ב"ה
הקדמת הרמב"ם למשנה (א)
את פירוש המשנה הרמב"ם פותח במבוא כללי למשנה. אלא שזהו מבוא כללי לתורה שבעל פה אשר המשנה הוא ספר היסוד שלה. בהקדמה זו יש מבוא להלכה ומבוא לאגדה, וביניהם יש הסבר מפורט לסדר מסכתות הש"ס. מסגרת הדיון של הרמב"ם הוא תיאור סדר השתלשלות התורה שבעל פה מימות משה רבינו, ודיון על היחס שבין הנבואה לבין ההלכה.
דע[1] שכל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה,[2] היה הקב"ה אומר לו המקרא ואח"כ אומר לו פירושו[3] וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם.
כאן דן הרמב"ם בסדרי הלימוד, בצד הטכני של העברת התורה. אבל בהקדמת פרק חלק דן הרמב"ם באמונה בנבואת משה ובתורה בכלל. כתב הרמב"ם בהקדמת פרק חלק:
והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה', ושמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת. ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקלפה, ושאלו התאריכים והספורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו ענין אין תורה מן השמים, אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקב"ה חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו וזה הוא כי דבר ה' בזה – תעלה ה' ממה שאומרים הכופרים – אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה', ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר להו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא, והדבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרו בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו' כי לא מלבי.
ובהקדמת משנה תורה לרמב"ם כתב ביתר פירוט:
כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו. שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה זו תורה שבכתב. והמצוה זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו'. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה.
האם משה רבינו למד וקיבל את התורה "ופירושה" או גם דברים נוספים? ע' במאירי שקבל גם סודות, ולהלן ברמב"ן על הרבה דברים נוספים.
ומענין לשון המאירי בסדר הקבלה (מהדורת הבלין, עמ' 30):
והוא היה ע"ה מוסר התורה וסודותיה ופיקודיה וגנזיה לאהרון ולאלעזר ולפנחס ויהושע ולזקנים הנאמרים עליהם אספה לי שבעים איש מזני ישראל ולכל העם. והוא מה שאמרו חז"ל במסכת עירובין כיצד סדר משנה כו' והעולה מדבריהם הוא שמשה רבינו ע"ה היה מקבל את הוה עם כל פירושיה ועניניה, והיה כותב במצות ה' עיקר המצוה ועצמותה בתורה שבכתב וביאוריה היה מלמד על פה והוא ענין תורה שבעל פה…
ע' רמב"ן שמשה למד הרבה דברים נוספים, בהקדמת הרמב"ן לתורה כתב:
אם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית והמקובל בהם לחכמים תולדות עם ארבע הכתות שבתחתונים כח המחצבים וכח צמח האדמה ונפש התנועה והנפש המדברת, בכלם נאמר למשה רבינו בריאתם וכחותם ומהותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם, והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וכבר אמרו רבותינו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים. ואמרו כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים, ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה יגיע למה שאמרו גנב אדם יודע ומכיר בו נואף אדם יודע ומכיר בו נחשד על הנדה יודע ומכיר בו. גדולה מכלן שמכיר בכל בעלי כשפים, ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חבירו ומספרם ומקובל להם ע"ה שהם חמישים חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתב' שלא נמסר לנברא… וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורה כגון הלפופות והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהם, כמו שאמרו כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו אלו למה אמר לו עתיד אדם אחד לדרוש בהם תלי תלים של הלכות עד זו מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני, כי הרמזים האלו לא יתבוננו אלא מפה אל פה עד משה מסיני.
אם כן לדעת הרמב"ן לא רק פירוש התורה ניתן למשה רבינו, האם יש כאן מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לבין הרמב"ן?
ויש להעיר שמה שכתב הרמב"ם שהדברים נלמדים מצורות האותיות כגון הלפופות והעקומות, הרמב"ם לא הביא בכלל את צורת האותיות, ולא ברור מדוע.
אחדות התורה שבכתב ותורה שבעל פה.
הכל ניתן למשה בפירושו, ראה גמרא שבת ל"א ע"א:
תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייריה, יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי!
"כמה תורות יש לכם- שתים" האם ישנן שתי תורות, או שיש תורה ופירושה?
ויקרא כו: (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְדֹוָד בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד
משה
ספרא בחוקותי פרשה ב ד"ה פרק ח
(יב) אלה החוקים והמשפטים והתורות, החוקים אילו המדרשות, והמשפטים אילו הדינים, והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה, אמר ר"ע וכי שתי תורות היו להם לישראל והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל, זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל, אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים, בהר סיני ביד משה, מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה ע"י משה מסיני.
מתוך דברי הספרא אלו נראה שיש מחלוקת בין ר"ע לבין ת"ק. ולכאורה המחלוקת היא האם תורה שבעל פה היא אכן תורה נפרדת ואלו שתי תורות, או שהתורה נתנה בפירושה ופירוש "תורות" הוא כמו תורת העולה המנחה והאשם.
ונראה ששתי הדעות הללו הן חולקות איך נמסרו הדברים למשה רבינו, האם הכל בתור פירוש לתורה, או שנמסרה לו תורה שבעל פה, אבל הקישור בין התורה שבכתב ובעל פה הוא דבר נוסף.
ויתכן שגישת הרמב"ן הנ"ל היא שלא כרמב"ם אלא שאכן יש תורה נוספת שנתנה למשה רבינו ובתורה שבעל פה כלולים גם כל החוכמות שלמד משה.
על פי דברים אלו ניתן להבין את הגמרא בנדרים דף כה ע"א, שם משמע שיתכן שבני ישראל היו נשבעים לקיים תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה:
ואכתי לא עביד דמישתבע אדעתא דנפשיה? והתניא: וכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל בערבות מואב, אמר להם: הוו יודעים, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר: ולא אתכם לבדכם וגו'; מאי אמר להו משה לישראל? לאו הכי קאמר להו: דלמא עבידתון מילי ואמריתון על דעתינו, משום הכי אמר להו על דעתי… ולשבע יתהון דמקיימיתון תורה! משמע תורה אחת. ולשבע יתהון דמקיימיתון תורות! משמע תורת מנחה, תורת חטאת, תורת אשם… אלא, משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט.
ומוכח שאם היה משביע אותם רק לקיים תורה, היו מקיימים רק תורה אחת, שבכתב. ולכאורה הרי פירושה הוא חלק ממנה, ומשמע שאלו שתי תורות (ראית הרב גורן בתורת המועדים ע' 395)
על פי זה ניתן להסביר באופן שונה את הבעיה שדן בה באור החיים:
בין המקורות המעידים על השגתו של משה את התורה בהר סיני, קיימים בדברי חז"ל שני מקורות אשר לכאורה סותרים זה את זה. מחד, חז"ל אומרים כי לא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש[4]. אך, במקום אחר אמרו חז"ל[5] כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה.
בעל "אור החיים"[6] הקדוש מתייחס לבעיה זו ואומר כי למשה ניתנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אך את החיבור ביניהם לא ניתן לו, ואת זה כן ידע ר' עקיבא:
ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה… אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב. וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב… וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים.
ועניין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עיקרן של דברים, הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה… ודברים אלו נכונים הם.
אבל לדברינו יש לומר שבזה נחלקו ר"ע ות"ק, ואכן אלו שתי דעות, האם כל דבר שתלמיד עתיד לחדש, היינו במקורו בתורה כבר נמסר למשה מסיני, או שנמסרה תורה שבעל פה, ולא הקישור שלה לתורה שבכתב ולכן תורה שבכתב ותורה שבעל פה הן שתי תורות נפרדות. (הרעיון במקורו, מהרב גורן בתורת המועדים ע' 394).
אלא שלפי זה יצא שלדעת ר"ע שזו תורה אחת לא יתכן שר"ע ידע דבר שלא ידע משה.
האם מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה נקרא כופר?
ע' גמ' סנהדרין צ' ע"א:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א
תניא אידך: כי דבר ה' בזה – זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו – זה הוא כי דבר ה' בזה.
ועל זה כותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכות ח':
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג
שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים, שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
ועיין רש"י על גמרא בשבת הנ"ל בקשר להלל שכתב בד"ה: "גייריה וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו". מדוע מי שלא מאמין שתורה שבעל פה שהיא מפי הגבורה אינו כופר בתורה שבעל פה, ומהו אם כן הכופר בתורה שבעל פה לדעת רש"י. ולא מסתבר לומר שרש"י מבדיל בין אינו מאמין שאינו אלא כמסתפק ובין כופר שהוא החלטי.
ונראה דכוונתו של רש"י במה שכתב: "שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה" היא לומר שאינו כופר בסמכותם של החכמים להוסיף על תורה שבכתב את התורה שבעל פה, ומודה שהוראותיה מחייבות את כל ישראל וכן את המתגייר, אלא שאינו מאמין שהיא נתנה מפי הגבורה. וס"ל לרש"י דזה לא נכלל במה שאיתא שם בבכורות "חוץ מדבר אחד, רבי יוסי ב"ר יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים", דשם הכונה שאינו מקבל עליו לקים הלכה כל שהיא מדברי סופרים.
וצריך עיון אם באופן כזה של חוסר אמונה הוא נכלל בכלל כופר בתורה שבעל פה שנזכר ברמב"ם הלכות תשובה (פרק ג' הלכה ח'). והנה, באשר לאומר חוץ מקל וחומר זה, הרי קל וחומר אדם דן לעצמו כמבואר בכמה מקומות, ועל כן זה אינו דומה לאומר "חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו", ואין זה בכלל האומר אין תורה מן השמים. ועל כורחך הכוונה היא שאינו מכיר בסמכותם של החכמים לדון ק"ו. ואכן בהלכות תשובה (הלכה ח' שם) הרמב"ם מגדיר בצורה שונה את הכופר בתורה שבכתב ואת הכופר בתורה שבעל פה. לגבי כופר בתורה שבכתב כתב: "האומר שאין תורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת", אבל לגבי הכופר בתורה שבעל פה לא כתב שכופר שאין תורה שבעל פה אלא "הכופר בפרושה… והמכחיש מגידיה". היינו שטוען שאין סמכות לחכמים בתורה שבעל פה. ולכן ודבריו של הכסף משנה שם צריכים עיון, וז"ל:
האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד. בפרק חלק (צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"ו זה מג"ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק"ו וג"ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא.
וקשה, הלא גמרא מפורשת היא בפסחים (דף סו ע"א) ובעוד מקומות שאע"ג דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, קל וחומר אדם דן לעצמו. ואם כן מדוע מי שחולק על גזירה שוה הוא בכלל האומר אין תורה מן השמים.
סדר הלימוד:
וכך היה סדר למודו לישראל היה בא לאהלו, נכנס אצלו אהרן תחלה, והוא מסדיר לו המקרא שקבל פעם אחת ומלמדו פירושו, נסתלק אהרן ובא לו לימין משה רבינו. נכנסים אח"כ אלעזר ואיתמר בניו, מסדיר להם משה כמו שהסדיר לאהרן ומסתלקים, בא לו אחד מהם לשמאל משה רבינו והשני לימין אהרן. נכנסים אח"כ שבעים זקנים ומלמדם משה ג"כ כמו שלמד אהרן ובניו, ואח"כ נכנסים המון העם כל המבקש ה' ומסדיר גם להם כדי שישמעו כולם ממנו. נמצא שאהרן שמע אותו מקרא ארבע פעמים ממשה, ובניו שמעו ממנו שלש פעמים, והזקנים פעמים, ושאר העם פעם אחת. ומסתלק משה מהם. וחוזר אהרן ומסדיר אותו המקרא ששמע ממשה ארבע פעמים כמו שאמרנו לכל הנמצאים, ומסתלק גם אהרן. נמצא שגם בניו שמעו ארבע פעמים שלש ממשה ואחת מאהרן, וחוזרים גם אלעזר ואיתמר אחרי הסתלקות אהרן ומסדירים אותו המקרא עצמו ששמעו ארבע פעמים כמו שאמרנו לכל הנמצאים, ומסתלקים מללמד. נמצא ששבעים זקנים שמעו אותו המקרא ארבע פעמים, שתי פעמים ממשה ופעם מאהרן ופעם מאלעזר ואיתמר. וחוזרין אח"כ גם שבעים זקנים ומסדירים אותו המקרא לכל ההמון פעם אחת, נמצא שכל העם שמעו אותו מקרא ארבע פעמים, פעם ממשה ושניה מאהרן ושלישית מבניו ורביעית משבעים זקנים.[7] ומתפזרים העם ללמד זה לזה מה ששמעו מהשליח, וכותבים המקרא במגלות.[8] ומתפזרים השרים בכל בית ישראל ללמד ולשנן עד שידעו אותו מקרא וישכילו קריאתו, ומלמדים אותם ביאור אותו המקרא שניתן מאת ה', ואותו הביאור הוא כללי ענינים.
חסר כאן יהושוע. ומקור הדברים בבריתא עירובין דף נד ע"ב וגם שם לא נזכר יהושע. אבל הרי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהשוע.
ובהקדמת משנה תורה לרמב"ם הדגיש הרמב"ם את יהושע:
והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר את יל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו'. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע.
המאירי בסדר הקבלה (עמ' 31) כתב: "יהושע כבר ידעת שלא היה זז מתוך האוהל וכבר שמעה הוא ד' פעמים ממשה", וראה הערה שם. וע' להלן סוף אות א': "וכאשר מת עליו השלום אחר שהנחיל ליהושע" ולהלן אות ג' "כאשר מת יהושע".
אמנם יתכן שהרמב"ם כאן לא מונה את יהושע משום שלדעתו יהושע בזמן מתן תורה היה עדיין נער ולכן לא קבל אז את התורה. שהרי יהשוע מת בן מאה ועשר שנים, ובסדר עולם מובא שלאחר ארבע עשר שנה של כבוש וירושה הנהיג יהושע את ישראל עוד ארבע עשרה שנים, הרי שבזמן מתן תורה היה יהושע פחות מארבעים. ולכן המסירה ליהושע באה יותר מאוחר.
וצריך לברר, מה המסירה המיוחדת ליהושע? והרי הרמב"ם כתב שאלעזר ופנחס ויהושע, שלשתם קבלו ממשה, ואנו רואים שיש דין מיוחד ביהושע. ויתר על כן קשה: בהקדמת משנה תורה כשמנה הרמב"ם את שלשלת הקבלה, מנה את פנחס שקיבל מיהושע: "לו) ושמואל מעלי. לז) ועלי מפנחס. לח) ופנחס מיהושע. לט) ויהושע ממשה רבינו. מ) ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם מה' אלהי ישראל".
וע' בקובץ חידושי תורה לגרי"מ וגרי"ד סולוביצ'יק ע' ס' שכתב שיש שני דינים במסורת התורה שבעל פה: א. חכמי המסורה משמה נאמנים למסור את התורה שקבלו מסיני ושהתורה המסורה כיום בידנו היא התורה שקבל משה מסיני. ב. עצם הקבלה אינו מעשה בירור בעלמא אלא מהוה חלות בפני עצמה של מסורת וקבלה, דהתורה שבעל ה ניתנת להמסר כמו תורה שבכתב שניתנה להכתב.
ואלו שני דברים: הלימוד והמסורת. לימוד אינו אלא בירור ומסורת הוי הלכה בפני עצמה. ולכן אף על פי שפנחס גם הוא קיבל ממשה רבינו, אבל הקבלה עוברת דרך יהשע דוקא. וכדי למסור את התורה לאחרים הוצרך פנחס לקבל מיהושע.
ובלשון אחר הביא הגרי"ז על התורה בשם הגר"ח (במדבר כז כג):
ונראה דהנה העיקר מה שמסר משה ליהושע הוא ג' דברים, א. סמיכה, בזה שסמך ידיו עליו. ב. משיחה שנמשח יהושע ע"י משה בשמן המשחה, כי יהושע היה דינו כמלך כמבו' בציווי אליו, כל אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו ימות. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים. ג. המסורה, דאע"פ שכתב הרמב"ם שאלעזר יהושע ופינחס למדו ממשה, מ"מ יהושע הוא שקיבל המסורה ממשה כדי שעל ידו תמשך שושלת המסורה. וכמו שמונה התנא באבות משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, והיינו התורה שבעל פה כמ"ש הרמב"ם בהקדמה, וע"י המשכות המסורה נראה לכל כי התורה ניתנה לנו בסיני, ועל קבלת המסורת של התורה התכוונו חז"ל במה שאמרו חמרא למרא וטיבותא לשקיא, כי מסיני בא לנו החכמה והגדולה, (בשם הגר"ח):
ועל פי זה מובן לשונו של הרמב"ם בהלכות תשובה שהבאנו לעיל: "וכן הככופר בפירושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידה כגון צדוק וביתוס." היינו שהכפירה היא בשני דברים: כפירה בפירוש התורה וכפירה במסורת הקבלה, והם שני דברים כמ"ש.
על פי זה יתכן שהרמב"ם לא הביא את יהושע, משום שכאן דן בסדר הלימוד ולא בסדר המסורה. את סדר המסורה הרמב"ם הביא בהקדמת משנה תורה. אבל כשמדובר על לימוד יש להדגיש שהלימוד לא שייך למשפחות מיוחסות מסוימות, ולכן לא הזכירה הבריתא והרמב"ם את יהושע.
האם בכוונה מנה כאן דוקא כהנים? וע' על מסירת התורה על ידי כוהנים דוקא בהקדמת הנצי"ב לשאילתות.
[1] השווה להקדמת היד. ועיין תורת המועדים ע' 395 בעינן אחדות תורה שבעל פה ותורה שבכתב.. השווה הקדמת הרמב"ן לתורה. וברמב"ן על כך שהכל רמוז בתורה ובצורת האותיות. אמנם הרמב"ם בכלל לא כתב את צורת האותיות בהלכות ספר תורה, וצ"ב. ואמנם ראה להלן הקדמת חלק, היסוד השביעי הענין השלישי.
[2] ע' פרוש המשניות פרק גיד הנשה, שכל המצות אנו מצוים מזמן משה ולא מהאבות. ואפילו מילה. וע' הלכות מלכים פרק ט' הלכה א' שמשה רבנו הוסיף על המצות שנאמרו לאבות קודם, וקל ליישב. וע' תורת המועדים עמ' 382-386, 360.
[3] ובהקדמת משנה תורה סיים: "וציוונו לעשות התורה על פי המצוה", וע' מ"ש הרב קוק על הקדמת משנה תורה, ונדפס בברקאי ד' תשמ"ז עמ' 297.
[4] ויקרא רבה פרשה כב סימן א
[5] במדבר רבה פרשה יט סימן ו
[6] אור החיים ויקרא יג;לז
[7] ובענין חזרה ארבע פעמים, ראה שערי זוהר לר' ראובן מרגליות, עירובין נד ע"ב שהביא מזהר בראשית ה' סע"א "באורייתא ברא קב"ה עלמא וכו' ואיהו אסתכל בה זמנא ותרין ותלתא וארבע זימנין…" ועוד שם. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ד.
[8] גיטין ס' מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם התורה נתנה מגילה מגילה או חתומה. תורה שלימה, הרב כשר, מילואים לפרשת משפטים סימן ג' עמ שכ"ח. וע' תורת המועדים ע' 390. וע' מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן בספר המצות ל"ת קצ"ד בביאור: "ועדיין לא נאסר יינן של עכו"ם. וע' עמק הנציב לספרי בלק, וע' ספר "נתעלמה ממנו הלכה", קופרמן, עמ' רט. חזון איש או"ח סימן קכ"ה "סדר נתינת התורה". וע' מחלוקת ר"י ור"ע בחגיגה ו' ע"א-ע"ב. וע' תורות המועדים עמ' 387.