ב”ה שעור ה’
וכאשר מת ע”ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע”ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המדות שניתנו לו בסיני, והן י”ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומאותם הדברים שלמדו יש ענינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההקש הוכוחיים יקרו בתוצאותם המקרים האלה, וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות.
מתי התחילו דינים דרבנן, האם כבר בזמנו של משה רבינו, מלבד תקנות של משה רבינו כמו קריאה בתורה בשני וחמישי. והרי אנו יודעים ששלשה דברים משה רבינו עשה מדעתו: מסכת שבת דף פז עמוד א: דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות. אם כן, מתי מתחיל הדרבנן?
ראה ברמב”ם בתחילת הלכות ממרים, האם כל הדברים המובאים שם שייכים גם בזמנו של משה רבינו?
הרמב”ם התייחס לדבריו בהקדמת המשנה, בשורשים לספר המצות[1] שורש שני:
כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפרוש המשנה (בריש ההקד’) שרוב דיני התורה יוצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאים ראיה עליהם באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או הקש יורה עליו. וכבר בארנו זה הענין שם.
שוב מדגיש הרמב”ם שדבר שהוא פירוש מקובל ממשה רבינו לא תיפול בו המחלוקת. וכן הדברים מודגשים בהלכות ממרים פרק א’ הלכה ג’:
דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו, ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו, ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים, וכן הגזרות והתקנות והמנהגות אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר רובן ומוציאין הדבר אחר הרבים.
כמה נקודות יש לברר כאן:
א. תוקף הדברים שנלמדו בי”ג מידות האם הם מן התורה או מדרבנן, דבר שעסק בו הרמב”ם בשורשים לספר המצוות שורש שני.
ב. ענין דרשה משמרת ודרשה יוצרת, כלומר האם חז”ל נתנו דרשות להלכות שהיו ידועות או שהם גם חדשו דברים על ידי י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
ג. דבר שנלמד בי”ג מידות הוא דבר ששיכת בו מחלוקת. האם גם בית דין אחר יכול לבטל או ללמוד אחרת דבר שבית דין קודם למד בי”ג מידות.
תוקף הדבר הנלמד מדרשה:
כתב הרמב”ם בשורשים שם, וכשנדייק בכתוב נראה לענ”ד שהרמב”ם כותב כאן שני עיקרים, האחד הוא שלא כל דבר שנמנה ביג מידות הוא מן התורה. והשני, שלמנות למצוה רק דבר שאמרו בפירוש שאף שנלמד מי”ג מידות הוא מן התורה, וכן דבר שלא נלמד מיג מידות אלא הוא פשטא דקרא (ראה הקטעים המודגשים):
וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים בכלל מצות עשה…
וכבר הגיע בהם הסכלות אל יותר קשה מזה וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלא ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואעפ”י שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו עליהם השלום והוא אמרם ז”ל (יבמות יא ב, כד א שבת סג א) אין מקרא יוצא מדי פשוטו והיות התלמוד שואל בכל מקום ויאמר גופיה דקרא במאי קא מדבר כשמצאו פסוק ילמדו ממנו דברים רבים על צד הבאור והראיה. ונסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצות עשה בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתעלה והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והוא אמרם בו (ב”ק ק א ב”מ ל ב) את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה בקור חולים בה זו קבורת מתים ואת המעשה אלו הדינין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין. וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה ולא ידעו כי הפעולות האלו כלם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת (ע’ רו) מכלל המצות הכתובות התורה בבאור והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ואהבת לרעך כמוך…
ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם הם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי”ג מצות. ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמר תמורה (יו א) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזרות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה ואף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנ’ ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו’ וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר. כי גם כן מן השקר שנאמר שנשכח כל מה שנודע ובלא ספק שהיו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מן המדות אלפים רבים. ואלו כולם היו נודעים בימי משה רבנו כי בימי אבלו נשתכחו. הנה נתבאר לך שאפילו בימי משה נאמר דקדוקי סופרים. כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי”ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא יימנה בהן כל מה שיילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו ע”ה כל שכן שלא יימנה בהן מה שהוציאו אותו באחרית הזמן. אבל אמנם יימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא (על”ת קלה קצד קצט) או יאמרו שהוא גוף תורה (על”ת שלו) הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש. ואמנם זכרון ההקש בו והביא הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה (הוב’ בראש השרש):
הרמב”ם כתב כאן כמה כללים, וכבר הרמב”ן עמד על חוסר הבהירות שבדבריו. האם כל דבר שיש בו מחלוקת הוא לא דאוריתא, וכפי שכתב גם לעיל שבדבר מקובל אין מחלוקת. ואם כן המקובל הוא דאורייתא. ואם כן מדוע כל הלכה למשה מסיני אינה דאורייתא?
האם כל מה שנלמד מדרשה אינו מן התורה אלא מה שנלמד מפשוטו של מקרא, כפי שמשמע בהמשך דבריו?
אולי כוונתו רק לומר שלא נמנה במנין המצוות אבל זה דאוריתא, אבל לא משמע כן מדבריו שכתב את המילים “דרבנן” ומשמע ממש דרבנן.
מה גדרם של הענפים?
אבל הרמב”ן חלק על הרמב”ם וכתב:
ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש בהן את התורה א”כ הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש, כמו שהזכיר [עמ’ נד] ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועקרנו שורש קבלתנו בי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד בהן. והרב חוזר ומודה [נו] שאין הסבה מפני שאין אמתיות. ואם אמתיות הן מה בין המקום שהם מזכירין זה בפירוש או בסתם. שאם נאמר כיון שלא נכתב הדבר בתורה אינו בכלל המצות אף המוזכרות מהן בתלמוד לומר בהן דאורייתא הוא מגזרה שוה או מריבוי אף הן לא נכתבו. ומה שאמר [בסוף] מפני שהוא נודע בקבלה לא בהקש, אם המדות אמתיות הכל נודע בקבלה מאתו ית’. ועוד שההלכה למשה מסיני אצל הרב דברי סופרים היא ואם כן הדבר המקובל לא יקרא דבר תורה מצד הקבלה אלא מצד היותו נדרש מן המדות הוא דבר תורה.
ואדרבא, כתב הרמב”ן שהיה צריך לומר שכל מה שנלמד בי”ג מידות הוא מדאוריתא עד שנשמע אותם אומרים הוא אסמכתא. ועל מה שכתב הרמב”ם שדאוריתא הוא רק מה שהוא בפשוטו של מקרא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כתב הרמב”ן:
והנה הרב תלה הר נופל הזה בחוט השערה. אמר העיקר אשר הועילונו בו עליהם השלום והוא אמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו והיות לשון התלמוד מחפש בכל מקום ואומר גופיה דקרא במאי משתעי. וחס ושלום כי המדרשים כולם בענין המצות אין בהם מקרא יוצא להם מידי פשוטו אלא כולם בלשון הכתוב נכללים אע”פ שהם מרבים בהם בריבויים. ואין מדרש כבוד תלמידי חכמים מלשון את י”י אלהיך תירא מוציא הכתוב מפשוטו. וכן אם נאמר בכי יקח איש אשה שהוא בכסף אינו מוציא ממשמעו ופשטו. ולא כל אתין וגמין וריבויין ומעוטין ואכין ורקין ושאר המדרשים כולם. אבל הכתוב יכלול הכל כי אין הפשט כדברי חסרי דעת הלשון ולא כדעת הצדוקים. כי ספר תורת י”י תמימה אין בה אות יתר וחסר כולם בחכמה נכתבו.
הרמב”ן והרמב”ן כאן גם נחלקו מהו פשוטו של מקרא. לדעת הרמב”ם כל מה שנלמד מדרשה אינו פשוטו של מקרא, ואילו לדעת הרמב”ן גם מה שנלמד מדרשה אינו מוציא את המקרא מפשוטו ולכן נקרא גם הוא פשוטו של מקרא.
הרמב”ם לשיטתו גם במשנה תורה, כתב בכמה מקומות על דברים שהם לכאורה מן התורה שהם מדברי סופרים, למשל ראה בהלכות אישות פרק א’ הלכה ב’:
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.
השגת הראב”ד: בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים. א”א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו.
וכן כתב בהלכות אבל פרק ב’ הלכה ז’, שם כתב אפילו על פירוש המילה “שארו” שזו אשתו, שזה מדברי סופרים:
אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים, עשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה, ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד אבל הארוסה אינו מטמא לה.
ועל הדבר נשאל הרמב”ם בתשובה (סימן שנ”ה):
השאלה מפני מה אמרתי שקדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן ואמרת והא כולהי ילפינן להו מן התורה בכסף מנא לן גמר קיחה קיחה וכו’. זה הוא ענין השאלה. והתשובה דרך קצרה כך היא. יש לי חבור בלשון ערבי בענין מנין המצות והוא אצל מ’ סעדיה ש”ץ תלמידנו ויש בתחלתו ארבעה עשר פרקים בכללות גדולות בעיקרי מנין המצות צריך אדם לידע אותם ואחר כך יתברר לו טעות כל מי שמנה המצות חוץ ממני מבעל הלכות גדולות עד עכשיו. ובאותן הפרקים ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה והבאתי על זה ראיות ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד. ובאותו הספר ביארתי הכל וכשתקרא אותו יתבאר לך אע”פ שהוא בלשון ערבי שרוב אותן הפרקים בדברי חכמים בלשון הקדש
ומה שכתב הרמב”ם כאן שהדברים שאמרו שהם דאוריתא הם שלשה או ארבעה בלבד, נראה שהכוונה היא לדברים שנמנים בי”ג מידות.
ועיין בריטב”א סוכה דף מג ע”א שכתב כדעת הרמב”ן, וכתב על “דברי סופרים” (אמנם לא בדעת הרמב”ם):
מדברי סופרים לאו מדרבנן ממש אלא שאינם מפורשים בפרשת היום אלא שחכמים דורשין אותה בגזירה שוה וכל י”ג מדות שהתורה נדרשת בהם מדאורייתא ממש הוא לכל דבר וכדכתיבנא בפ”ק דקידושין.
אבל דעת הרשב”ץ בזהר הרקיע בהקדמה (ע’ יא מהדורה עם זיו הזוהר) שגם לרמב”ם כל מה שנלמד ביג מידות הכל מן התורה אלא שלא נמנה בכלל תרי”ג מצוות. ודבריו יותר מפורטים בשו”ת התשב”ץ חלק א’ סימן א’ וסימן קנא, וז”ל בסימן א’:
וכבר כתבתי אני בזה הענין זה לי ימים רבים בלמוד זכות להרמב”ם ז”ל שהוא אין דעתו לומר שהדברי’ הנלמדים בי”ג מדות יהיו מדרבנן ממש חס ליה לרבנו ז”ל למימר הכי אלא שהוא אומר שאין קרויין דאורית’ לענין שאין נכללין בדברי ר’ שמלאי שאמר בסוף מכות (כ”ג ע”ב) תרי”ג מצות נאמרו למשה רבינו ע”ה בסיני ואומר הרב ז”ל שמדקדוק זה הלשון משמע שאין למנות אלא מה שנא’ למשרע”ה בסיני אבל מה שנדרש אחר סיני אע”פ שהוא מן התור’ [אינם נמנים] לענין מנין תרי”ג מצות וכן מוכיח לשונו שכ’ בס’ המצות וז”ל הנה כבר נתבאר כי תרי”ג מצות שנאמרו למשה בסיני לא ימנה מהם כל מה שנלמד בי”ג מדות אפי’ בזמן משרע”ה כל שכן שלא ימנה בהם מה שהוציאו אותו באחרית הזמן אבל אמנם ימנה מה שהוא פירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשות ואיסורו דאורייתא. או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהקש עד כאן לשון הרמב”ם ז”ל בספ’ הנזכר. הנה ביאר לנו מה כונתו לקרותם דרבנן לא שיהא להם דין דדבריהם לענין לילך בספקן לקול’ אלא לענין זה בלבד שאינו בכלל דברי ר’ שמלאי ובין שיקראו מדאוריתא או בין שיקראו דרבנן לא תשתנה סברתו מסברת זולתו בדינין אלו כלל שאין כונתו בזה לחלוק אלא על המונין אותן בכלל תרי”ג מצות. ומה שהזקקני לפרש כן בדבריו הוא מה שראיתי מפורש בדעתו שהוא כ’ בפ”ג מה’ אישות שקדושי כסף הם דרבנן וקדושי שטר וביאה הם דאוריתא ופירש דעתו בתשובה הוא מפני זה העיקר ואפי’ הכי כ’ בפרק א’ מה’ אישות בלשון הזה ובאחד משלשה דברים האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה ושלשתן דין תורה עכ”ל. ולכאורה הי’ נראה שדבריו סותרין זא”ז ואינו כן שאע”פ שאמר שהם ממדרש סופרים אינו רוצה לומר שיהא דינו דין דרבנן אלא שאינן בתורה בפירוש אלא ממדרש חכמים אבל מ”מ דין תורה הם.
דרשה יוצרת ודרשה מקיימת:
בכל י”ג המידות אדם דן מעצמו, חוץ מגזירה שוה שאין אדם דן מעצמו (ושיטת רש”י גם שהיקש אין אדם דן מעצמו), שאם לא כן הרי יש אלפי מילים דומות בתורה שניתן היה לדרוש גזירה שווה מהם, כמו שכתב הרמב”ן בהשגות לשורשים בספר המצות. לכן יש לשאול: האם המדרש יוצר, או שמא מקיים? כלומר, כאשר חז”ל ביקשו לומר דין שלא נאמר מקודם, מה קדם למה? האם הם חיפשו מקום לדרוש ממנו והדרש עצמו חידש, יצר, את הדין שלא היה ידוע מקודם, או שמא ידעו הם כבר את הדין במסורה, אלא שחיפשו דרש לבסס אותו, לקיים אותו? לחקירה זו אין השלכה הלכתית, אלא עקרונית והיסטורית היא בלבד.
לכאורה הדברים מפורשים בדברי הרמב”ם בשורש שני שהבאנו לעיל:
“כבר בארנו בפתיחת חיבורנו בפירוש המשנה, שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ושהדין היוצא במידה מאותן המידות הנה פעמים תיפול בו המחלוקת. ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם, אבל הם מביאים ראיה עליהם באחת משלש עשרה מדות. כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו…
“ואמנם, זכרו ההיקש בו והביא הראיה עליו באחת משלש עשרה מידות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה.”
לדעת הרמב”ם הרי שהדינים עצמם הם ידועים. אלא שחז”ל מצאו גם מקור בי”ג מידות לכך שהדברים רמוזים בתורה.
הרמב”ן[2] חולק על הרמב”ם וסובר כי המדרש יוצר, כלומר שהדרשות קדמו:
“ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר שאין המידות הנדרשות מקובלות מסיני, לא נצטוינו לדרוש ולפרש בהם את התורה… ועקרנו שורש קבלתנו בשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.”
ומשמע מלשונו של הרמב”ן שאנו מצווים לדרוש את התורה בי”ג מידות, ומשמע שמיירי גם בדברים שלא היו ידועים קודם.
אבל נראה להביא ראיה שגם לרמב”ם יש מדרש יוצר, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות ממרים פרק ב’ הלכה א’:
ב”ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב”ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
הרי שיש מחלוקת באופן הדרשה, ובית דין אחר יכול לסתור את הדרשה. אם המדרש הוא רק מקיים, הרי שהמחלוקת היא מחלוקת בעצם המסורת, והרי בעצם המסורת משמע ברמב”ם בהקדמת המשנה שאין בדבר הזה מחלוקת, וז”ל: “וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת”
ונראה שכן מסתבר, שיש גם דרשות מקיימות וגם דרשות יוצרות. ואין סתירה כאן, וכן כתב סובר הר”ח אלבק[3].
(מכאן מחוברת של הרב אוריה מנת).
הרב זכריה פרנקל[4] מביא מחלוקת זו, אך מגיע לידי פשרה והיא חילוק בין דורות ראשונים (מדרש יוצר) לדורות אחרונים (מדרש מקיים):
הדורות הראשונים דרשו בתורה לעמוד על פרטי כל מצוה ומצוה… וברוח היראה שהתנוססה בם חתרו למצוא במקרא התרת הספיקות, אשר נולדו להם ברדתם לעומק המצוה, והרחיבו לדרוש כל מאמר ומאמר המצוה וכפל ושינוי המילות וכדומה… הדורות הראשונים היו בוני ומשלימי התורה על פי מדרש מקראות התורה. לא כן דרך האחרונים. הם מצאו אחר חתימת התלמוד השלחן ערוך והבית נבנה ולא ניתן שוב המקרא להידרש ואם נולד להם ספק בדין מדיני התורה, לא התירו אותו במדרש המקרא, כי אם בשאלם פי חכמי הש”ס. ולכן רוח המדרש נעתקה מהם… ואם ייפלא בעינינו האיך יעמדו יחד הפשט והמדרש, לא נפלא בעיני הראשונים.
גם המלבי”ם[5] נזקק לחקירה זו, אך אינו מביא כלל את דברי הרמב”ם והרמב”ן בעניין[6], ומסקנתו שהדרשות קדמו, כלומר מדרש יוצר:
“… וכאשר שאלנו לדור ראשון ומזקנים נתבונן מה ענו על זאת[7], ראינו כי מליבם יוציאו מילים שהכתובים המובאים לראיה אל ההלכות הם רק ציונים ואסמכתות, אשר הציבו להם ציונים לעורר הזכרון, ועיקרי ההלכות היו מקובלות בידם בע”פ. וזה רחוק מאד כי ראינו שהם שואלים תמיד מנא לך ומשיבים מקרא פלוני, ומקשים והא האי קרא מבעי ליה לכדתניא, ומתרצים ומקשים ומפלפלים, שלא יצויר שיקשו כן על דבר שהוא רק רמז וסימן לבד… עד שמבואר שעיקר ראייתם הוא מן הכתוב, ששם נוטעו ההלכות גם שורשו, ולא באו כשורש מארץ ציה.”
הרב יצחק אייזיק הלוי יוצא בחריפות נגד הרז”פ והמלבי”ם:
“… ומתוך חסרון ידיעתם בכל דברי ימי ישראל בימי הבית הראשון, ובחשבם מתוך טעות של חסרון חקירה כי ימי הבית הראשון היו ימי תוהו ואין להם קבלה לישראל, וכי כל התורה כולה נולדה על ברכי הסופרים אשר דרשו דרשות והולידו מצוות בישראל. עד כי הרב פרנקל בדרכי המשנה עמוד 17 כבר היה יכול להכריז ולומר:
” ‘ובכלל נאמר הדורות הראשונים היו בוני ומשלימי התורה… על פי מדרש מקראות התורה.’ “[8]
“הרב מלבי”ם זצ”ל, בהיותו שמח בחלקו בכללי הדקדוק אשר ברא, ובכוונה לטובה… ויטען לפנינו את כל גיבובי הדברים של כל הדנים ע”פ שטחיות הדברים בלי כל חקירה ועיון ויאמר:
“…עד שמבואר שעיקר ראייתם הוא מן הכתוב, ששם נוטעו ההלכות גם שורשו.”[9]
בנוסף, הרי”א הלוי כותב[10] כי אין כלל מחלוקת בין הרמב”ם לרמב”ן בעניין, ושהרמב”ן באמת מודה לרמב”ם, אלא שלא דק בלשונו:
“אבל המעיין יראה כי בכל רוחב לבבם ואשר מפיהם אנו חיים, הנה באמת דעת הרמב”ן ממש כדעתו של הרמב”ם ז”ל, ורק מפני שרבנו הגדול הרמב”ן ז”ל דיבר על זה דרך אגב, לא דקדק בלשונו כל עיקר.”
לעצם העניין, סובר הרי”א הלוי[11] כי המדרש מקיים, כלומר ההלכות קדמו. מחדש הוא עוד כי ב”יסודי הדברים” לא נחלקו חז”ל מעולם:
“ובהסידור הכללי, היינו ביסוד המשנה, שם באו או דברי תורה הגלוים וידועים, או הקבלות על דברי התורה ותוארי המצוות דרכי קיומן ומשפטיהם, שזה כולו קבלה… שעל יסודי הדברים אין שום דרשה כמו שהוא באמת במשנה לפנינו בכל יסוד המשנה כולה מראשה לסופה, בהיות כל זה רק קבלה חלוטה. ושם גם לא נמצא שום מחלוקת של תנאים ובכל המשנה והגמרא מראש הש”ס עד סופו אין כל מחלוקת בין התנאים בשום יסוד, לפי שאין בישראל מפרשי המצוות אשר הוציאו מצוות מדרשות וחידשו דברים. ועל כן, אין בכל יסודי הדברים לא מחלקאות ולא דרשות… ועל כן הנה גם רמזי דקרא, אשר תמכו גם בהם את דבריהם אינם כי אם בדרך ‘ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא.‘ “
הרב חנוך אלבק יוצא נגד החידוש של רי”א הלוי לגבי “יסודי הדברים”[12]:
“והנה על הראשונים אנו מצטערים, על דעת הרמב”ם בפתיחתו לפיה”מ, שבקבלה ממשה והלמ”מ אין מחלוקת, ובא מחבר זה ומוסיף עליו, שגם ביסודי הדברים אין מחלוקת, ואינו מגדיר את המושג “יסודי הדברים”… בכל מקומות האלו[13] הלכות עתיקות ב’יסודי הדברים’ שנויות במחלוקת, ובהרבה מהן טעם המחלוקת הוא דרשת המקרא.”
הר”ח אלבק[14] מנתק את מחלוקת הרמב”ם ורמב”ן מעצם החקירה. בשונה מרי”א הלוי, אין הוא סובר כי הרמב”ן מודה, אלא שכלל לא חלקו בחקירה זו:
“וידועה שיטת הרמב”ם בספר המצוות שורש ב’, שכל הנלמד באחת מי”ג מידות נקרא ‘דברי סופרים’, אם לא אמרו מפורש שהוא דאורייתא… ודעת הרמב”ן שם להיפך, ‘שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל י”ג מידות הוא מדאורייתא עד שנשמע אותם שיאמרו שהיא אסמכתא’. אבל כל זה אינו פותר את הבעיה במובן ההיסטורי, אם ההלכות קדמו לדרשות או להיפך…”
(ע”כ מחוברת של הרב אוריה מנת).
ויש להוסיף עוד: שיש גם דרשות שהראשונים דרשו מעצמם, בדברים שלא הובאו בש”ס כלל, כיון שהדין דין אמת (“דרשה מקיימת”). וע’ ביד מלאכי כללי הדלת אות קמ”ד, שם הביא כמה אחרונים שכתבו שאין לעשות שום דרשה.
ועוד יש לומר, מה שכתב הרמב”ם בסוף שמה שיש בו מחלוקת הולכים אחר הרוב, יש שני מצבים של רוב: יש רוב של בית דין כשיושבים במושב אחד, וברוב כזה צריך המיעוט לבטל את דעתו. וזה רוב מן התורה. אבל יש רוב שאינו רוב מן התורה, כשהחולקים אינם יושבים ביחד. וזה רוב רק שמראה שמבחינה הגיונית האמת עם הרוב אבל אין זו הכרעה, וכ”כ הרב קוק במבוא לשבת הארץ וכ”כ הרבה אחרונים והארכנו במקום אחר.
ראה דוד הנשקה, סיני קב, להבחנת הרמב”ם בין דאוריתא לבין לדרבנן.
[1] בשורשים מנה הרמב”ם את הכללים מה למנות בתרי”ג מצוות. אגב, שאלה לא פשוטה היא מדוע כל כך האריכו הראשונים בויכוח על מנין המצות, בדרשת רבי שמלאי במסכת מכות.
[2] השגות הרמב”ן על ספר המצוות לרמב”ם, שורש שני
[3] מבוא למשנה עמ’ 53. וע’ בעמ’ 42, שהוא מצמצם את עצם החקירה.
[4] דרכי המשנה, עמ’ 16-17
[5] הקדמה ל”איילת השחר”, ספר של המלבי”ם המופיע לפני פירושו על ספר ויקרא. בהוצ’ אוצר הפירושים, כרך א’ עמ’ 452-453.
[6] אולי סובר כי אין ביניהם מחלוקת כלל בעניין זה, כפי שנראה להלן.
[7] על חוסר העקביות של חז”ל בדרך מדרש הפסוקים.
[8] דורות הראשונים, חלק רביעי, עמ’ 468
[9] דורות הראשונים, חלק רביעי, עמ’ 470-471
[10] דורות הראשונים, חלק רביעי, עמ’ 505
[11] דורות הראשונים, חלק רביעי, עמ’ 469
[12] מבוא למשנה עמ’ 55-56
[13] הכוונה לראיות שמביא ר”ח אלבק, שלא ציטטנו, והמתעניין יעיין שם.
[14] מבוא למשנה עמ’ 53