כתב הרמב”ם:
איזה הוא עונג, זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת, הכול לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד שבת, הרי זה עונג שבת; ואינו חייב להצר לעצמו, ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל שבת: אמרו חכמים הראשונים, עשה שבתך חול, ואל תצטרך לברייות.
ובטור סימן רמ”ב:
…והא דאמר ר”ע (שבת קיח ב) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, היינו בדלא אפשר ליה, אבל אפשר ליה צריך לכבדו כפי יכולתו, דגרסינן בפרק כל כתבי (קיט א): עשירים שבכל הארצות במה הם זוכים, במה שמכבדין את השבת. וגרסינן נמי בההיא פירקא (קיח ב): במה מענגו, בדגים גדולים וראשי שומין ותבשיל של תרדין. והא דא”ר חייא בר אשי א”ר: אפי’ דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג, ואמר רב פפא: אפי’ כסא דהרסנא, היינו למי שהשעה דחוקה לו.
וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א”א ז”ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור. אח”כ מצאתי בפרקי אבות לרש”י, שפי’ על ההיא משנה דר”י בן תימא אומר הוי עז כנמר, שכתב וז”ל: תכף לאותה משנה ר”ע אומר עשה שבתך חול, שנויה ההיא דבן תימא, לאורויי דר”ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר, ע”כ. ע”כ צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת…
וע’ שו”ע סימן רמ”ב, וביאור הגר”א שם, וכוונתו ליישב שתי גמרות: בפסחים קי”ב ע”א, שעושה דבר מועט, ובשבת קי”ח ע”א, שמשמע שאין צריך כלל.
וע’ משנה ברורה ס”ק א’ שכתב שיש ג’ מאמרי חז”ל בזה וכו’, וכתב ש“עשה שבתך חול” היינו רק במי שלא הורגל לקחת מצדקה, אבל אם הורגל, חייבים לתת לו, וחייב לדרוש גם סעודה שלישית.
מכל מקום, גם לפי משמעות הרמב”ם וגם לפי משמעות השו”ע והטור והמ”ב, אין שום ראיה שצריך לקחת מן הצדקה כדי לקיים עונג שבת.
וע’ שער הציון אות ד’ שהקשה סתירה בגר”א: ע’ שו”ע סימן רס”ג, ששואל על הפתחים לצורך נר שבת, ומקורו ברמב”ם פרק ה’ הלכה א. ולכאורה אין לזה מקור בגמ’, וכתב הגר”א שם:
אפי’, כ”ג ע”ב א”ר פשיטא לי כו’, וקידוש קודם לכבוד היום בע”פ ק”ה א’ ב’, וכבוד היום דבר מועט שווה לד’ כוסות, כמ”ש שם קי”ב א’ פשיטא כו’ תנא דבי אליהו כו’.
ופירוש דברי הגר”א: בשבת כ”ג, פשיטא שנר ביתו עדיף על נר שבת משום שלום ביתו, וכן עדיף על קידוש. ובפסחים קה ע”א, שקידוש קודם לכבוד יום. ולכבוד יום צריך לקחת מצדקה, וזה נלמד מגמ’ פסחים קי”ב, שזה שווה לד’ כוסות. ואם כן גם לנר שבת צריך לקחת מצדקה.
והקשה בשער הציון שהגר”א סותר את עצמו: אם עושה דבר מועט, היינו משלו או מצדקה? וע’ מ”ב סימן רס”ג, שהמחבר שם מיירי במי שמתפרנס מן הצדקה.
ובביאור הלכה הביא ראיה, שהרי לשון זה לגבי נר שבת יש לו מקבילה בנר חנוכה, ושם כתב הרמב”ם (הלכות חנוכה ד, יב):
מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאוד; וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה: אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן ונרות, ומדליק.
אם כן מיירי ברגיל ליקח מן הצדקה. ואם כן הוא הדין לנר שבת, שגם כן כתב הרמב”ם כאן בפ”ה ה”א: “אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת”. וזה מיירי במי שרגיל לקחת מצדקה, כמו שמפורש בהלכות חנוכה.
מכל מקום יש סתירה: האם מה שנאמר שצריך לעשות מעט, היינו מצדקה או לדחוק מעצמו?
וע’ ספר שומר שבת (רמ”ש שטיינמץ) סימן א’ אות ב’, שכתב שלכאורה דברי הגר”א בסימן רס”ג מוקשים: אם תדב”א ס”ל שצריך מן הצדקה לקחת לכסא דהרסנא, הרי זה סותר לסוגיה בשבת בדעת ר”ע, שלא לוקח מצדקה בכלל לצורך סעודה ג’? וכתב שהגר”א מפרש שתדב”א ס”ל שבעני הרגיל לקחת מצדקה צריך להוסיף לכסא דהרסנא, אבל מי שאינו רגיל לקחת מצדקה, לוקח רק מזון יד סעודות בלא סעודה ג’, ועל זה נאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. מכל מקום קשה: איך לומדים מתדב”א שני דברים, גם שמי שרגיל לקחת צדקה לוקח לתוספת זו, וגם שכל אחד צריך לדחוק את עצמו, אף במי שאינו לוקח מצדקה? והרי לא יתכן להסביר בשני אופנים שונים את תדב”א?
וע’ ספר שומר שבת שם אות ו’ ישוב לקושית הגר”א, ששני הדברים נלמדים מגמ’ פסחים: מהא ששואלת “פשיטא” ואומרת “לא נצרכה אלא לר”ע”, היינו במי שרגיל לקחת מצדקה. ומהא שסמכו את “הוי עז כנמר”, מוכח שגם מי שאינו רגיל צריך לקחת משלו ולצמצם לצורך שבת.
וע’ ספר באר שבע, בסוף הספר בקונטרס באר מים חיים סימן א’, שביאר המאמר של ר”ע “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” במי שלוקח מצדקה, אבל מי שאינו לוקח מצדקה אינו בכלל “עשה שבתך חול”, ועפ”ז פשט ספק הטור הנ”ל.
וע”ע בהסבר ספק הטור, בט”ז ר”ס רמ”ב, ואכמ”ל.