ב"ה שעור ו'
מעמד המצות לפני מתן תורה
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"
כתב משך חכמה:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – ולא נקראו בנ"י עד סיני כו' לאחר מעשה גה"נ (חולין ק"א.), לזה מרמז הקרא מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז) והכתיב דברו והיינו דבר אחד גיד הנשה שנוהג לדורות ואז נקרא יעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי אף שקודם מתן תורה נאסרו מ"מ דוקא בני יעקב ולא מאומה אחרת וכמו שכתבו תוס' פסחים (דף כ"ב ד"ה ור"ש) יעו"ש ודו"ק. ד"ה ור"ש) יעו"ש ודו"ק.
כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט הלכה א'):
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון… וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו". מדברי הרמב"ם עולה שאכן אנו מצווים במילה מאברהם אבינו ועל גיד הנשה בגלל הצווי ליעקב. וכן כתב הכוזרי (מאמר א' קטע פג): "בעת ההיא היו לעם רק מצוות מועטות מורשה מיחידי הסגולה בזרע אדם ונח, ומשה לא בטל את המצוות האלה ולא התירן כי אם הוסיף עליהן בדרך"
אבל בפרוש המשניות לרמב"ם על מסכת חולין פרק שביעי, על המשנה העוסקת באיסור גיד הנשה: "נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם, אמרו לו מסיני נאסר אלא שנכתב במקומו". כתב הרמב"ם: "ושים לבך לכלל הגדול הזה מהובא במשנה זו והוא אומרם מסיני נאסר וכו' …הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני וכל אלה מכלל המצות".
ע' רש"י במשנה בחולין, ולדעת רש"י לא נצטוו בני יעקב כלל על גיד הנשה. ורק נכתב בסיני. אבל מלשון הרמב"ם שם מוכח שכן נצטוו אלא שאין אנו חייבים בזה בגלל חיוב בני יעקב אלא רק ממתן תורה.
ר' יוסף ענגיל, בספר בית האוצר בכלל א' תולה שאלה זו, האם אנו מצווים במצות אלו מזמן האבות או מזמן מתן תורה, בשאלה שדנו עליה האחרונים האם האבות יצאו מגדר בני נח או שגם האבות נקראים בני נח.
וע' בפרשת דרכים דרוש א' שהאריך בזה, והוכיח ממה שאברהם קנה את ארץ ישראל בהליכה, היינו בחזקה. והרי כתב הרמב"ם בהלכות מכירה ובהלכות זכיה ומתנה שעכו"ם לא קונים בחזקה. ע"כ שהיה להם גדר של ישראל.
וכך מסביר הרא"ם את הפסוק ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, ואומר המדרש, מה אמר, ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר חשודים הן בניך על אבר מן החי, ר' שמעון אומר תולין הן עיניהן בבנות הארץ, רבי יהודה אומר מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים. ולכאורה איך אכלו השבטים אבר מן החי הרי האו ממצות בני נח. ותירץ שאכלו מפרכסת, וס"ל לשבטים דהאבות יצאו כמלל בני נח גם להקל ויוסף היה סובר דרק להחמיר יצאו ועל כן מפרכסת אסורה להם דל"נ רק המיתה מתרת לא השחיטה. וע' בית האוצר מערכת א' סימן יא.
יתכן שכבר ראשונים חלקו בשאלה זו. ע' רמב"ן על התורה בפרשת אמור פרק כד פסוק י':
ויצא בן אשה ישראלית, והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל; ויינצו במחנה, בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם, ויקלל, ויביאו אותו, אל משה; ושם אימו שלומית בת דברי, למטה דן"
ובתורת כהנים שם כתוב "בתוך בני ישראל, מלמד שהתגייר", וכתב הרמב"ן: "והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח ב) באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול. ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו".
ויש לומר ששתי המחלוקת תלויות זו בזו: לדעת הרמב"ן שמעת שבא אברהם בברית היה ישראל, אם כן אכן יש לומר שחיוב המצות הוא מזמן האבות. אבל לדעת בעלי התוספות הצרפתים, שקודם מתן תורה היו בני נח, חיוב המצות כולם הוא רק מזמן מתן תורה וכפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות.
וע' משך חכמה
נפ"מ נוספת מדיון זה הוא לגבי משמעות הגרות של עם ישראל. הגרות נלמדת ממתן תורה כמבואר ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג:
הלכה א
בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.
הלכה ב
מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו.
הלכה ג
וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ע"י כל ישראל הקריבום.
הלכה ד
וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
לדעת הרמב"ן ששם ישראל היה כבר קודם מתן תורה, הרי שעיקרה של הגרות הוא התחייבות במצוות. אבל לדעת הצרפתים, נעשו ישראל רק לאחר מתן תורה, וקודם מתן תורה היה לישראל שם בן נח, ולדעתם יש לומר כרמב"ם שלא נתחייבו במצוות בכלל לפני מתן תורה. לשיטה זו שהיא דעת הרמב"ם כמו שאמרנו, אפשר לומר שגרות של מתן תורה היא קבלת שם ישראל והיא תלויה בקבלת מצות. מה שאין כן לרמב"ן שם ישראל לא תלוי בקבלת המצוות. ולפי זה יש להבין את מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים והרס"ג:
והנה, כתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק שני פרק כט:
כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם', כי פעמים ישאר הזרע ולא ישאר השם, כמו שתמצא אומות רבות אין ספק שהם מזרע פרס או יון אלא שלא יודעו בשם מיוחד אבל כללה אותם אומה אחרת, וזה ג"כ אצלי הערה על נצחות התורה אשר בעבורה יש לנו שם מיוחד.
לדעת הרמב"ם כיון ששם ישראל תלוי במחוייבות למצוות, וללא מחוייבות זו אין לנו שם מיוחד. לכן אם ישנה הבטחה שיעמוד שם ישראל לעולם, הרי זו הבטחה על נצחיות התורה. מקור דברי הרמב"ם הם בספר אמונות ודעות לרס"ג (מאמר שלישי אות ז'):
ראיתי להסמיך לדברים הללו דברים בענין בטול התורה כי זה מקומו ואומר, קבלו בני
ישראל קבלה מוסכמת שמצוות התורה אמרו להם הנביאים עליהם שאינם בטלים, ואמרו כי שמענו את זה בדברים מפורשים שמסתלק בהם כל טעות וכל הסבר. וכאשר בדקתי בספרים מצאתי מה שמוכיח על כך, ראשונה שהרבה מן המצוות כתוב בהן ברית עולם. וכתוב בכם לדורותיכם, וכן לפי שאמרה התורה, תורה צוה לנו משה מורשה, ועוד לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה, וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ והוא אומר "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקת ירח כוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים."
מה שמעסיק את הרס"ג הוא הוכחה לנצחיות התורה. ולכן כתב רס"ג ש"אומתנו אינה אומה אלא בתורותיה" היינו, רק החיוב במצוות הוא הופך את בני ישראל לאומה. וכיון שישנה הבטחה לקיום האומה כימי השמים והארץ, הרי שהחיוב בתורה קיים כימי השמים על הארץ. לכן לפי הגדרת הרס"ג והרמב"ם יהודי הינו מי שמצווה בתורה. עצם היותו מצווה בתורה עושה אותו ליהודי גם אם אינו מקיים אותה, אלא שאם אינו מקים אותה יצטרך לעמוד בדין, בבית דין של מטה או בית דין של מעלה. לא כן הגוי, גם אם יקיים את כל התורה על כל מצוותיה לא יהפוך להיות יהודי משום שאיננו מצווה. גוי המקיים מצוות יכול להיות רק גר תושב ואין בו שום מעשה גרות אלא קבלת שבע מצוות. ואפילו לדעת התנאים )עבודה זרה דף סד ע"ב( שגר תושב חייב בכל המצוות פרט לאכילת נבלות, מדובר שם שקיבל עליו לקיים כל מצוות האמורות בתורה. מה שאין כן בגר צדק שאמנם מקבל על עצמו מצוות אבל מעשה הגרות נעשה על ידי שלשה דברים: מילה, טבילה וקרבן ובהם נכנס בכלל ישראל.
לדברים אלו ישנה משמעות שונה לחלוטין ממה שמקובל לייחס להם. בדרך כלל מבינים שרב סעדיה גאון רוצה לומר: אין אומתנו אומר אלא אם כן היא שומרת את התורה ומקיימת את מצוותיה. ואם, חס ושלום, יהודי איננו מקים את התורה, או עם ישראל אינו מקיים את התורה, חדלה להיות אומה ישראלית. אלא שלכך לא התכוון רס"ג כלל. יהודי הינו יהודי ועם ישראל הינו עם ישראל, גם כשאין התורה מתקיימת על ידם. לדעת הרס"ג והרמב"ם מה שעושה את בני ישראל לאומה מיוחדת היא העובדה שהם מצווים לקיים את התורה על מצוותיה. ואילו היינו מניחים אפשרות של "ביטול תורה" כלשון רס"ג, כלומר שתורה זו הנתונה לנו מפי הגבורה לא תהיה תקפה יותר ולא תחייב את בני ישראל, הם יחדלו להיות אומה ישראלית.
לפי זה יש מחלוקת מהותית בין הרמב"ם לבין הרמב"ן לגבי תהליך הגרות. לדעת הרמב"ם על ידי גרות נוצר שם ישראל, ומכאן נובעת המחויבות למצוות. לדעת הרמב"ן מעשה הגרות הוא קבלת מצוות וכתוצאה מכך מקבל שם ישראל. וכך יש להבין גם את מתן תורה: לדעת הרמב"ם על ידי מתן תורה קבל עם ישראל שם ישראל ומכאן חלות חיוב המצוות. ולדעת הרמב"ן על ידי מתן תורה התחייבו במצוות אבל שם לא היה צורך שהגרות תיצור שם ישראל, כי שם ישראל חל עליהם כבר קודם, כמבואר במחלוקתו עם הצרפתים.
וראה בצדקת הצדיק אות נ"ד על עיקר היהדות שהוא תלוי בשם ישראל. וקטע זה לא נמצא בכל הדפוסים. וכן לא נמצא במהדורת התקליטור התורני.
למהלך זה שלדעת הרמב"ם על ידי שם ישראל הוא המחייב במצוות, יש להסביר דבר תמוה וחדש:
ע' גמרא שבת ל"א לגבי הלל וברש"י.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ח'
ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו.
השגת הראב"ד – אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' כתב הראב"ד ז"ל א"א דעת זה המחבר סתום וחתום ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שיובל נוהג שיובל נוהג.
וזה קשה מאד שהרמב"ם הביא דין חוץ מדבר אחד לגבי גר תושב ולא לגבי קבלת גר בכלל. והעולה לכאורה: שבזמן הבית יכולים לקבל גר תושב אם קיבל את כל המצוות חוץ מאחת (וע' מ"ב ביאור הלכה סימן ש"ד שכתב כן שגר תושב יכול לקבל כמה מצוות שרוצה.). אבל אם מקבל את כל המצוות הרי הוא גר צדק.
והיוצא מהרמב"ם שלא הביא דין חוץ מדבר אחד לגבי גר צדק, ובזה לכאורה הוא מקבל "עול מצוות" כמו שכתב בריש פרק יג. והוי גר אפילו אם לא קבל את כל המצוות. אלא שזה דבר חדש מאד וצריך עיון.
ומכאן גם המחלוקת ממתי נתחייבו בגיד הנשה. ולכן לרמב"ם נתחייבו רק ממתן תורה ולא נתחייבו מזמן יעקב.