ב"ה
הקדמת הרמב"ם – שעור ד'
"וזוכרים הקבלה על פה":
היום אין לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה במובנם הפשוט כי אם תורה אחת שבדפוס שבה נכללו כ"ד ספרי כתבי הקדש ויותר מהם ספרים הרבה אין קץ מאשר סדרו התנאים הקדמונים עד מה שתלמיד ותיק מחדש ומדפיס (ר' ראובן מרגליות בתחילת יסוד המשנה ועריכתה).
איסור כתיבת תורה שבעל פה: הגמרא במסכת גטין (ס:) עוסקת בסתירה פנימית בין שני חלקיו של פסוק אחד: "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות ל"ד, כז). בתחילת הפסוק מוזכרת לשון כתיבה, ובהמשכו – הביטוי 'על פי', כלומר מסירה בעל פה:
"דרש רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתב לך את הדברים האלה', וכתיב 'כי על פי הדברים האלה', הא כיצד?
(א) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן;
(ב) דבי רבי ישמעאל תנא: 'אלה' – אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות".
הגמרא מבחינה בין שני חלקים בתורה: תורה שבכתב ותורה שבעל פה; הפסוק מלמד אותנו שיש לשמור על צורת המסירה המתאימה לכל אחד מחלקי התורה. למסקנת הגמרא ישנם שני איסורים מקבילים:
(א) אין למסור תורה שבכתב בצורה בה מוסרים תורה שבעל פה, ולהפך;
(ב) אסור לכתוב את התורה שבעל פה ("אי אתה כותב הלכות").
איסורים אלו מציבים גבול ברור בין שני חלקי התורה; ואכן ההבדלים שבין שני חלקי התורה נשמרו בקפדנות במשך קרוב לאלף שנים. מובן מאליו, שהדברים נשתנו מן הקצה אל הקצה עם כתיבתה של התורה שבעל פה.
האיסור לכתוב תורה שבעל פה ברור למדי. התלמוד, שהיה קיים כמסורת בעל פה בלבד, אל לו להיכתב בצורה מסודרת. אולם האיסור המקביל, הפיכת תורה שבכתב לתורה שבעל פה, אינו מוגדר דיו. כיצד נגדיר 'בעל פה' לעניין זה? האם אדם שיכתוב את התורה שבכתב, אך יחרוג מהלכות כתיבת ספר תורה, יעבור על איסור זה? (מתוך מאמר של ר' משה טרגין בדף קשר אלון שבות).
וזה לשון הגמרא:
אמר רבי אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה שנא' אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ורבי יוחנן אמר רוב על פה ומיעוט בכתב שנא' כי על פי הדברים האלה ואידך נמי הכתיב אכתוב לו רובי תורתי ההוא אתמוהי קא מתמה אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי ע"פ הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות אמר רבי יוחנן לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
החלק הראשון של הגמרא מה רוב תורה שבעל פה או תורה שבכתב. ע' הסבר רש"י שם:
רוב בכתב – רוב התורה תלויה במדרש שכתובה למידרש בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן: ומיעוטה על פה – שאין רמז ללמוד לה בתורה אלא למשה נאמר על פה:
ולפי אמרה זו פירוש תורה שבעל פה שונה מאשר תורה שבעל פה בדרשה של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם.
אף לפני שנכתבה תורה שבעל פה, היו כותבים כל אחד לעצמו דברי תורה. כן דייק ר' ראובן מרגליות (יסוד המשנה ועריכתה ע' ו') מלשון הברייתא: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב" כלומר אי אתה רשאי לדרוש מן הכתב ולא אמרו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתוב.
וכן כתב הרמב"ם בהקדמת משנה תורה:
ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים.
וכתב ר' ראובן מרגליות בהתחלת ספרו "יסוד המשנה ועריכתה" שהעובדה שהיו כותבים ספרים לעצמם, מטעם זה אסרו לקרא בספרים החיצוניים כדי שלא יעיינו במגילות שהיו בידם (אלא שבגמרא סנהדרין דף ק' ע"ב נחלקו האם ספרים חיצוניים הם ספרי מינים, או שגם ספר בן סירא הוא מספרים חיצוניים. ורק לדעה זו ניתן להבין את דברי ר"ר מרגליות. לדעה זו ספרים החיצוניים הם כל הספרים שנכתבו לאחר חתימת הנבואה בזמן בית שני). ולכן אמרו שכל הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא".
ומקורו במדרש רבא נשא פי"ד ד':
במדבר רבה (וילנא) פרשה יד ד"ה ד ביום השביעי
ויותר מהמה בני הזהר אמר הקב"ה כ"ד ספרים כתבתי לך הזהר ואל תוסף עליהם למה עשות ספרים הרבה אין קץ כל מי שקורא פסוק שאינו מכ"ד ספרים כאלו קורא בספרים החיצונים הוי הזהר עשות ספרים הרבה שכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא הה"ד אין קץ כמ"ד (דניאל יב) ואתה לך לקץ הרי לך המוסיף ספר מהו עונשו ומנין שאף ההוגה מתייגע בהן ת"ל ולהג הרבה יגיעת בשר שאין בשרו ננערת מן עפרה כההיא דתנינן ואלו שאין להם חלק לעוה"ב והקורא בספרים החיצונים
וכתב שם ר"ר מרגליות שלא אסרו על מגילות שתוכנן הוא הלכות פסוקות, כי זה כמו רשימות פרטיות שכל אחד יכול לכתוב לעצמו. וכן גם המשנה היתה כתובה בספר לפני זמנו של רבי יהודה הנשיא. וראה בבירורים בסוף יסוד המשנה ועריכתה, סימן ב', שר' ראובן מרגליות מוכיח מהרבה מקורות שהיו דברים שכבר היו כתובים קודם, ולדעתו אלו דברים שכל אחד רשם לעצמו.
ואמנם כבר כתב הרמב"ם בהקדמת היד כמ"ש לעיל שהיו דברים שכל אחד כותב לעצמו, אבל לגבי כתיבת הלכות לכאורה בגמרא תמורה שלהלן לא משמע כן.
וכן מובא בגמרא תמורה דף יד ע"ב:
…והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה והלמד מהן אינו נוטל שכר, דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש כתוב אחד אומר 'כתוב לך את הדברים האלה' וכתוב אחד אומר 'כי על פי הדברים האלה' , לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, ותנא דבי רבי ישמעאל 'כתוב לך את הדברים האלה' – אלה אתה כותב אבל אין אתה כותב הלכות. אמרי דלמא מילתא חדתא שאני דהא רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא ודרשי הכי 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' אמרי מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל.
מעיר שם השיטה מקובצת כי היו רושמים מפני השכחה, וכאשר היו צריכים להתעסק באותו עניין – עיינו במה שכתבו כאשר למדו את אותו הנושא בפעם הקודמת:
… לישנא אחרינא, אמרי רבנן אגירסייהו סמיכי וכיון דאיכא שכחה, כתבין ומחתין וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא…
ובגמרא בשבת דף יג ע"ב: "תנו רבנן, מי כתב מגילת תענית. אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות". ואומר רש"י שם בד"ה "מחבבין את הצרות": "שנגאלין מהם והנס חביב עליהן להזכיר לשבחו של הקב"ה, וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב, כגון אלין יומי דלא להתענאה בהון". ובהמשך הגמרא שם: "אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין".
והנה לגבי השם "מגילת תענית" אומר רש"י (שם בד"ה "מגילת תענית") שלפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין דאסור לכותבן, וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורים בתענית, לכך נקרא "מגילה", שכתוב במגילת ספר. – מותר היה לכתוב רק תורה נביאים וכתובים אך לא משניות וברייתות, משום שדברים שבעל-פה אסור לכותבם, והדבר היחיד שנכתב בנוסף לתנ"ך היה מגילת תענית אשר נכתבה עוד לפני המשנה והגמרא, ומשום הכתיבה בא השם "מגילה".
אלא שבסוגיה בגיטין דף ס' ע"א הגמרא דנה אם כותבים מגילה לתינוק. הרי שכל דבר שנכתב נקרא מגילה. אלא נראה שכוונת רש"י היא שכל דבר שהוא העתקה של דבר נקרא מגילה. ולכן עותק של מגילת תענית נקרא מגילה וכן חלק מהתורה שכותבין לתינוק נקרא גם הוא מגילה.
על עצם קיום מגילות מעין אלו מעידה הגמרא בפירוש:
…דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב אלא אחת.
…דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר 'כי תבא בכרם רעך' בביאת כל אדם הכתוב מדבר, ואמר רב לא שבק איסי חיי לכל בריה.
וכמו כן יש איסור אמירת פסוק בעל פה, שהרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לומרם על פה. טעם הדבר נמצא בריטב"א בגיטין שם:
הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ ופי' רבינו נר"ו משום דבקריאתם ע"פ איכא הפסד דליכא למדרש חסרות ויתרות וכמה ציונין הנדרשים ועקומים וצפופים.
ודבר זה נמצא בשו"ע או"ח סימן מט:
-
אע"ג דקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר:
ובמשנה ברורה שם:
(ג) לאומרם בע"פ – מי שדורש ברבים בהרבה פסוקים שבתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הצבור אפשר שיש להקל. עיין ביומא (דף ע) בתוספות ישנים ד"ה ובעשור בתירוץ ראשון ובתירוץ בתרא ובביאור הגר"א הסכים לדינא לתירוץ בתרא:
ועיין בתוספות מסכת תמורה דף יד עמוד ב כתבו שאין איסור אלא בדברים שמוציא ידי חובה:
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה – וא"ת היכי קאמרינן מזמורים על פה וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן.
מכל מקום הלכה למעשה נפסק שמותר. כמבואר שם בדברי המחבר בשו"ע. אם כן לפי ההלכה, אף שדברים שבעל פה מותר היום לכותבם משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, מכל מקום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שייך גם היום.
וכתב ר' ראובן מרגליות, שיש פסוקים שכתובים בגמרא בשיבוש, והמגיהים תקנו, ולפי דעתו נכתבו דוקא בשיבוש משום שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ולכן אמרו את הפסוק שלא כצורתו (אמנם לכאורה כשאמור בשיבוש זה גרע מאשר לומר בעל פה…).
אבל מצאנו בזה מחלוקת ראשונים, ראה בתוספות בב"ק ובשבת, שמשום עת לעשות לה' מותר לומר גם דברים שבכתב כן כתבו התוספות מסכת בבא קמא דף ג עמוד ב
כדמתרגם רב יוסף – נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה ענייני תרגום ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום דמשום עת לעשות אמר התם דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה.
אלא שזו גמרא מפורשת שגם לגבי דברים שבכתב יש היתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" ע' גמרא גיטין ס' ע"א:
ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא – אסור למקרי ביה בשבת; מאי טעמא? דלא ניתן ליכתב. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי אסור; מ"ט? דהא לא חזי למיקרי ביה. ולא היא, שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה, דר' יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב! אלא כיון דלא אפשר – (תהלים קי"ט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, ה"נ כיון דלא אפשר – עת לעשות לה' הפרו תורתך.
ויש כאן חידוש: שלקרא פסוקים מדבר שלא ניתן להכתב יש בו בעיה והתירה משום עת לעשות. והאיסור הוא משום שלא ניתן להכתב. ופירוש לא ניתן להכתב, נראה שזה כמו שכתבו התוספות בשבת קט"ו בשם הרב פורת, שאסור לקראם משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ומשמעות הדבר הוא שיש חובה לשמור על הצורה של תורה שבכתב כשקוראים פסוקים.
וגמרא זו לגבי ספרי דאפטרתא גם הובאה להלכה בשו"ת רב פעלים חלק ד – או"ח סימן לג ד"ה ועל שאלה
ועל שאלה הה' בענין היריעה של ההפטרות שרוצה לכתוב ביריעה עצמה פסוקי וזאת התורה וכו' אלה העדות וכו' הנה תחילת הכל נודיע לכם כי אע"פ שההפטרות אלו שמדבר בהם השואל בשאלה הנז' הם כתובים בכתב אשורית על עור ושרטוט וכו' כמו ס"ת עכ"ז הם פסולים דלית להם דין ספרים ממש יען כי אין כתובים בהם דברי הנביאים שלמים אלא הם פרשיות נפרדות מלוקטים מספרי הנביאים א' מפה וא' מפה ומשורת הדין היה אסור לקרות בהם בשבת דלא נתנו להכתב כך וכן ה"ה בהפטרות הנדפסים בחומשים שלנו שהם פרשיות נפרדות דהוה אסור למקרי בהם בשבת אך משום עת לעשות לה' התירו כל זה וכדאיתא בגמרא דגיטין דף ס' ע"א רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת מ"ט דלא ניתן ליכתב ופרש"י דבעינן שיהיו הנביאים שלמים ולא ניתן להכתב פחות מספר אחד שלם לעצמו ואסקינן בגמרא לא היא דהא ר"י ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן להכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך הן כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך ופירש רש"י ה"ן כיון דלא אפשר שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם ע"ש
והחתם סופר כתב בהגהות שו"ע סימן סח, והביאו רב פעלים שם:
ועיין להגאון חתם סופר א"ח סי' ס"ח דהעלה דנהי שהקורא עצמו בספר ההפטרה יוצא י"ח בזה ואע"פ שאינו ספר נביאים שלם דהא התירו זה משום עת לעשות אך דינו הוי כקורא על פה כיון דאינו ספר נביאים שלם וגם יש בזה שאר פסולים וכיון דקי"ל דאינו יכול להוציא מי שאינו בקי אלא בקורא מתוך הכתב א"כ זה שדינו כקורא על פה אינו מוציא י"ח השומע בקריאתו זו ע"ש.
אלא שמצאנו חידוש גדול יותר לגבי האיסור לומר בעל פה דברים שבכתב, לפי פירוש הרב פורת בתוספות בשבת בפרק כל כתבי.
המשנה בשבת דף קט"ו ע"א תחילת פרק כל כתבי בשבת, אומרת "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה", הגמרא שם דנה באפשרות להציל מן השריפה כתבים שנכתבו בשפות אחרות. וכתב רש"י שם קט"ו ע"א ד"ה "אליבא דמאן דמר ניתנו" שאלה זו תלויה במחלוקת תנאים במשנה במסכת מגילה (ח:):
"אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית (רש"י: לשון הקודש). רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף בספרים לא התירו שיכתבו, אלא יוונית".
כלומר, לשיטת רשב"ג ספרים שנכתבו שלא בלשון הקודש אינם מוגדרים ככתבי הקודש. נפקא מינה גם לענין טומאת ידיים. הרמב"ם (הלכות אבות הטומאות פרק ט'), פוסק כי כתבי הקודש מטמאים תרומה מדבריהם. תקנה זו תוקנה על מנת להבטיח כי כתבי הקודש יישמרו במרחק ניכר מן התרומה, כדי להגן ממכרסמים שיימשכו אל התרומה. לדעת חכמים, ספרי הקודש שנכתבו בלשון לועזית מטמאים תרומה, בשל היותם מוגדרים ככתבי הקודש; לעומת זאת, לדעת רשב"ג כתבים אלו אינם מטמאים.
למחלוקת זו יש השלכה על שאלת הצלת הכתבים הללו מן האש. רבי שמעון בן גמליאל לא יתיר לחלל שבת עבור כתבים אלו, משום שאין הם מוגדרים ככתבי הקודש. לעומת זאת, חכמים יתירו להציל כתבים אלו מן השריפה בשבת.
הגמרא במסכת שבת אומרת שהמחלוקת אם ניתנו לקרות בהם נוגעת גם להיתר הצלת ספרים שכתובים בכל לשון. הגמרא אומרת יש מ"ד ש"לא ניתנו לקרות בהן". לפי זה יש לדון האם יש קדושת ספרים על ספרים אלו לענינים שונים כגון טומאת ידים. אך התוספות בד"ה "לא" מסבירים הרב פור"ת:
"ופירש הרב פור"ת, דהיינו טעמא, כיון דלא ניתנו ליכתב – אסור לקרות בהן, משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה".
הרב פור"ת סבור כי כתיבת התורה בלשון לועזית עומדת בסתירה לעקרון "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". אף על פי שיש כאן כתיבה של התורה, היות שזהו כתב לועזי שאינו עומד בגדרים של תורה שבכתב, הוא נחשב כאמירה בעל פה, ומשום כך חל האיסור שלא לומר בעל פה דברים שבכתב. וזה חידוש שגם זה נחשב לאיסור.
ואם כן שוב אנו רואים את האיסור כמו בספרי דאפטרתא, שקריאה של דבר שאינו כתוב כדינו יש לו את האיסור של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה.
(לכאורה מדעת רש"י שם נשמע ההיפך: רש"י במשנה חלק על רבותיו שכתבו שדברים שכתובים בכל לשון טענים גניזה ולא קורין בהם, זה קאי רק על כתובים ולא על נביאים. וכתב רש"י שהם סברו כך משום שמצינו שיונתן בן עוזיאל כתב תרגום. ולכן הבינו שהאיסור לכתוב הוא רק לכתוב בלשון אחר את הכתובים. אבל רש"י עצמו כתב שיונתן בן עוזיאל תרגם ולא כתב את התרגום ומי שאוסר לכתוב בכל לשון במשנה במגילה, אין הבדל בין כתובים לנביאים. ואם כן לדעת רש"י תרגום יונתן בן עוזיאל אסור לכותבו, ומשמע שהאיסור הוא משום שאסור לכתוב דברים שבעל פה והתרגום נחשב לתורה שבעל פה. וע' בנספח מהגרז"נ שכתב שלכתוב את התורה בלשון אחר, לדעת התוספות האיסור הוא משום שאם יקרא הרי אומר בעל פה דברים שבכתב. אבל לדעת רש"י האיסור הוא משום שהוא כותב דברים שבעל פה.)
יסוד האיסור הוא משום שדברים שבכתב צריך לשומרם כפי שהם בכתב. וכפי שכתב הריטב"א שהובא לעיל:
הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ ופי' רבינו נר"ו משום דבקריאתם ע"פ איכא הפסד דליכא למדרש חסרות ויתרות וכמה ציונין הנדרשים ועקומים וצפופים.
לפי זה אפשר להבין איסור נוסף הקיים לגבי פסוקי התורה, הצורך בשרטוט. הגמרא בגיטין דנה בצורך בשרטוט בכתיבת פסוק מן התורה. בגמרא במנחות מובא הצורך בשרטוט במזוזה ובספר תורה. ובגמרא בסוטה מבואר שצריך שרטוט גם במגילת סוטה. ומבואר שאסור לכתוב שלשה פסוקים בלא שרטוט (ר"ת בתוס' גיטין ו ב; טוש"ע יו"ד רפד ב). מדוע יש צורך לשרטט גם פסוקים? אלא שהאיסור לכתוב בלא שרטוט נובע מחמת האיסור להפוך תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
אבל מכל מקום, לא מצאנו שיש היתר כללי משום עת לעשות לה' ועדיין נשאר האיסור לומר בעל פה דברים שבכתב. אלא שלכאורה היה מקום ללמוד מכך על אופי ההיתר של "עת לעשות לה'" גם לגבי ההיתר לכתוב תורה שבעל פה. שגם כשהותר לא הותר אלא לפי הצורך, ובמילים אחרות: האם האיסור הוא גדר של הותרה או גדר של דחויה (האם ניתן ללמוד מהא שהפוסקים לא קבלו את ההיתר שבגמרא שמותר לומר על פה דברים שבכתב משום עת לעשות, ואם כן גם לכתוב תורה שבעל פה הוא רק בגדר של דחויה). ודברים אלו משמע מחתם סופר בתשובות חלק א' סימן רח בתשובה למהר"ץ חיות, שעדיין האיסור קיים:
להודיע ידיעה של חבה יתירה כי ביום ש"ק קראתי עונג בקבלת ספרו תורת נביאים, ועברתי בו עד שהגעתי לדין מלך וקצת ממנו בכלל, ולכשאפנה אי"ה בלי נדר אקח מועד לעיין בכלו. ומ"ש פר"מ אלי במכתבו העבר שאראה בהקדמת ספרו, והנה ראיתי' כלו מחמדים וממתקים, ומ"ש שם ממחברי ספרים החדשים אומר, כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות [פ"א מי"ג] נגיד שמא אבד שמא, ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' [כגיטין ס' ע"א] ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד.
נספח משעור הגרז"נ גולדברג על חנוכה:
ובפרק כל כתבי (דף קטו, א):
"כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה. מפני מה אין קורין בהם, מפני ביטול בית המדרש".
חכמים אסרי להציל ממון מפני הדליקה מחשש שאדם יכבה את הדליקה כיון שהוא בהול על ממונו, אך בכתבי הקודש לא גזרו ומותר להציל אותם מפני הדליקה. ומסביר רש"י דמה שאמרה המשנה "כל כתבי הקודש" בא לרבות נביאים וכתובים, לאפוקי מסברא דתורה לחוד הוא דשרי למיטרח ולאצולי. והמשנה שם אומרת שמצילין כתבי הקודש בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. ואומר רש"י שכתבים שקורין בהן הם כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבי-הכנסת, וכתבים שאין קורין בהן הם כתובים (שהרי אין הפטרות מן הכתובים). ובשם רבינו הלוי מביא רש"י שכתובים אין קורין בהם יחידים כדקתני טעמא משום ביטול בית-המדרש, דמשכי לבא, ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי-בתים שעוסקים במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים.
והמשנה שם ממשיכה ואומרת: "ואע"פ שכתובים בכל לשון טעונים גניזה". ופירושו אף שאסור לקרות בתורה נביאים וכתובים שאינם כתובים בלשון הקודש הם טעונים גניזה ולכן מצילין אף אותן מפני הדליקה.
ואומר רש"י שם בתוך ד"ה "טעונין גניזה": "ורבותי פירשו דהאי בכל לשון דקאמר כתובים קאי ולא אנביאים, ומדומה אני. מפני שמצינו ביונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הן מפרשים כך". – כיון שרבותיו של רש"י אמרו שנביאים שכתובים כל לשון מותר לקרות בהן ורק כתובים שכתובים בכל לשון אסור לקרות בהן, אומר רש"י שנראה לו שטעם החילוק הוא מפני שמצאנו שיונתן בן עוזיאל תרגם את הנביאים, ולכן סברו רבותיו שאי אפשר לומר שאסור לקרות בנביאים שאינם כתובים בלשון הקודש.
ורש"י עצמו חולק על החילוק של רבותיו בין נביאים הכתובים בכל לשון לכתובים הכתובים בכל לשון, באומרו שאף בנביאים שאינם כתובים בלשון הקודש אסור לקרות. לגבי מה שהכריח את רבותיו לחלק בין נביאים לכתובים אומר רש"י שיונתן בן עוזיאל אמר בעל-פה תרגום אך הוא לא כתב תרגום. וממילא אומר רש"י שמי שאוסר לקרות בספרים שאינם כתובים בלשון הקודש אוסר אף בנביאים, והדבר היחיד שהתירו הוא לכתוב ספר תורה ביוונית משום מעשה דתלמי המלך (עיין מגילה דף ט.)…
… ונראה דזה גם טעמו של רש"י החולק על רבותיו וסובר שאף תרגום על הנביאים לא ניתן להכתב, ויונתן בן עוזיאל רק אמר תרגום ולא כתבו, כיון שהתרגום הוא כבר תורה שבעל-פה (שהרי תורה נביאים וכתובים ניתנו בלשון הקודש) ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכותבן. ומה שהגמרא בברכות (יג, א) דהנה האם התורה כולה נאמרה בכל לשון או דוקא בלשון הקודש, והא רק על אמירת התורה, אך כתיבת התורה יכולה להיות רק בלשון הקודש, כיון שאין לשנות מן הצורה שבה ניתנה התורה לישראל.
והתוספות בשבת (קטו, א ד"ה "לא") מביאים בשם הרב פור"ת שהאיסור לקרוא בתורה בניאיאם וכתובים שאנים כתובים בלשון הקודש הוא משום דדברים שבכתב אי אתה רשאח לאומרם בעל פה, דכיון דבכתיבת תורה נביאים וכתובים יכולה להיות רק בלשון הקודש, כתיבה שאינה בלשון הקודש אינה כתיבה, וממילא קריאה בתוך תורה נביאים וכתובים שאינם כתובים בלשון הקודש היא קריאה על-פה.
ויוצא שהפירוש בדברי הרב פור"ת הפוך מהביאור שהובא לעיל בדברי רש"י, שהרי לפי מה שביארנו ברש"י אסור לקרוא בתורה נביאים וכתובים שאינם כתובים בלשון הקודש משום שדברים שבעל-פה אי אתה רשאי לכותבם, ואלו לפי הרב פור"ת אסור לקרוא בתורה נביאים וכתובים שאינם כתובים בלשון הקודש משום שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על-פה. ואמנם לא נתבאר לפי הרב פור"ת מהו הטעם שאסור לכתוב תורה נביאים וכתובים בלשון שאינה לשון הקודש.
והתוספות עצמם דוחים את פירוש הרב פור"ת באומרם שבקריאה מתורה נביאים וכתובים שאינם כתובים בלשון הקודש אין הקורא עובר על דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על-פה, כיון שהוא אומר בלשון שהן כתובים ולא בלשון הקודש, וראיה לדבריהם מביאים תוספות מכך שמותר לומרן על-פה, תרגום, וכפי שמצאנו ברב יוסף שאמר תוגום אע"פ שהיה סגי נהור.