רמב”ם שבת פרק כט הלכה ח’ - קידוש במקום סעודה

כתב הרמב”ם:

אין קידוש, אלא במקום סעודה. כיצד, לא יקדש בבית זה, ויאכל בבית אחר; אבל אם קידש בזווית זו, אוכל בזווית שנייה. ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.

ובגמ’ פסחים ק’ ע”ב:

אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו. ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו. אלא לרב למה ליה לקדושי בביתיה כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה.

סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש. ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. דרב הונא קדיש ואיתעקרא ליה שרגא ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר אין קידוש אלא במקום סעודה.

ויש לשאול מה גדר קידוש במקום סעודה, האם הקידוש בא להחשיב את הסעודה, או שמה שחז”ל חייבו קידוש במקום סעודה הוא כדי להחשיב את הקידוש.

ולכאורה לפי מה שכתבנו בשעורים הקודמים שלרמב”ם גם הבדלה היא בגדר קידוש כפי שמשמע בפרק זה הלכה א’, הרי יש להוכיח מהבדלה שיש קיום של קידוש גם בלא סעודה, ואף שחייבו בקידוש סעודה דוקא. והרי מוכח מהבדלה שאין קשר לסעודה. ויש לומר שהצמידו את הקידוש לסעודה משום כבוד סעודה, ולכן במוצאי שבת שאין סעודה נשאר חיוב ההבדלה לחוד. ולפי זה שאנו מדמים קידוש להבדלה, יש להוכיח שענין קידוש במקום סעודה הוא משום כבוד הסעודה (ולכן רק כשיש סעודה). אבל אם נאמר שאין קשר בין קידוש להבדלה, שקידוש יסודו הזכרת שבת והבדלה ענינה דרבנן ומשום כדי להפריד בין שבת לשאר הימים, יש לומר שענין קידוש במקום סעודה הוא כדי להחשיב את הקידוש ולא כדי להחשיב את הסעודה.

ולכאורה הדבר תלוי בגרסאות בגמ’: ע’ רא”ש סימן ה’ שהביא הדרשה: “וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה”. אבל הרי”ף הביא אחרת: “וקראת לשבת עונג במקום שקראת שם תהא עונג”.

ולכאורה יש לומר בביאור הגרסאות הנ”ל, האם ענין צירוף הקידוש הוא משום הקידוש, ולכן במקום קריאה שם עונג. או שהצירוף הוא משום הסעודה, ולכן הדרשה היא במקום שקראת שם תהא עונג.

וכן הדבר בשני מקומות בתוס’ הרי”ד: בתוספות רי”ד מסכת פסחים דף קא/א:

ואע”ג דאכלי ריפתא פורתא לית לן לקדושי אלא במקום סעודה חשובה דבעינן וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא הקריאה

תוספות רי”ד מסכת פסחים דף קו/א:

…ואין קידוש שלא במה שהוא שקובע סעודתו או פת או יין דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם יהא עונג הילכך חייב הוא לאכול ולעבור על שבועתו ועל נדרו כדי שיהא עונג במקום קריאה.

וע’ גם בטור סימן רס”ט שדן לגבי הקידוש בבית הכנסת. וכתב הטור שהמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום. אבל בבית יוסף הביא שכתב רבינו שמואל בשם השר מקוצי שמותר לשתות. וביאור המחלוקת נראה לי שיש להסביר

תוספת

שו”ת מנחת יצחק חלק ח סימן ל ד”ה הנה בברכ”י:

הנה בברכ”י (סי’ ער”ב) בשיירי ברכה בשם ספר המכריע וס’ הבתים, כתב על הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, אבל היכא דליכא סעודה לא מחייב בקידוש, ומשו”ה לא מקדשינן ביוה”כ (ביום הכפורים) ואפילו שחל בשבת, והביאו בס’ כה”ח, וכתב ע”ז דכ”כ בשו”ת הגאונים שבס”ס נהרות דמשק (סי’ ק”ה), שאם לא נזדמן לו לאכול בליל שבת או שאינו יכול לאכול לא יקדש עד למחר בסעודה יעו”ש.

ראה שעור על כוס חמישי בליל הסדר. שזה גם נפ”מ למחלוקת האור שמח בהלכות עבודת יום הכפורים ורע”א האם ביום הכפורים שחל להיות בשבת צריך החולה שאוכל לעשות קידוש. שהרי אם הקידוש הוא להחשיב את הסעודה, ודאי שאין מקום לקידוש ביום כפורים שחל בשבת. אבל אם יש חיוב על יין וענינו הוא הברכה, הרי גם ביום הכפורים שחל בשבת, צריך לקדש ככל שבת. ורק באופן זה נתן להבין את המחלוקת.

ועוד יש לדון על מה שכתב בשיח השדה סימן ח’ ד”ה אמנם הנה, בענין אם למקדש זה במקום סעודה ולשומע אין זה במקום סעודה. ולאמור הרי נראה שזה תלוי בשאלה זו, האם הסעודה להחשיב את הקידוש או הקידוש הוא להחשיב את הסעודה.