ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים בתורה, ושניים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים: שבתורה “זכור” (שמות כ,ז), ו”שמור” (דברים ה,יא); ושנתפרשו על ידי הנביאים, כיבוד ועינוג, שנאמר “וקראת לשבת עונג, ולקדוש ה’ מכובד” (ראה ישעיהו נח,יג).
ובפרשת אמור (כג, ב) כתב הרמב”ן: “וטעם מקראי קדש, שיהיו ביום הזה כולם קרואים ואספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה”. וע’ יסודי ישורון, מערכת ערב שבת (ע’ 8), שכתב שעונג שבת הוא מן התורה לדעת הרמב”ן. וכן משמע בתנחומא פרשת בראשית סימן ג ד”ה ותשובת שאלה:
ואם חל ארבעה עשר בשבת, אסור להתענות בע”ש מפני טורח שבת, שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא, ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן, ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן. אלא מקדימין ומתענין בחמישי בשבת שהוא י”ב.
בביאור הגר”א בסימן תקכ”ט ס”א כתב שיש הבדל בין כבוד שבת ובין עונג שבת: שכבוד שבת הוא מה שעושים לפני השבת, ועונג שבת הוא מה שעושים בשבת. ע’ הדוגמאות ברמב”ם בהלכה ב’ והלאה ובהלכה ז’ והלאה.
על פי הגר”א מובן מה ששניהם נלמדים מ”זכור” ו”שמור”. ע’ רמב”ן עה”ת ש”זכור את יום השבת” מתייחס לזכירת שבת כל השבוע לפני שבת. ויש לומר שלכן למדו מכאן כבוד שבת, שנעשה ביום חול לקראת שבת, כמו לרחוץ פניו ידיו ורגליו וכו’. ואילו עונג שבת נלמד מ”שמור”, שמתייחס למה שעושה בשבת עצמה, וזהו עונג שבת שהוא מאכל שמן וכו’ (שמעתי מר’ יחזקאל יעקובסון).
אבל אם כן צ”ע דברי הרמב”ם כאן בפרק זה בהלכה ז’:
איזה הוא עונג, זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת, הכול לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד שבת הרי זה עונג שבת.
הרי שהרמב”ם מערב עונג שבת עם כבוד שבת.
וכן יש לפקפק על מה שכתב הגר”א, שהרי לגבי נר שבת כתב הרמב”ם כאן בהלכה ה’:
וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן.
הרי שהדלקת הנר היא משום כבוד שבת. ואילו בפרק ה’ הלכה א’ כתב הרמב”ם:
ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת.
הרי שנר הוא משום עונג שבת. ובחידושי הגר”ח סטנסיל ח”ג כתב בשם הגרי”ז שיש בנר שבת שני דברים, גם כבוד וגם עונג. ובפרק ה’ כתב הרמב”ם שזה עונג, ולכן כתב המצוה “שיהיה נר דלוק”. אבל בפרק ל’ לגבי כבוד שבת, אכן כתב הרמב”ם שצריך לתקן ביתו מבעוד יום, ויהיה נר דלוק ושלחן ערוך וכו’, הרי שהוא מיירי בעשיה מערב שבת, ואדרבא הרי זה מתאים למה שכתב הגר”א.
ובערוך השלחן סימן רס”ג סעיף ב’ כתב בדעת הרמב”ם שתרוויהו איתנהו: במקום שאוכל הוא משום כבוד שבת, ובשאר חדרים הוא משום עונג שבת.
ויתכן שלגבי הדלקת הנר זו מחלוקת רש”י ותוס’. ע’ גמ’ שבת כ”ה ע”ב:
רבי ישמעאל אומר וכו’ (אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת): מאי טעמא? אמר רבא: מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי: ויצא! אמר ליה: שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת חובה.
וכתב רש”י שם: “חובה, כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא”. אבל תוס’ שם כתבו: “הדלקת נר בשבת חובה, פי’ במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג“. ולכאורה הרי זו מחלוקת בין רש”י לבין התוס’. וע’ בהגהות מיימוניות על פרק ה’ שהביא בשם ירושלמי שנוסח ברכת הנר בשבת הוא “להדליק נר לכבוד שבת”.
וע’ בענין זה בשמירת שבת כהלכתה ח”ב פרק מג הערה ו’.
ויש לדון עוד בענין שמחה בשבת: הרי ביום טוב יש גם חיוב שמחה, האם בשבת יש דין של שמחה?
ע’ תוס’ מו”ק כ”ג ע”ב סוף ד”ה מאן, שאין דין שמחה בשבת, ולכן ההבדל באבילות בין שבת לבין רגל:
ובתו’ הרב מקשה, דמשמע אפילו למאן דאמר דלא נהגא עולה למנין שבעה, וא”כ ברגל נמי אע”ג דלא נהגא יהא עולה, ולעיל אמרי’ לענין שבעה לא קמבעיא ליה דלא נהגא מצות שבעה ברגל. ומתרץ: אע”ג דשבת עולה, רגל אינו עולה, הואיל ואין אבילות כלל משום דכתיב בהן שמחה, שבת מיהא לא כתיב שמחה, אפילו אינה נוהגת עולה. בירושלמי מפרש טעמא דשבת דאין אבילות נוהג בו, משום דכתיב (משלי י) ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ושבת כתיב ביה ברכה.
ע’ ירושלמי מסכת מגילה פרק א, ה”ד:
באילו אמרו מקדימין ולא מאחרין: קריאת מגילה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין; סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין. רבי זעורה בעא קומי רבי אבהו: ויעשו אותן בשבת? אמר ליה: לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים.
וע’ מאירי מו”ק ח’ ע”ב שכתב שאין נושאין נשים בשבת, “אפ’ שבת, שאין שמחה כתובה בו”. וע’ הערות סופר שם (ע’ מ”ו הערה 1).
אלא שיש להעיר מספרי במדבר פיסקא עז: “וביום שמחתכם, אלו שבתות. ר’ נתן אומר: אלו תמידים. ובמועדיכם, אלו שלש רגלים. ובראשי חדשיכם, כמשמעו”. וע’ העמק שאלה שם, וע’ שו”ת רע”א סימן א’ ובהשמטות, שכתב שאכילת פת אינה מדין שמחה אלא מדין עונג, ועפ”ז כתב שנשים שלא אמרו יעלה ויבא ביום טוב לא חוזרות, משום שעונג הוא מצות עשה שהזמן גרמא.
וע’ עוד בציץ אליעזר חלק ז’ סימן כד, כה, וביביע אומר ח”ד סימן כו אות ד’ ובתיקונים ומילואים שם.
ובהמשך הרמב”ם לגבי עונג בהלכה ז’:
איזה הוא עונג, זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת, הכול לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד שבת, הרי זה עונג שבת; ואינו חייב להצר לעצמו, ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל שבת: אמרו חכמים הראשונים, עשה שבתך חול, ואל תצטרך לברייות.
ולגבי “עשה שבתך חול”, ע’ בטור סימן רמ”ב:
וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א”א ז”ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור. אח”כ מצאתי בפרקי אבות לרש”י, שפי’ על ההיא משנה דר”י בן תימא אומר הוי עז כנמר, שכתב וז”ל: תכף לאותה משנה ר”ע אומר עשה שבתך חול, שנויה ההיא דבן תימא, לאורויי דר”ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר, ע”כ.
ע”כ צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת, ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי, כי אדרבה אם יוסיף יוסיפו לו, כדקתני תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל פרנסתו של אדם קצובה לו מר”ח לר”ח, חוץ מהוצאת שבת וי”ט והוצאת בניו לת”ת, אם מוסיף יוסיפו לו. ואמרי’ נמי גבי הוצאת שבת ויו”ט, אומר הקב”ה: בני, לוו עלי ואני פורע. וכיון שכן הוא, אל ידאג, כי נאמן הוא בעל חובו לפרוע לו חובו.
ולכן נראה לכאורה חילוק אחר בין כבוד לבין עונג: כבוד שבת הוא בלא הוצאות, ועונג שבת הם דברים הכרוכים בהוצאות. ולכן את הדין ש”עשה שבתך חול” הביא הרמב”ם רק בדיני עונג ולא בדיני כבוד, וצ”ב.