ב"ה
הקדמת הרמב"ם למשנה – שעור ב'
נמצא שכל העם שמעו אותו מקרא ארבע פעמים, פעם ממשה ושניה מאהרן ושלישית מבניו ורביעית משבעים זקנים. ומתפזרים העם ללמד זה לזה מה ששמעו מהשליח, וכותבים המקרא במגלות. ומתפזרים השרים בכל בית ישראל ללמד ולשנן עד שידעו אותו מקרא וישכילו קריאתו, ומלמדים אותם ביאור אותו המקרא שניתן מאת ה', ואותו הביאור הוא כללי ענינים. והיו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה, וכך אומרים חכמים ע"ה תורה שבכתה ותורה שבעל פה. ואמרו ע"ה בבריתא וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ת"ל בהר סיני והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני אלא לומר לך מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.
נמצא שכל העם שמעו אותו מקרא ארבע פעמים:
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ד
זש"ה אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם (איוב כח), ר' אחא ורבותינו, רבותינו אומרים שני פעמים אומר את הדבר בינו לבין עצמו ואח"כ אומרו לישראל שנאמר אז ראה ויספרה הרי אחד, הכינה וגם חקרה הרי שנים, ואח"כ ויאמר לאדם, ורבי אחא אומר ארבע פעמים היה אומר כל דבור ודבור ואח"כ אומרו לישראל שנאמר אז ראה ויספרה וגו' ואח"כ ויאמר לאדם.
(ומעניין לבדוק אילו מדרשים הרמב"ם רואה את מיהמנותם כזו שהוא מביאם כעובדות. כדוגמא עיין ברמב"ם הלכות ע"ז בתיאור חייו של אברהם אבינו, ובהמשך נדון ביחסו של הרמב"ם לאגדה)
והיו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה:
"דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב, 'כתוב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי על פי הדברים האלה' . הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב." גיטין ס' ע"ב.
עוד כתוב בגמרא ס' ע"ב:
"אמר רבי יוחנן לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל' . "
ובתנחומא פרשת נח פרק ג' עוסק בענינה של תורה שבעל פה:
וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד) ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה) ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
(יש חידוש במדרש, בשאלה שהראשונים שאלו, מדוע צריך כפית הר כגיגית והרי אמרו נעשה ונשמע. ועונה המדרש דבר שכתוב בתוספות בשבת: כפיה היא על תורה שבעל פה. אגב יש לבאר את מימרת חז"ל על שישים ריבוא נשמות שהיו במעמד הר סיני על פי הקדמת הסמ"ע ואכ"מ).
המדרש שם מרחיב עוד את היריעה ומספר לנו על שתי ישיבות שניצלו מכל רע בזכות שעסקו בתורה שבעל פה:
…ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה… ואותן שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום והוציאן הקב"ה י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן… אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע"פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין.
מדוע חלק מן התורה נתן בעל פה:
עיין שמות רבה (וילנא) פרשה מז ד"ה א כתב לך
כתב לך את הדברים האלה, הה"ד (הושע ח) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה באותה שעה, מאחר שלמדה מפי הקב"ה אמר לו למדה לישראל, אמר לפניו רבש"ע אכתוב אותה להם, אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים בעובדי כוכבים[1] אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם, אמר לנביא אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, ומה אני עושה להם נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה, כתב זה המקרא, כי על פי הדברים האלה זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העובדי כוכבים.
לפי זה כתיבת התורה שבעל פה היא חביבות של הקב"ה כלפי עם ישראל.
וזה מקור דברי הריב"א (רבותינו בעלי התוספות, הוצ' לוין אפשטיין, ליקוט ריב"א, על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט;יז), עמוד 24 מספר שמות):
לכך כתב הקב"ה זכרון המצוות בקוצר בתורה שבכתב, ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבעל פה, לפי שראה הקב"ה, שעתידין אומות העולם לכתוב כ"ד ספרים שיש בתורה בנביאים וכתובים, ולהפכן למינות ולרעה, מסר למשה סמנים בע"פ ולא הסכימו מן השמיים שייכתבו עד שיעמדו ארם וישמעאל , פן יעתיקום העכו"ם ויהפכום לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב. ולעתיד לבוא ישאלו להקב"ה מי הם בני ישראל? מביאין ס"ת – אלו אומרים שהם בניו ואלו אומרים שהם בניו, והקב"ה אומר מי שיש בידו הסימנים האלו שמסרתי למשה ע"פ בסיני, ואין אומה יודעת כי אם ישראל.
לאומות העולם כולן יש תורה שבכתב. תורה שבעל פה יש רק לישראל. בעצם משמעות הדבר עמוקה יותר: התורה שבעל פה היא גם מקיפה את כל החיים ומאפשרת לחיות חיים על פי התורה גם לאחר אלפי שנים. תורה של גויים היא תורה שמסורה רק לאנשי הדת. קיימת הפרדה בין חיי הדת לחיי המעשה. אחדות כזו שמיוחדת לישראל אפשרית רק בזכות התורה שבעל פה. תורה שבעל פה הגויים לא יכולים להעתיק.
אלא שהרמב"ם (מורה הנבוכים, חלק א, פרק עא) כתב טעם אחר לכתיבת התורה:
…'דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' – והיה זה תכלית החכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר: ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות, ונבוכים במעשה. אבל נמסר הדבר בכל לבית דין הגדול.
לכאורה סברתנו הפוכה: דברים שכתובים אין בהם מחלוקת ודוקא דברים שהם בעל פה יש מקום להרבה מחלוקות בהם. אלא שדוקא כיום בעידן הפוסטמודרני ניתן להבין יותר טוב את דברי הרמב"ם. כיום דוקא דברים שהם כתובים ניתניים ל"דקונסטרוקציה של טקסטים", כלומר ניתן לפרשם לפי מי שקורא אותם. גם במחקר התלמודי בודקים את הרקע של הדברים שנכתבו ודברים נבדקים על פי הבנת הרקע התרבותי והחברתי שבו נאמרו. שיטה זו היתה קיימת במערכת המשפט: כשיש לאקונה בחוק, היה השופט הולך אחר כוונת המחוקק ומשתמש במבוא לחוק. שיטה זו כבר אינה קיימת היום, אלא פירוש החוק הוא כפי שאנו קוראים אותו. וכן לימוד הגמרא בישיבות, לומדים לפי הבנתנו היום את הכתוב, ולא מתייחסים לרקע, ודאי לא לשם הסקת מסקנות. דברים אלו ביחס לטקסט שהם דברים מודרניים מאד – הם הדברים שמתאר הרמב"ם במורה נבוכים.
לדעת הרמב"ם הטעם הוא כדי למעט במחלוקת, על ידי כך שישראל נזקקין לבית דין הגדול. העובדה שדברים נכתבו הרי זה מקור להרבה מחלוקות, וגם משום שאם הדברים כתובים הרי הספר פתוח בפני כל אחד לפסוק ולפרש על פי הבנתו. (וע' אצל טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם עמ' 57 הערה 129.)
ודברים אלו קשורים למה שכותב הרמב"ם בהמשך ההקדמה למשניות שבכל הדברים שקבל ממשה לא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמע והוציא את דינם בסברות ובמידות הנתונות יש מחלוקת "כי מדות ההקש שעל דרך התוכחות יקרא בסברותיהם המקרה הזה". ועל פי הנ"ל הכל היה כדי למנוע מחלוקת, גם בדברים שהם הלכה למשה מסיני וגם באופן הדברים כפי שנמסרו הכל היה למעט מחלוקת.
גם בעל ספר העיקרים (מאמר שלישי פרק כג) מסביר כמו הרמב"ם וגם מוסיף טעם אחר – כדי להשאיר מקום לסברא ולחידוש על פי צרכיו של כל דור ודור. לכן, רק הכללים ניתנו בכתב, וניתנו יחד עמהם י"ג מידות, המאפשרות פיתוח ספציפי לצורכי השעה.
…הדבר השלם הוא אשר לא ידומה עליו תוספת ולא חסרון, ואחר שנמצא דוד יתאר תורת השם בשהיא תמימה הנה אי אפשר שיהיה בה שום חסרון להגעת שלמותה ותכליתה. ומאשר כל דבר הנכתב מאיזה מין שיהיה כבר אפשר שיובן בשתי הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה הבנה האחת מסכמת לכוונת האומר והשנית מתחלפת לה מכל וכל… בעבור זה היה מחויב כדי שתהיה תורת השם יתברך תמימה ותובן על הכוונה הראויה, שבתת השם יתברך אותה אל משה בכתב יפרש אותה לו על הכוונה הראויה וכן משה ליהושע וכן יהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכן דור אחר דור כדי שלא יפול שום ספק בהבנת הכתב כפי מה שראוי. והפירוש הזה מהתורה שבכתב שמסר משה ליהושע ויהושע לבאים אחריו הוא שקראו תורה שבע"פ לפי שאי אפשר שיבא הפירוש הזה בכתב כי בכתב ההוא יפול ג"כ הספק שאמרנו שיפול במכתב הראשון ויצטרך פירוש לפירוש וכן לבלתי תכלית, כמו שקרה לחבור המשניות שהוא פירוש תורה שבכתב, שנפל בו מן הספק והמבוכה עד שהוצרך לפירוש אחר והוא חבור הגמרא שעשה רב אשי לפרש המשניות. וכן הגמרא, שהוא פירוש המשניות, הוצרך לפירוש ג"כ ורבו עליו הפירושים וחלוקי הסברות. וכן על הפירושים ג"כ. ולזה הוא מבואר שאי אפשר שתהיה התורה שבכתב שלמה אם לא בהימצא עמה הפירוש הזה על פה, וזהו הנקרא תורה שבעל פה, וע"ז הוא שארז"ל 'לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ' וזה לפי שאין מציאות להבנת התורה שבכתב אלא עם תורה שבע"פ.
ועוד, לפי שאי אפשר שתהיה תורת הש"י שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים. והם הדברים שנזכרו בתורת כהנים בתחילתו באותה ברייתא המתחלת ר' ישמעאל אומר בשלוש עשרה מדות התורה נדרשת מקל וחומר ומגזרה שוה וכו'. וע"י אותן הדרכים או אחד מהן יודע כל מה שלא נמצא בתורה בפירוש אבל מה שנמצא בתורה בפירוש או בקבלה, אין היוצא באותן הדרכים מועיל ולא מעלה ולא מוריד לבטל הכתוב או הקבלה. ובעבור זה תמצא פעמים הרבה בגמרא שיאמרו זו מנין לך ויאמר המשיב, 'הלכה למשה מסיני' וכן יאמר המקשה, 'אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה'."
ועיין עוד בהקדמת הסמ"ג ללא תעשה שדן בזה וכתב:
כי התורה רחבה לכך כתב הקב"ה זכרון המצות בקוצר בתורה שבכלת ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבעל פה. ועו' טעם אחר הביא מפרקי דר' אליעזר מפני שראה הקב"ה שעתידין אומות העולם לכתוב עשרים וארבע ספרים שיש בספר תורה נביאים וכתובים ולהפכם לרעה ולמינות, מסר סימנים למשה בעל פה ולא סכימו מן השמים לכתבן עד לאחר שעמדו אמונת אדום וישמעאל פן יעתיקו אותם הגוים ויהפכו אותם לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב.
ובעל תורה תמימה בהקדמה כתב:
זה ספר תורת ה', מצוותיו, חוקותיו ומשפטיו, הניתן לנו מסיני – אך בכללו ועיקרו ויסודו ניתן לנו, לומר אך כללי ועיקרי ויסודי כל מצוה וכל חוק ומשפט, ואותם כתב לנו משה רבנו מפי הקב"ה כתוב הדר לכל ישראל. אבל, פרטיו וענפיו ובאורו עם פירושו, להיותם מרובים בפרטים ובפרטי פרטים, ודורשים חקירה עמוקה ועיון דק ובינה יתרה ודעת רחבה, נמסרו מפי הגבורה למשה רבנו בעל פה, למען ילמדם למי שראוי ללמדם, ולהבינם למי שראוי להבינם…
אבל נראה כמו הטעם השני של בעל העיקרים, שהתורה נאמרה בעל פה נראית על פי מה שמובא במסכת סופרים טז,ה ובירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב: "אלמלא נתנה תורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה". היינו שאם הכל היה כתוב בתורה, הרי דברים לא היו יכולים להתחדש במשך הדורות, וודאי שכיום כשלשת אלפים שנה לאחר שניתנה התורה לא היה ניתן לקיים את התורה. ולכן התורה נתיתנה בעל פה, כדי לתת כח לחכמים לחדש דברים.
כיוצא בזה גם הטעם מדוע רק חלק מדיני ממונות כתובים בתורה. וע' בדרשות הר"ן דרוש שופטים ושוטרים שיש חלק בתורה שבו תלוי חול הענין האלוקי ויש חלק נוסף שהוא משפט המלך. ואילו לא היה משפט המלך והכל היה צריך להיות כתוב בתורה, הרי זה כמו שכתב הרשב"א בתשובה רל"ח, שאי אפשר לקיים את התורה רק על פי מה שנכתב בתורה. ומאידך, אם הכל היה כתוב בתורה גם כן לא היה ניתן לחיות היום על פי התורה. ורק משום שלא הכל כתוב בתורה ואנו צריכים את תקנות חז"ל ומשפט המלך, לכן ניתן לקיים את התורה.
האם אמנם לא היו דברים כתובים? ע' יסוד המשנה ועריכתה לר"ר מרגליות, בתחילת הספר (ע' ה-ו) מה היה כתוב בתחילה, ועל הספרים החיצוניים. ושם בירורים ב' שהביא מקורות שהיו דברים כתובים, וכן התרגום היה כתוב, אלא שמה שנאמר בגמרא הוא שדברים שבעל פה אי אתה רשאי "לאומרים" בכתב. היינו ללמד ברבים. וכן מדוייק לשון הגמרא בגיטין ס' ע"ב:
דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: (שמות ל"ד) כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב: (שמות ל"ד) כי ע"פ הדברים האלה, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.
היינו שאי אתה רשאי ח"לאומרם" בכתב, אבל אין איסור לכתוב. (וע' רש"י שגם דברים שבכתב שאין אתה רשאי לאומרם בעל פה כתב: "דברים – שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה." היינו לא למסור לרבים בעל פה. אבל לגבי דברים שבעל פה גרס רש"י אחרת בגמ': "ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן – מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת."
ויש להוסיף עוד שיש ענין של תורה שבעל פה כדי שהתורה תעבור על ידי לימוד שאינו לימוד עצמי, להדגיש את ענין המסורת בקבלת התורה. על פי פירוש המשנה לרמב"ם (אבות א,ו עמ' תיא): "לפי שאינו דומה למוד האדם לעצמו כלמודו מזולתו כי למודו מזולתו מתקיים בידו ומתברר יותר". וגם רבינו הקדוש כשכתב את תורה שבעל פה, כתב באופן שבעל כורחך יהיה צורך לרב. ראה סידור מסכת גיטין שהיא מסודרת הגיונית אם נקרא מסופה לתחילתה, קודם איזו אישה שמצוה לגרשה, לאחר מכן מה כתוב בגט, איך נותנים (הזורק), מי כשר לגרש (מי שאחזו) איך עושים שליח (האומר), והדין המסובך ביותר הוא "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם". וזה כדי שמי שמתחיל מסכת גיטין יצטרך לרב ולא ילמד בעל פ
ומתפזרים העם ללמד זה לזה מה ששמעו מהשליח, וכותבים המקרא במגלות. ומתפזרים השרים בכל בית ישראל ללמד ולשנן עד שידעו אותו מקרא וישכילו קריאתו, ומלמדים אותם ביאור אותו המקרא שניתן מאת ה', ואותו הביאור הוא כללי ענינים. והיו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה, וכך אומרים חכמים ע"ה תורה שבכתה ותורה שבעל פה. ואמרו ע"ה בבריתא וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ת"ל בהר סיני והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני אלא לומר לך מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.
והנה לך משל, אמר לו ה' בסוכות תשבו שבעת ימים, וגם הודיעו ה' יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים, ואין מסככין אותה אלא בדבר הצומח מן הארץ, ואין מסככין אותה לא בצמר ולא במשי ולא בכלים ואפילו מן הצומח בארץ כגון המחצלאות והבגדים, והאכילה והשתיה והשינה יהיו בה כל שבעת הימים, ולא יהא חללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבהה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח עליו השלום קבל המצוה הזו וביאורה, וכך כל השש מאות ושלש עשרה המצות הם ופירושיהם, המקרא כתוב במגלות והפירוש על פה.
בנוסף לדוגמא שהרמב"ם מביא ממצות סוכה, יש מספר ראיות שגם התורה שבכתב על כורחנו סמכה על תורה שבעל פה כשלא פרטה דינים של הרבה מצות (הדוגמאות מתוך ספר המשפט העברי פרק חמישי אות ד' עמ' 188. ועיין אצל חנוך אלבק מבוא למשנה, פרק שני, עמ' 3-5.)
בדין עבד עברי נאמר "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם" הפסוק יסודו בהנחה שעצם קנית עבד אפשרית, ושדרך הקניה ידועה. וכן לגבי אמה עבריה, נאמר "כמשפט הבנות יעשה לה" ורק על פי תורה שבעל פה ניתן לדעת מה משפט הבנות. וכן בפרשת מלקות בדברים כה,א "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצידו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו לא יוסיף…" הפרשה מלמדת שלא יוסיף להכות מי שחייב. אך לא כתוב בתורה מי הוא זה שחייב מלקות. וכמובן גם "לא תעשה מלאכה" בשבת, לא ניתן להבנה בלא תורה שבעל פה. לכן ברור שמציאותן של הלכות בעל פה מוכרחת היא מתוך עיון בתורה שבכתב באשר פרשיותיה סתומות ואינן ניתנות להבנה ולביצוע אלא מתווך השלמה של תורה שבעל פה.
וכן מאריך בדבר זה הכוזרי חלק ג':
(לד) אמר הכוזרי: כך אומרים גם הקראים אולם מתוך שמצאו את התורה תמימה סוברים הם כי אין צרך בקבלה:
(לה) אמר החבר: ישמרנו האל מדעה זו שהרי אם לשם הקריאה הנכונה של תיבותיו ומשפטיו של ספר חלק זה ספר משה ע"ה הצרכנו לקבלה מאת סיעות רבות של בעלי נקוד בעלי טעמים מסמני פרשיות ובעלי מסורה על אחת כמה וכמה צריכים אנו לקבלה לשם הבנת תכנו כי הקפה של הוראת המלים גדול מהקף קריאתן הלא תראה למשל כי כאשר אמר להם האלוה לבני ישראל החדש הזה לכם ראש חדשים לא נתעורר ספק בלבם על אילו חדשים הוא מדבר על של הקופטים הם המצרים שביניהם גרו אז או על של הסורים הם הכשדים תושבי אור כשדים בימי אברהם על חדשי החמה או על חדשי הלבנה או על חדשי שנת החמה המתאמת לחדשי שנת הלבנה על פי התחבולה בה משתמשים אנחנו בחכמת העבור והייתי רוצה כי ישיבו לי הקראים תשובה מספקת על זה ועל כל הדומה לזה ואז אקבל עלי דעתכם כי גם אני אוהב את ההשתדלות בקיום המצוות ורוצה הייתי כי ישיבו לי תשובה מספקת לשאלות אחרות מה מתיר את החי באכילה ומהו ענין הזביחה אולי אין זאת כי אם נחירה או הריגה סתם בכל דרך שהיא ולמה נאסרו זבחי גוים ומה בין זביחה להפשט ולשאר המלאכות התלויות בה ורוצה הייתי כי יסבירו לי את דבר החלב האסור והרי חלב זה סמוך לשומן המותר בתוך המעים ובקבה ויסבירו לי דברים מחוץ לזה כגון נקור הבשר ויקבעו לי את הגבול בין המתר ובין האסור עד שלא ישאר מקום למחלקת בזה בין החברים וכן אסור חלב האליה הנהוג אצלם מה הם גבולותיו הלא יתכן כי איש אחד מהם יסיר רק את קצה הזנב וחברו את כל האחורים ועוד רוצה הייתי כי יבארו לי מה בין העוף המתר לבין העוף האסור (זולת העופות המפרסמים כיונה ותור) ומנין להם כי התרנגלת והאוז והברוז והתכי אינם מן העופות הטמאים…
והייתי רוצה לראות כיצד ישפטו בין שני בעלי דין לפי פרשיות ואלה המשפטים וכי תצא למלחמה ואם הפשוט שבתורה מלא ספקות הסתום שבה על אחת כמה וכמה שאין לסמך בבאורו כי אם על תורה שבעל פה והייתי רוצה לראות את פסקיו של הקראי והכרעותיו בכל עניני הירושות לפי פרשת בנות צלפחד או איך יקים לפי התורה שבכתב מצוות מילה וציצית וסכה ויסביר נא מנין לו חובת התפלה לאלוה ומנין האמונה בשכר וענש אחרי המות וכיצד ידון על מצוות שאחת מהן דוחה את חברתה כגון מילה ושבת פסח ושבת מי נדחה מפני מי ודינים רבים אחרים אשר יארך הדבר להזכירם בכללם על אחת כמה וכמה לפרטיהם השמעת מלך הכוזרים על חבור כל שהוא שיש להם לקראים הדן בדברים שהזכרתי חבור המיסד על סמכות מסכמת או על קבלה שאין עליה חולקים אם במסורה או בנקוד ובטעמים אם באסור והתר או במשפטים.
וכאשר הגיע סוף ארבעים שנה בר"ח שבט הקהילם ע"ה ואמר להם הן קרבו ימי למות, לכן מי ששמע ממני איזה קבלה ושכחה יבוא ונבררנה לו, ומי שנסתפקה לו איזה שאלה יבוא ונבארנה לו, אמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, וכך אמרו חכמים בספרי כל מי ששכח הלכה אחת יבוא וישנה וכל מי שיש לו לפרש יבוא ויפרש, וביררו מפיו הקבלה ולמדו הפירושים כל אותו הזמן שמראש חדש שבט עד שביעי באדר.
ולפני מותו נתעסק בכתיבה, וכתב שלשה עשר ספרי תורה כולם גוילים מן בית בראשית עד למד ישראל, ונתן ספר לכל שבט שיתנהג על פיו, והשלשה עשר נתנו ללוים ואמר להם לקוח את ספר התורה הזה וכו', ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בענין זה ארוכים מאד מאד ואין זה מקומם.
וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המדות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומאותם הדברים שלמדו יש ענינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההקש הוכוחיים יקרו בתוצאותם המקרים האלה, וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות.
על שכחת התורה בזמן מות משה רבינו:
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אמר ר' יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה אמרו לפנחס שאל אמר ליה לא בשמים היא א"ל לאלעזר שאל אמר להם אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו אמר לו הקדוש ברוך הוא לומר לך אי אפשר לך וטורדן במלחמה שנאמר ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו' במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב
והענין שדוקא במות משה נתשכחו הלכות, כתב בספר הכתב והקבלה על דברים פרק יא פסוק כב:
גם מ"ש רז"ל שבימי אבלו של משה נשתכחו כמה הלכות מחכמי ישראל, לאו משום צער האבלות קרה זאת, שהרי כשמת אהרן התאבלו ג"כ ישראל ולא נשתכחו מהם הלכות, אלא כשנסתם מקור חכמת של משה נסתלקו ג"כ קצת מאור נפשות כל בית ישראל ובאו לכלל השכחה. והבן ע"ז:
וכתב ר' צדוק הכהן בספר מחשבות חרוץ – אות יז
והתחלת התורה שבעל פה היה אחר מיתת משה רבינו ע"ה, ובימי אבלו נשתכחו אותן הלכות שהוא סילוק התורה שהיה במותו, אבל מצינו (מנחות צ"ט.) דביטולה של תורה זהו יסודה, ועל ידי השכחה יגעו והשתדלו לעמוד על דברי תורה בכח פלפולם עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה ט"ז.), וזהו התחלת תורה שבעל פה שהוא השגת חכמי ישראל ותלמידים ותיקים ברוח הקודש שבקרבם כמפי הנבואה, שהיא הנבואה שלא נסתלקה מהחכמים כמו שאמרו בבבא בתרא (י"ב.) עיין שם ברמב"ן ומסיק שם דאמר גברא רבה מילתא ויהיב טעמא ואתאמר הלכה למשה מסיני כוותיה דזהו רק ברוח הקודש, וכך החזרת עתניאל אותן הלכות למשה מסיני ומיתת משה רבינו ע"ה היא שגרמה לזה שנחקק בכל לבבות דבני ישראל כח ההשגה דברי תורה, והאומות שאין יודעים מתורה שבעל פה חשבו דמיתתו הוא ביטולה של תורה, ומצד ההתגלות בעולם הזה נראה כן אבל הוא רק לפנים ולא על האמת:
ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה, והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים בענין זה ארוכים מאד מאד ואין זה מקומם.
לשונו של הרמב"ם בתרגום אלחריזי: "והיה המקרה ההוא אשר קרהו מיתה בעינינו בשבביל שחסרנו ופקדנו אותו וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה. וכן אמרו עליהם השלום משה רבנו לא מת אלא עלה ומשמש במרום"
על מעלת משה רבינו ע' רמב"ם הקדמת פרק חלק שהרמב"ם האריך בזה, ואכ"מ.
ע' ב"ב דף יז ע"א:
תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים. אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל כל; משה, אהרן ומרים, דכתיב בהו: (במדבר ל"ג, דברים ל"ד) על פי ה'. והא מרים לא כתיב בה על פי ה'! אמר ר"א: מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? שגנאי הדבר לומר. תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב.
אלא שיש להעיר שהבטוי "לא שלט בהם מלאך המות" אין פירושו שלא מתו, אלא שלא מתו על ידי מלאך המות אלא מתו מיתת נשיקה, וכפי שמפורש להלן בסוגיה. יתר על כן כתב רש"י במסכת תענית דף יא ע"א ד"ה "מיתה משונה": "מת בחרב וברעב, וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו." הרי שמלאך המות פירושו כל מות שהוא ללא גורם חיצוני אלא על מיתתו.
וע' מו"נ ח"ג ס"פ נ"א שם באר הרמב"ם את ענין מיתת נשיקה ומיתתו של משה רבינו:
כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא, ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, (ואמר) שאמרו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', מלמד שמת בנשיקה, וכן נאמר באהרן על פי ה' וימת שם, וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה אבל לא זכר בה על פי ה' להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה, הכונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק, ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש"י, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו, וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות ע"ד האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים, אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה.
נספח:
ים של שלמה הקדמה למסכת חולין.
ים של שלמה חולין הקדמה
ולכן אמר החכם, מאחר שדברי חכמים אמיתיים כולם דברי אלקים חיים במחלוקותם, ק"ו בהשוותם יחד, א"כ הגע עצמך משה למה לא כתב מפי הגבורה באר היטב כפי אשר ראוי, מבלי שיפול בו שום ספק, ויהיה פנים אחד לתורה, לא מ"ט, גם זולת זה מה שהיה ראוי להוסיף ולגזור ראוי היה למשה להודיע בספר, באם תגיע למקום שתמצא בקעה פרוצה גדור אותה, ותוסיף בבניינים מה שראוי להוסיף בשום ענין, על דרך אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכול לעמוד בה (ב"ק ע"ט ע"ב), על זה השיב החכם על תמיהתו עשות ספרים הרבה אין קץ, כלומר שאינו מן האפשרי לעשות ספרים בענין זה, כי אין קץ ותכלית בעניינו כמשמעו, כי אם יהיו כל רקיעי השמים גוילים וכל הימים דיו לא יספיקו כדי לפרשה אחת עם כל הספקות שיש בה, ומה שיחודש בה ויוצא ממנה, לרוב תועלותיה, עם כל מה שיכולין חכמי ישראל להעמיק משכל העליון לשנות ולהוסיף עליו, ועוד אדרבא אם כתב כ"ז בתורה ק"ו שיהיה עליו יותר הוספה, ר"ל הוספה על הוספה, ר"ל שא"א שלא יפול ספקות ושינויים ועומק הדעת בהוספה ראשונה, עד שתגיע הוספה שנייה לאלף אלפים כמותה, כלל הדבר, אמר החכם והודיע שאינו בנמצא מן האפשרות להודיע ולבאר כל ספיקות התורה מבלי חילוקים, עד סוף שתהא ידו של אדם מגעת א"א, ע"כ מסר התורה לחכמים השתולים בכל דור, כל אחד ואחד לפי חצוב מקור שכלו חלק, לעילוייה ולהוסיף כפי מה שיראו לו מן השמים, ואם בא לטהר מסייעין לו, בריך רחמנא דיהיב חכמתא לחכימין.
[1] וכפי שאכן קרה כבימי הבינים שחפשו בכתובים וגזרו על הספרים וצנזרו הספרים.