ב”ה
הקדמת הרמב”ם – שעור ז’
ודע, שהנבואה לא תועיל[1] בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי”ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי. אבל לשאלת מה הוא יתרון הנביא ופעולתו במצות הרי הוא חי נפשי מן היסודות הגדולים והעצומים שעליהם משען הדת ויסודו. ונראה לי שכאן ראוי לי לבאר את היסוד הזה, ואין הדבר אפשרי אלא אחרי חלוקת הנביאים טועני הנבואה, ובמה תתאמת הנבואה,[2] לפי שגם זה יסוד גדול שכבר שגו בו כל המוני העם ואף כמה מבחיריהם. והוא שהם חושבים שלא תתאמת נבואת המתנבא אלא עד שיעשה אות כאות מאותות משה רבינו וישנה הטבע בהחלט. כמו שעשה אליהו שהחיה בן אשה אלמנה או כמפורסם מאותות אלישע, וזה יסוד בלתי נכון, לפי שכל המופתים שעשה אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים לא עשו אותם כדי לאמת נבואתם, כי כבר נתאמתה נבואתם מלפני כן, ולא עשו אותם הנפלאות אלא מפני שהוצרכו להם, ובגלל קרבתם לפני ה’ יתעלה מלא רצונם כמו שהובטחו הצדיקים ותגזר אומר ויקם לך,[3]
החשיבות לכך שאין לנבואה דבר עם ההלכה:
מה החשיבות העצומה שהרמב”ם מייחס לדיון על היסוד הזה שאין מקום לנבואה בהלכה, ומה שיעשה יהושע ופנחס בעניני העיון הוא שיעשה רבינא ורב אשי?. וראה בפרק חלק כשכתב הרמב”ם את י”ג היסודות, כתב שם בענין זה ורמז למה שכתב בהקדמה למשנה:
ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה’ זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה.
השאלה שעליה הרמב”ם מנסה לענות, היא, לאחר שהזכיר את המחלוקות בהלכה, וההכרעה על פי י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן או על פי הרוב, מדוע אמנם לא תהיה ההכרעה על פי הנבואה (וראה להלן את דברי ר”י אברבנאל בפרשת משפטים שנתן כמה תשובות לענין זה). והרמב”ם רואה בדבר זה חשיבות עליונה: “חי נפשי הוא מן העקרים הגדולים והעצומים” (ע’ ר”י שילת).
יתר על כן: ההלכה והנבואה הן לא רק שתי מערכות נפרדות, אלא הנבואה עצמה היא כפופה להלכה, משום שאנו מקיימים את מצות הנביא, לא משום שהוא נביא אלא משום שההלכה אמרה שצריך לשמוע לנביא, וההלכה היא קובעת מיהו נביא אמת.
וכן במשנה תורה בהלכות יסודי התורה פרק ט’ הלכות א-ב:
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה’ אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
הלכה ב
א”כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי, וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
ונראה שכוונת הרמב”ם במה שכתב שאין הנביא יכול לומר דבר בדברי תורה, משום שאם הנביא אומר הלכה בנבואה הרי הנביא מחדש דבר מעתה, אפילו אם הוא אומר פירוש של דבר מדברי תורה.
אלא שבהמשך אומר הרמב”ם הרבה יותר מזה, שאם הנביא מתנבא שכך הלכה, הרי זה כמו שמתנבא לבטל דבר מן התורה, ע’ הלכות יסודי התורה פרק ט’ הלכה ד’:
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה’ צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אע”פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
וכתב הכסף משנה שם:
או שאמר בדין מדיני התורה שה’ צוה לו שהדין כך וכו’. וא”ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ”ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני:
ולפי הכסף משנה הרי הוא נביא שקר אפילו אם אומר על ההלכה שהיא אמיתית וכן ההלכה. אלא שבהקדמת המשנה לא כתב הרמב”ם את הדברים הללו גם על דברים שהנביא אומר כהלכה (וזה אולי סיוע לאלו מן האחרונים שהביאם הרב קאפח שהבינו גם ברמב”ם במשנה תורה שכונתו רק להלכה שאומר הנביא שהיא בניגוד לרוב או להלכה המקובלת).
יסודו של הרמב”ם לכך שאין לנביא מקום בהלכה, היא הגמרא בתמורה דף ט”ז ע”א:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! א”ל: לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: אלה המצות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
וכתב בחידושי הגרי”ז:
שם, בגמ’ גופא אמר ר”י אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה א”ל ליהושע שאל א”ל לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכו’, והנה נראה דהדין לא בשמים היא והדין דאין הנביא רשאי לחדש דבר שני דינים חלוקים הם, דבדבר שכבר ניתן על ידי התורה ואם נפל מחלוקת באיזה דין אין השמים יכולים להכריע וזהו שאמרו שישאל משמים על ההלכות שנשתכחו וכבר נתנו ממשה מסיני על זה באה התשובה לא בשמים היא, אבל על הלכה חדשה שאין הנביא רשאי לחדש דבר דהיינו לא להוסיף ולא לגרוע ולא לשנות איזה דבר מן התורה, וא”כ הכא שלא שאלו על הלכה חדשה כי אם מה שניתן כבר א”כ לא שייך הכא הא דאין הנביא רשאי לחדש וצ”ע, ועוד צ”ב במה שאמרו לו שאל הלא הנביא אינו יכול לשאול דזהו רק מדרגת משה רבנו עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ וכו’ אבל שאר הנביאים אין להם כח לשאול כי אם מה שאומרים להם, וצ”ל דהיינו ע”י אורים ותומים.
ורמב”ם בפרק ט’ הלכה א’ הביא את שתי הדרשות: “…וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”.
והפתרון לבעיה זו אינה בתחום של נבואה אלא בתחום של פלפול ההלכה:
במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ”כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו (שם).
ומה שלמדנו במסכת מגילה ג’ ע”ב: “מנצפ”ך צופים אמרום” כתב בחידושי הגרי”ז שם שהפירוש הוא שהם אמרו בי”ג מידות וכחכמים ולא בנבואה.
וכתב באור שמח:
המתבונן בדברי רבינו פה ובפתיחתו לפירוש המשנה ששם ביאר דבריו בשני פרקים אלו באורך יראה כי סברתו דמצאנו בתלמוד שפסקו הלכה כדברי בית הלל נגד בית שמאי משום שהם היו נוחין זה לזה ושונין דברי חבריהן וכן רב הלכה כמותו באיסורי משום שהיה רגיל בהוראות כמו שכתב הרא”ש פרק שור שנגח ד’ וה’ ושמואל כמותו בדיני משום דשכיח בבי ר”ג דשכיחי דיני ב”ב דף ס”ה. ואם כן כשחקרו איך לקבוע ההלכה כדברי מי ע”ז יצחק ב”ק ואמרה הלכה כבית הלל, והלכה כר”א בכל מקום, משום שהב”ק נאמר על האדם, ולא על גוף דבר ההלכה פרטית, ולא על תנורו של עכנאי בפרטות, שזה שהאדם ראוי לקבוע הלכה כמותו, אין זה מופת פרטיי שכיון להאמת בדבר פלוני רק בכללות בכ”מ ראוי לפסוק כרב נגד שמואל באיסורי, וכיוצא בזה ובזה פליג ר’ יהושע ואמר אין משגיחין בבת קול, אבל להכריע על הלכה פרטית לאמר הלכה כפלוני, על זה נאמר לא בשמים היא ועל זה אמרו בתמורה ט”ו שהשיב יהושע כשאמרו לו שאל לא בשמים היא, ואם נביא אמר הלכה כפלוני הרי זה נביא שקר, אבל לפסוק איך ראוי לקבוע הלכה בכל מקום שזה אינו אימות עצמו, שהאם מפני שהוא רגיל בהוראות זכה לכוון האמת בכל דבריו באיסור והיתר ויעוין עקרים במאמר אחד פרק י”ח, ועל זה יצחק ב”ק הלכה כבית הלל וכו’ כמו שפירשתי, כן נראה בכוונת רבינו ודוק:
אלא שאין צורך לדברים אלו משום שלדעת הרמב”ם יש הבדל בין בת קול ובין נבואה, וכמו שכתב הרמב”ם במורה נבוכים ח”ב סוף פרק מב, והביאו הרב קאפח כאן. ואם כן יתכן שנבואה לא תתכן על דבר הלכה, אבל בת קול יתכן שיש. ואכן במהר”ץ חיות, תורת נביאים , מאמר אלה המצות פ”א בהגה”ה בשם יפ”ת לחלק בין נבואה שיש בה משום לא בשמים היא ובין רוה”ק שאין בו חסרון זה (הובא אצל הבלין ע’ 46). ויש להביא סיוע מרמב”ן מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א:
הא דאמרי’ מיום שחרב בית המקדש אע”פ שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה. פרש”י ז”ל אע”פ שנטלה מן הנביאים שאינן חכמים, ויש להשיב בה דהא אמרי’ במסכת נדרים (ל”ח א’) אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר, ויש שהשיבו… אלא הכי קאמר אע”פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם.
אלא שיתכן לחלק חילוק נוסף: לא בשמים היא הוא רק כששואל משמים מה ההלכה, ולא כשאומרים בלא שאלה. ועל פי זה מסביר הרב קוק במשפט כהן תשובה צ”ב את דברי הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק ב’ הלכה ד’:
ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע”פ שאין שם בית.
אלא שזה לא מתאים לדעת הרמב”ם שמשמע ממנו כאן ובהלכות יסודי התורה שאין שום דבר של הלכה שהנביא יכול לומר. וכתב הרב קוק שם שצריך לומר שהדברים השייכים לבנין בית המקדש שונים, שעל זה שנינו מפורש בבריתא “לשכנו תדרשו ובאתה שמה” על פי נביא.
אבל הרב סולביצ’יק, בשעורים לזכר אבא מארי עמ’ רכ”ח כתב על זה, שיש שני סוגי מסורת, א. מסורת המתייחסת למסורה של לימוד, ויכוח, משא ומתן והוראה שכלית. ב. מסורת מעשית של הנהגת כלל ישראל בקיום מצוות וזו מיוסדת על הפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ומה שהעידו על המזבח זה שייך למסורה השניה השימושית מעשית, ובזו סומכים על הנביאים בשעה שהיתה נבואה.
אם כן לדעת הרמב”ם הסיבה שנביא לא יכול להוסיף מצוה היא משום שזה נחשב לחידוש וזה חלק מענין נצחיות התורה. ואם נביא היה יכול לומר דבר הלכה הרי שהיה מחדש דברים. ועיין באברבנאל פרשת משפטים שכתב כמה סיבות שבגללן לא יוכל הנביא לומר דבר הלכה:
- משום שהתורה נתנה לכלל ישראל ולכל חכם ולכן אין מקום לנבואה בתורה.
- משום שאין נביא לאחר משה רבינו, ולולא זה היה דבר מחודש במצות (כמ”ש ברמב”ם).
- כדי ליצור את סמכות בית הדין שלא יוכל לבא נביא להכחיש את דבריהם.
- כדי שחכמים לא יתרשלו לברר את דברי תורה ולסמוך על הנבואה.
על ההבדל בין חכם לנביא ע’ ירושלמי ברכות פרק א’ הלכה ד’:
נביא וזקן למה הן דומין למלך ששולח ב’ פלמטרין שלו למדינה על אחד מהן כתב אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין שלי אל תאמינו לו ועל אחד מהן כת’ אע”פ שאינו מראה לכם חותם שלי האמינוהו בלא חות’ וסמנטירין כך בנביא כת’ ונתן אליך אות או מופת ברם הכא על פי התורה אשר יורוך.
אלא שגם באותות יש הבדל בין אותות משה רבנו ובין אותות שאר הנביאים. ועמד על כך המשך חכמה בפרשת חוקת (ראה נספח), שדוקא משה רבנו כיון שהוא מתנבא לא בחלום ולא מפשט מן החומר, לכן כל האותות שהוא עושה הוא עושה רק בציוי מהקב”ה, כדי שלא יחשבו שהוא בעל הכוחות. אבל שאר נביאים אין בהם חשש. וז”ל שם:
ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו מן, ושליו, ובאר, וקי”ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש”י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב (יהושע י, יד) ולא הי’ כו’ לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל (מלכים א’ יח), ושמואל במטר (שמואל א’ יב), זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה, כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם (במדבר יב, ח) פא”פ אדבר בו (ועיין ספרי (בהעלותך יב-ח), ומדע) (ה’ יסודי התורה ז-ו), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע משדד הטבע, ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי”ת מקודם,
ועוד נדון להלן לגבי האותות של הנביא ובמה מאמינים לנביא שהוא אכן נביא.
אלא שיש חולקים על קביעת הרמב”ם שאין לנביא סמכות בדברי הלכה:
הרב קוק באגרות ראיה ח”ב אגרת תסו עמ’ קא, כתב שהכוזרי חולק על הרמב”ם וסובר שהביא יכול לומר דבר בעניני הלכה. ואכן כן משמע בכוזרי ח”ג סימן לט-מא, אבל כתב שם על הסנהדרין, בסוף סעיף מא: “שרק מעט מאוד נסתיעו בנבואה”.
וכן המאירי בסדר הקבלה, (מהדורת הבלין עמ’ 45) כתב:
ולפעמים היתה הנבואה מבררת להם כל תעלומה, כמו שדעת מדברי קצת חכמינו השלימים שהנבואה תגיד השגות עיוניות לא יוכל העיון להשיגם כ”ש הסברא כי כמו שיגיע לכח המדמה השגת מה שלא יגיע אליו מן החושים, כן יגיע לכח השכלי השגת מה שלא ישיגהו בעיון ובהקדמות ובהקש וסברא, אבל מ”מ הם היו נושאים ונותנים בדרכגי ההקש והמדות והסברא להוציא לאור תעלומותיהם. וכל זה באין מחלוקת ביניהם כלל, כי היו אז נמסרים לנביאים וסרים אל משמעתם ונשמעים אליהם.
ובהערה שם ציין רש”ז הבלין שכוונתו במ”ש “קצת חכמינו השלימים” הוא לרמב”ם במו”נ ח”ב פל”ח וצ”ע. וכן משמע בתשובות הרשב”א ח”א סימן י’ שכתב הרשב”א שמיכל לא נבעלה לפלטי בן ליש וזה נודע על פי הנביאים.
וכן בבית הבחירה בבכתובות ט’ ע”א (וע’ הערה ו’ של ר”א סופר): “כבר ידעת שכל שנאסרה לבעלה מחמת הבועל והוציאה אסורה לבועל ושמא תאמר היאך הותרה בת שבע לדוד ואם תאמר שלא נאסרה לאוריה מפני שלא היו שם עדים ואין אשה אסורה לבעלה אלא או בשני עדים או בקנוי וסתירה בעדים ועד אחד של טומאה אין זה כלום שכל שנתפרסם על ידי נביא אין לך עדות גדולה מזו אין הענין אלא מפני שאונס היה ולא נאסרה על בעלה”.
וע’ הערות הבלין ע’ 46, שכתב שגם מספר העיקרים מאמר ג’ פי”ד משמע שלא כרמב”ם. וע’ מקורות נוספים אצל הבלין שם, וע’ שעור בענין לא בשמים היא. וכן מהר”ן בדרשות דרוש אחד עשר משמע שנביא יכול להורות בהלכה (ע’ קצט מהדו’ פלדמן) ומה שמבואר במסכת תמורה שאין לשאל בשמים על ההלכות שנשכחו, הוא רק לכתחילה שעדיף לא ללמוד מנביאים. אבל בשעת הצורך מותר.
ובדעת רש”י, מצאנו שמשמע שדעת רש”י שניתן להכריע על פי נביא:
- בגמרא מגילה יד ע”א: “הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שנצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה”, וכתב על זה רש”י: “נבואה שהוצרכה לדורות – ללמוד תשובה או הוראה”
- בקידושין ע”ב ע”א אומרת הגמרא: “כי הוה ניחא נפשיה דרבי, אמר: הומניא איכא בבבל, כולה עמונאי היא; מסגריא איכא בבבל, כולה דממזירא היא; בירקא איכא בבבל, שני אחים יש שמחליפים נשותיהם זה לזה” וכתב על זה רש”י : כי קא ניחא נפשיה – נזרקה נבואה בפומיה.
אלא שיש לדחות ראיות אלו, על פי הגמרא בבא בתרא דף יב ע”א שהובאה לעיל
אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע”פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: +תהלים צ’+ ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול.
וכתב רש”י שם:
“משום דאמר ליה לעיל אין אלו אלא דברי נביאות שקרא דברי חכמים נבואה נקט לה להא מילתא. אטו חכם לאו נביא הוא – וכי אין חכם ראוי להיות נביא דקאמר מר ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים מכלל דמעיקרא לא היתה נבואה לחכמים. הכי קאמר אע”פ שניטלה מן הנביאים – שאינם חכמים מן חכמים לא ניטלה ונביאים יש להן לבב חכמה.”
ולעומת זה בגמרא עירובין דף מה ע”א:
דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב +שמואל א כג+ ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות. תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שסים את הגרנות, וכתיב +שמואל א’ כ”ג+ וישאל דוד בה’ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה’ אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור – הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה.
וכתב רש”י שם “הרי שמואל ובית דינו קיים – ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים.” ומשמע שאין לשאול איסור והיתר באופן מיסטי.
האם כל דבר אין סמכות לנביא או שבירור מציאות יכול הנביא לומר:
ויתכן שיש דברים שגם לדעת הרמב”ם נביא יכול לומר, ובזה יש ליישב את מה שכתב הרמב”ם לגבי נביא שעלה להעיד על מקום המזבח: שדברים שקשורים למציאות הנביא יכול לומר, ורק לא יכול לומר דברים הלכתיים. אלא שכפי שנראה להלן, דעת המהר”ם חביב שגם דברים במציאות אין הנביא יכול לומר. אבל יתכן לחלוק ולומר שאכן הנביא כן יכול לומר דברים אלו.
ועל פי זה יש ליישב את קושית הכפות תמרים בספר תוספת יום הכפורים על יומא – דף ע”ה ע”א
תניא אידך גד שמגיד להם לישראל כו’… ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז’ לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היו פוסקים אותו ספק ע”י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני, והלא אפי’ נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפלוני הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פלוני הוא בן פלוני מסתברא שלא יעשו על פיו, כי על פי שנים עדים יקום דבר. ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יוכל הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה”ז נביא השקר ויחנק כמ”ש הרמב”ם פ”ט מיסודי התורה [ה”ד], ובפי’ המשנה.
ושם בתוספת יום הכפורים תירץ שמשה רבינו פסק שלא על פי הסימן של המן, אלא שכיון שהעם לא היו בטוחים בנכונות הפסק, בא הסימן של העומר והראה להם שהפסק הוא אכן אמת.
וכן כתב ביביע אומר ח”א סימן מ”א שלברר הספיקות במציאות, לזה יש כח לנביא, ואף אם יש לזה השלכות הלכתיות. וראה לשונו שם:
ונראה עוד דספק התלוי במציאות אפשר להכריע הדבר ע”י נביא. כדמוכח ביבמות (מא:) דקאמר אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא. ע”ש. ולפ”ז ל”ק קושית המהר”ם בן חביב, שהעומר גם כן היה מכריע ספק המציאות ולא ספיקא דדינא. וכן ראיתי להמשנה למלך (פ”ט מה’ אישות סוף ה”ו), שחילק בזה בין ספקא דדינא דלא אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר, לספקא דמציאות דשפיר אמרינן הכי. והרב המגיה שם הביא דברי הרמב”ם (פ”ט מה’ יסוה”ת) הנ”ל, דבספקא דדינא לא אמרינן אם יבא אליהו ויאמר. וכתב, שמדברי מהר”ם בן חביב בתוס’ יוה”כ, נראה דלא שנא ליה בין ספק דמציאות לספקא דדינא. עכ”ד. וכ”כ הגאון מהר”ץ חיות (יבמות שם) לחלק בזה, והביא דברי המל”מ.
ועל פי זה יש להסביר כך גם את הרשב”א בתשובה, לגבי פלטי בן ליש, עיי”ש. וע”ש עוד באריכות, בהסבר יביע אומר ח”א סימן מא.
וע’ בקובץ שעורים חלק ב’ קונטרס דברי סופרים סימן ה’ עמ’ קט, ושם הסתפק אם נביא שאמר מציאות אם יכולים שני עדים להכחיש אותו.
ההבדל הזה יכול להסביר לנו את הבדלי הגישות לאליהו (על פי שלום רוזנברג, לא בשמים היא, עמ’ 87 הערה 108): יהא מונח על שיבא אליהו, לעומת: “אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל אין שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל”. אבל כאמור דעת המהר”ם חביב שאין לחלק בזה.
אלא שהדבר מפורש ברמב”ם בפירוש המשניות בסנהדרין פרק ו’ משנה ב’ שאין הנביא יכול לומר דבר על מציאות:
ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה, לפי שתורתינו תורת האמת אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו, ולא בגורל, ולא על פי חזון נביא שהוא עשה אותו המעשה.
[1] אבל עיין מאירי, סדר הקבלה, מהדורת הבלין עמ’ 45 ובהערה קסו-קעא, ושם במבוא עמ’ לט. כלי חמדה פרשת ראה אות ד’ (ס”ה ע”א). והשווה הלכות יסודי התורה פרק ט’ הלכה ד’. ע’ מ. אלון, המשפט העברי, עמודים 230-223. ע’ הקדמת “אגרות משה”, ע’ תורת נביאים למהרי”ץ חיות, אלא המצות פרק א’. מראי מקומות לזה, ע’ המעין תשרי תשס”ה ע’ 21. ראה בספר הכשרת האברכים לאדמו”ר מפיאסעצנא, בספר מבא שערים פרק א.
[2] ע’ הלכות יסודי התורה פרק ח’.
[3] רמב”ם יסודי התורה פרק ח’ ה”א שכל המופתים שעשה משה רבינו עשאם לצורך.