כתב הרמב”ם:
אין צרין על עיירות של גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהן, ולא יהיו מבוהלין וטרודים בשבת, ומפני זה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת…
הטעם שכתב הרמב”ם הוא עונג שבת. ע’ רי”ף שבת ז’ ע”ב באלפס, שם הביא הרי”ף הטעם משום גזירת תחומין ודחה את זה, וכתב הטעם שהוא משום עונג שבת. וזו גם דעת הרמב”ם.
ושיטת בעל המאור שם, שכתב שהטעם הוא משום שהוא כמתנה לחלל את השבת. והביא בית יוסף סימן רמ”ח בשם הריב”ש בתשובה (סי’ קא) על זה, וז”ל:
ולפירושו, אף כשהספינה של ישראל ומלחיה וחובליה כולם ישראלים, והם בעצמם העושים במלאכה, מותר כל שהוא ג’ ימים קודם השבת. וכל שהוא תוך ג’ ימים לשבת, אסור אף אם הספינה של גוי ואין הישראל עצמו עושה במלאכה, דמכל מקום גוי עושה המלאכה בשביל ישראל השוכרה וישראל נהנה בה בשבת, אלא שמפני הסכנה מותר, אלא שצריך שיהיה ג’ ימים קודם השבת כדי שלא יהא נראה כמתנה לחלל את השבת. ולזה ברייתא דאין מפליגין בכל ענין היא, בין שהישראלים עושים במלאכה בין שהגוים עושים אותה בשביל ישראל והוא נהנה ממנו. ולהיות ענין הברייתא אפילו כשהישראלים עצמם עושים מלאכה, לזה אמר הרז”ה: והוא הדין להפריש במדברות ובכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת. וכיון שהברייתא בכל ענין, גם כשהתיר בסופה לדבר מצוה אפילו בערב שבת, בכל ענין היא, ואפילו כשהישראל עצמו עושה החילול. עכ”ל.
ושיטה זו של הרז”ה הובאה גם היא בשו”ע סימן רמ”ח סעיף ד’:
היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת, כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג’ ימים קודם שבת אסורים לצאת, וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת. ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש, מותר, ואין כאן חילול. והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש.
ומכאן כתב בתשובות הרשב”ץ ח”א סימן כא:
ומכאן אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת, כדי שלא יבא ג’ למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת, כדאיתא בשבת (פו): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל בשבת, שנא’ ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. והוא הדין לתינוק שחלה ונתרפא בחמישי בשבת, שממתינין לו עד למחר, כיון שלא יכלו למולו בזמנו. עכ”ל (בקיצור).
והובא להלכה בב”י בבדק הבית (סי’ רסב ורסו). (הביא דבריו מ”ב סימן של”א ס”ק לג, ובשער הציון אות יז כתב המ”ב שאם עבר ומל קודם שבת, אף שעשה איסור, מותר לחלל את השבת. וע’ שו”ת יביע אומר חלק ה, יו”ד סימן כג).
והש”ך יו”ד (ס”ס רסו) חלק על הוראת הרשב”ץ: שהואיל ולדבר מצוה מותר להפליג בספינה אפילו בתוך ג’ ימים לפני השבת, כמבואר בשבת (יט), הכא נמי יש להתיר למול ביום חמישי, שאין לך מצוה גדולה מזו. ע”כ. אלא שיש לתרץ, שהרי הלכה כרבי שפוסק עמו לשבות, וזה לא שייך במילה, ולכן אין היתר של דבר מצוה.
ומ”א כתב בסוף סימן רמ”ח שיש מחמירים להסתכן אם עבר ויצא ג’ ימים קודם שבת. וע’ במנחת שלמה סימן ז’ אות ד’, בבירורים וספקות בעניני פקוח נפש בשבת, שהביא את קובץ הערות שהסביר מדוע אין לחלל שבת: משום ש”פקוח נפש דוחה שבת” אין פירושו שמותר לעבור איסורים, אלא שאין זה איסור. אבל אם היה יכול למנוע את חילול השבת, הרי האיסור עדיין קיים, ולכן גם פיקוח נפש אינו דוחה. והגרש”ז אוירבך דחה כמובן סברא זו.
ועל פי דברי השו”ע בסימן רמ”ח, עולה שמי שצריך ניתוח שאינו דחוף, לא יעשה אותו תוך ג’ ימים לשבת, שמא יצטרך לחלל שבת. וכ”כ בשש”כ פל”ב סעיף יג. אלא שלפי זה הרי אסור לעשות ניתוחים בבית חולים בחצי האחרון של השבוע! אלא שכתב בנשמת אדם שם (ע’ קז) בהערה 16, שלגבי בית חולים שיש תור, יש לערוך את הניתוחים כדי לקצר את התור לניתוח, וכדי למנוע מהחולים שיכנסו לספק סכנה.
שיטה נוספת יש בתוס’ עירובין דף מג ע”א ד”ה הלכה כרבן גמליאל בספינה:
פסק רשב”ם דמותר ליכנס בספינה מבע”י בערב שבת, אפילו שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת, דספינה ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד, ובלבד שלא יצא חוץ לספינה, והספינה כולה כארבע אמות. והא דתניא סוף פ”ק דשבת (דף יט.) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים, אתיא כב”ש, דלא שרו לעשות מלאכה בערב שבת אלא בכדי שיעשו מבעוד יום, אבל לב”ה דשרו עם השמש, אע”פ שהמלאכה נעשית בשבת, שרי ליכנס. ואע”ג דבההיא ברייתא פליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל, אליבא דב”ש פליגי.
וכן משמע בירושלמי דהך ברייתא כב”ש, דקתני: אין מפליגין לים הגדול לא בחמישי ולא בערב שבת, ב”ש אומרים אפי’ ברביעי, וב”ה מתירין. משמע דשרי אפי’ בערב שבת, וקאי את”ק, דאי אבית שמאי היינו ת”ק. ועוד פסק רשב”ם שאפי’ בשבת שרי ליכנס, כיון דלאו מידי קא עביד, אך אין לו אלא ארבע אמות, כיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. ואע”ג דב”ה לא שרו אלא עם השמש אבל בשבת לא, היינו משום דדמי לאמירה דנכרי שבות.
וע’ תחומין כרך י’ ע’ 377 בענין איסור הפלגה בספינה. והשאלה שם בספינת טיולים, שלפי לוח ההפלגות לפעמים יוצאת מנמל ברביעי או בחמישי עם המטיילים, והספינה חייבת לעמוד בלוח הזמנים: האם מותר לנסוע בספינה זו? וע”ש שהתיר, ומטעם עונג שבת: הרי עולים לספינה ביום רביעי, ויש שלשה ימים. ועוד, שהספינות של טיולים עשויות כך שלא תהיה בעיה של עונג שבת, ובנויות כך שלא תהיה בעיה של הקאות ובחילות וכו’.
ויש לעיין בדעת הרמב”ם במושגים מצור ומלחמה. מצור ומלחמה לכאורה הם שני דברים שונים, שהרי טעם הרמב”ם לא שייך במלחמה. (וע’ גם שבת ומועד בצה”ל).
האם יש הבדל בין מלחמת מצוה למלחמת רשות? לכאורה רק במלחמת רשות, שהרי הרמב”ם משווה דין מצור להפלגה בספינה, ואם מותר להפליג בספינה לדבר מצוה, גם במלחמת מצוה אין איסור.
לעיל פרק ב’ הלכה כה כתב הרמב”ם:
צרין על עיירות של הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ואע”פ שהיא מלחמת הרשות. מפי השמועה למדו “עד רדתה”, ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.
מדוע כתב הרמב”ם כאן “אין צרין” ולעיל “צרין”? יש לומר שלעיל בפרק ב’ המדובר הוא בעניני פקוח נפש, ובפרק ל’ מדובר על עונג שבת…
ובהלכות מלכים פ”ו הלכה יא כתב הרמב”ם:
צרין על עיירות של עכו”ם שלשה ימים קודם השבת, ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת, שנאמר “עד רדתה”, ואפילו בשבת, בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות.
לכאורה יש הבדל בין מלחמה ובין מצור: מלחמה מותר אפילו להתחיל בשבת, ואפילו מלחמת רשות.
לכאורה השאלה אם מצור ומלחמה שוים נפקא מינה לשאלה אם “עד רדתה” הוא היתר של פיקוח נפש או לא. שהרי אם אינם שוים, הרי מותר להתחיל מלחמת רשות אפילו בשבת, ועל כרחך אין ההיתר משום פקוח נפש, אלא היתר מיוחד להלחם בשבת. ואם כן, היתר של “עד רדתה” לא מבוסס על פקוח נפש, שהרי להתחיל במלחמת רשות ודאי אין ענין של פקוח נפש.
יש לעיין האם ניתן להסביר ברמב”ם שמצור ומלחמה שוים, והתחלת מצור היא התחלת מלחמה. לפי זה יהיה מובן מה שהיה קשה קודם, שאפשר להתחיל מלחמת רשות בשבת.
מקור הרמב”ם בגמ’ שבת יט ע”א: “ת”ר וכו'”.
לכאורה מתוך הגמ’ מוכח שאין הבדל בין מלחמה ובין מצור, שהרי “עד רדתה” הוא במלחמה. אבל יתכן שגם “עד רדתה” מדבר על ידי מצור, כפשט הפסוק בדברים (כ, יט-כ):
כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות: כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית, וכרת; ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עימך מלחמה, עד רדתה.
ובירושלמי שבת פ”א ה”ח:
אין מקיפין על עיר של עכו”ם פחות מג’ ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב (יהושע ו) כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה, אפילו בשבת.
והובא בכסף משנה בפרק ב’. והרמב”ם ודאי הביא את הירושלמי, שהרי כותב “ולא נכבשה יריחו אלא בשבת”, אם כן הרמב”ם ודאי ראה את הירושלמי.
בירושלמי מוכח שמצור ומלחמה אינם שוים, שהרי אם הם שוים, הרי ביריחו התחילו יותר מג’ ימים לפני שבת, ואיך מוכיח הירושלמי מיריחו שמלחמת מצוה מתחילים בשבת? ועל כרחך שמלחמה ומצור אינם שוים.
ואם מקור הרמב”ם הוא בירושלמי, על כרחך שמלחמה ומצור אינם שוים, ואם כן לדעת הרמב”ם במלחמה מותר להתחיל בשבת, כפי שעולה מפרק ב’ הלכה כה: “ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה, ואע”פ שהיא מלחמת רשות. מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת, ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת”.
ולכאורה היה מקום לומר שבבלי וירושלמי חולקים: שלירושלמי מצור ומלחמה אינם שוים, שהרי הירושלמי מוכיח מיהושע שמותר לכבוש בשבת, והרי שם היתה התחלה קודם? אלא על כרחך שמלחמה של הכיבוש עצמו, לאחר נפילת החומות, היא התחלה בפני עצמה. אבל הבבלי, שלא הביא ראיה מיריחו אלא מ”עד רדתה”, סובר שמצור ומלחמה הם שוים, ולכן אין להוכיח מכיבוש יריחו שמותר לכבוש בשבת, שהרי התחילו קודם. ולפי דברים אלו יצא שהרמב”ם פסק כירושלמי.