כתב הרמב”ם:
היה יוצא ברשות, ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשת המצוה שיצאת לעשותה יש לו ממקומו, אלפיים אמה לכל רוח; ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות, מובלע בתוך אלפיים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו, וכאילו לא יצא.
וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גויים, או מן הנהר, או מן המפולת, יש להם אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהצילו בו; ואם הייתה יד הגויים תקיפה, והיו מפחדין לשבות במקום שהצילו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן, ובכלי זינן.
הרמב”ם כלל בהלכה זו את שני תירוצי הגמ’ בעירובין מ”ה, גם תרוצו של רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זינן וגם תירוצו של רב נחמן בר יצחק שבנצחו אומות העולם את עצמן חוזרין יותר מאלפים אמה. וכ”כ רא”ש וב”י שהלכה כשני התירוצים יחד. וע’ טור שבנצחו או”ה את עצמן חוזרים עם כלי זינן יותר מאלפים אמה.
ולעיל בפרק ב’ הלכה כג כתב הרמב”ם:
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת.
ומצוה על כל ישראל שיכולין לבאו לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם יד הגויים בשבת. ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
ומקור הדברים הוא משנה בעירובין מ”ד ע”ב:
מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, כל היוצאים להציל חוזרים למקומן.
וקשה, מה שכתב הרמב”ם שם “מפני שמכשילן לעתיד לבא”, מנין לקח הרמב”ם סברא זו? אלא שזו המשנה בראש השנה כ”א ע”ב:
בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. רבי יוסי אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא.
לכאורה ההיתר שחכמה ויוצאים להציל יש להם אלפים אמה לכל רוח הוא זה שמשום שלא להכשילן, אבל הרמב”ם בפרק ב’ לא מדגיש שמדובר רק בחזרה תוך אלפיים אמה, וצ”ב האם מתיר גם איסורי תורה (ונפ”מ לרופא שחוזר אם יכול לחזור גם באיסורי תורה). ויש הבדל בפירוש המושג “מכשילן לעתיד לבוא” אם ההיתר הוא רק משום דין דרבנן או שההיתר הוא גם בדאוריתא: אם זה רק דרבנן הרי ההיתר הוא כמו במסכת ביצה שהתירו סופן משום תחילתן בדרבנן. אבל אם ההיתר הוא גם לדאוריתא, הרי ההיתר הוא אחר לגמרי: זה משום גדרי פיקוח נפש שגדרם הוא שכבר עכשיו נחשב לפיקוח נפש של העתיד אף שאינו לפנינו. ודוגמא לכך, הביא הרב אבידן בספרו “שבת ומועד בצה”ל” ע’ מא, משו”ת מהרי”ל דיסקין את דברי התוס’ בסנהדרין “פוקו וזרעו משם ארנונא”, שזה חישוב של פיקוח נפש ולכן התירו את האיסור. וכן בעקרון זה מסביר הרא”ש ביומא פ”ה ע”ב את העקרון שחילול שבת יש לעשותו על ידי גדולי ישראל ולא על ידי קטנים, משום “שזימנין דליתנהו ואתי לאהורי בתרייהו”. וזה חישוב של פיקוח נפש.
ואם כוונת הרמב”ם היא להתיר איסור תורה, הרי יש לומר בכוונת הרמב”ם במ”ש שנמצאת מכשילן לעתיד לבא, לא שהתירו סופן משום תחילתן, שהרי משום כך לא היה ניתן להתיר אלא איסור דרבנן של אלפים אמה כמבואר בסוגיה. אלא שהכוונה היא שמכשילן הוא שיבואו לידי סכנה כפי שמבואר שם בסוגיה “בראשונה היו מניחים כלי זיינן” וכו’ אלא שאין זו סכנה של ממש של חולה לפנינו, ולכן השתמש הרמב”ם בביטוי שמכשילן לעתיד לבא. אבל כוונתו היא שלא יכשלו לעתיד לבא במצבים של פקוח נפש.
ואם כן הרי זה כמו שכתב בפירוש רבנו יהונתן על רי”ף (יב ע”א) שזה שחוזרים בכלי זינן, הוא אפילו להעביר ד’ אמות ברה”ר לפי שסכנת נפשות היה בדבר אם יניחום חוץ לתחום. ולדעת הרמב”ם זה לא משום סכנת נפשות, שאם כן לא צריך היה הרמב”ם את התוספת ש”מכשילן לעתיד לבא”.
ולכאורה הרי כן מוכח ממשנה בראש השנה ממעשה של ר”ג: שהרי מלוד לירושלים יש יותר מ-12 מיל ולרמב”ם בריש פרק כ”ז הלכות שבת הרי זה מדאוריתא. ומשמע שטעם זה יש בו כדי להתיר גם איסור תורה.
אלא שעצם החילוק בגמ’ עירובין בין אלפים אמה ויותר מאלפיים, הרי זה מוכיח שהתירו רק איסורים דרבנן.
ועוד ראיה שזה היתר רק מדרבנן, משאלת הרשב”א ביצה דף יב ד”ה בפלוגתא לא קמיירי, ששאל מדוע לא הובאה בביצה משנה זו בר”ה של היוצאים להציל “והוי טעמא דדהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחילתן”. וכן כתבו התוס’ בעירובין מ”ד ע”ב ד”ה כל היוצאין להציל.
והיה ניתן לומר שבפרק ב’ המדובר הוא על מלחמה, ובזה התיר הרמב”ם סופן משום תחילתן. אבל בהלכה שלפנינו המדובר הוא רק בפקוח נפש. ולכאורה מה שכתב הרמב”ם בפרק ב’ הוא דין כללי לכל פקוח נפש. שהרי הרמב”ם בהלכה שלאחר מכן כתב וכן ספינה המטורפת, וכן יחיד וכ’, אם כן הרי דין זה כלול בכל דיני פקוח נפש. ואם נאמר שכל דין עיר הסמוכה לספר הוא דין של פקוח נפש אם כן יש מקום להרחיב סוג זה של היתר לכל דיני פקוח נפש. מה שאין כן אם המדובר בהיתר בגדרי מלחמה.
ונראה להוכיח שזה דין במלחמה: עיין גמ’ עירובין שם: “דרש רבי דוסתאי וכו'” ולמד מקעילה שעיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי קש ותבן. והקשו התוס’ שם ד”ה אי, מנין שהיה זה בשבת? ותרצו:
דמוכחה מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה, דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשי עליה אע”פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש, שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת.
א”כ ברור שגם עסקי תבן וקש נחשב לגדרי מלחמה (ומכאן שגם אנטיפדה היא מלחמה).
ואמנם החתם סופר בתשובה או”ח סימן ר”ג כתב שחשש מכשילן לעתיד לבא מתיר גם בדאוריתא (והביאו גם מנחת שלמה סימן ז’ אות ג’). וע’ מנחת שלמה שם שכתב שזה כמו שלגבי פיקוח נפש עושים על ידי גדולים ולא על ידי גוים אף שאפשר לעשות בהיתר, וכתב הרא”ש שזה משום שזימנין דליתנהו ואתיתי ג”כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבא לידי סכנה. א”כ רואים שמותר לחלל שבת עכשיו משום חשש של פעם אחרת.
אבל זה קשה, שהרי לחכמה שבא לילד לא היתרו אלא להיות כבני העיר שיש לה אלפים אמה לכל רוח ולא יותר? ועוד, לכאורה מכשילן לעתיד לבא הרי זה כמו דין שהתירו סופן משום תחילת בביצה פרק ראשון לגבי פתיחת חנויות וכ’. וזה רק בדרבנן ולא בדאוריתא? וברשב”א בביצה משמע שמכשילן לעתיד לבא זה מעין דין של התירו סופן משום תחילתן
עיין מנחת שלמה שם. ולכן כתב שם הגרש”ז: “ומפני גודל התמיהה…” ובקטע הבא שהביא את דברי הרשב”א והרמב”ן.
וגם בעצם דברי הגמ’ בעירובין מוכח שמותר לחזור רק באיסורי דרבנן, שהרי בנצחו ישראל מותר לחזור רק אלפים אמה, עיי”ש. “דפשוט הוא דבהא גופא דמחלקינן בין אלפים אמה ויותר כלול גם חילוק זה שבין דאוריתא ודרבנן” (גרש”ז שם עמ’ נ”ב ליד הערה). אבל להלן במנחת שלמה סימן ח’ חזר בו וכתב שיתכן להסביר שהתירו רק אלפים אמה בנצחו ישראל, ואעפ”כ התירו איסורי דאוריתא (ויסודו מדברי רבנו יהונתן שם. מ”ש עמוד נח).