הלבנה דשמא הלכה יש תחומין למעלה מעשרה והוי כמקבל רבו למעלה מעשרה. והחתם סופר הנ”ל כתב שלא שייך קנין שביתה בשמים. וכבר בשו”ת הרשב”א חלק ד סימן מח דן בזה:

מה שאמרת: שמצאת לרב רבי משה דקוצי זלה”ה: שאין מברכין ברכת הלבנה בלילי שבת, דשמא יש תחומין למעלה מעשרה. והוי כמקבל פני רבו למעלה מעשרה. ושאלת: מה אני אומר בזה?

תשובה: לעיקר תחומין, דעת רבותי נוחי נפש: שאין תחומין למעלה מעשרה. דתחומין דרבנן הם, ובעי’ דלא איפשיטא היא וכל ספק בדרבנן להקל, ואפי’ לכתחילה. אלא שאני יש לי בו דעת אחרת, שם בעירובין בר”פ מי שהוציאוהו. והנה ספרי יש בידכם ספר עבודת הקדש גם עירובין וח’ עירובין לשם תמצאון

ומ”מ, לענין ברכת הלבנה, לא ידעתי מה ענין זה של תחומין בברכת הלבנה. וכי אם לא היה באפשר להקביל פני רבו אלא ממרחק גדול שיהיה ביניהם, לא יקבל פניו? ואם תאמר כן, א”כ אף בחול לא יברך, שאין המברך קופץ למעלה עד מקומה של לבנה.

ועוד: שגם המברך אינו מברך אל הלבנה אלא ליוצרה ברוך הוא. והוא יתברך אינו למעלה מעשרה, ולא למעלה מן התחומין. שהוא למעלה מכל זה עילוי רב. אלא שאנו כמקבלין פני השכינה. בדמיון הלבנה שברא ומחדשה בכל חדש, ושאינה משנה את תפקידה. ועוד יש בזה ענין פנימי למי שזכהו השם לעמוד עליו.

ובדקנו בס’ המצות של הרב ז”ל, ולא מצאנו בו כן. ואפשר כי יש מי שקצר וכתב כן מעצמו.