ב”ה
הקדמת הרמב”ם – שעור ח’
חשיבות הנבואה ונבואת שקר
אבל לשאלת מה הוא יתרון הנביא ופעולתו במצות הרי הוא חי נפשי מן היסודות הגדולים והעצומים שעליהם משען הדת ויסודו. ונראה לי שכאן ראוי לי לבאר את היסוד הזה, ואין הדבר אפשרי אלא אחרי חלוקת הנביאים טועני הנבואה, ובמה תתאמת הנבואה, לפי שגם זה יסוד גדול שכבר שגו בו כל המוני העם ואף כמה מבחיריהם. והוא שהם חושבים שלא תתאמת נבואת המתנבא אלא עד שיעשה אות כאות מאותות משה רבינו וישנה הטבע בהחלט. כמו שעשה אליהו שהחיה בן אשה אלמנה או כמפורסם מאותות אלישע, וזה יסוד בלתי נכון, לפי שכל המופתים שעשה אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים לא עשו אותם כדי לאמת נבואתם, כי כבר נתאמתה נבואתם מלפני כן, ולא עשו אותם הנפלאות אלא מפני שהוצרכו להם, ובגלל קרבתם לפני ה’ יתעלה מלא רצונם כמו שהובטחו הצדיקים ותגזר אומר ויקם לך,
אולם תתאמת הנבואה במה שאסדיר בדברי אלה שהתחלתי, ואומר תחלה, שיסודות תורתינו בנביאים כפי שאסביר. טועני הנבואה נחלקים תחלה לשני חלקים, מתנבא בשם עבודה זרה, או מתנבא בשם ה’.
והנבואה בשם ע”ז לשני חלקים.
החלק הראשון שיקום נביא ויאמר שכוכב פלוני השרה עלי רוחניותו, ואמר לי עבדוני בכך או דרשוני בכך. וכן אם קרא לעבודת פסל או צורה מן הצורות ואמר שהוא נבא אותי בכך, והודיעני בכך, או צוני להזהיר על עבודתו באופן פלוני כמו שהיו עושים נביאי הבעל ונביאי האשרה.
והחלק השני, שיאמר חזון נראה אלי מה’ לעבוד נעבד פלוני, או להוריד רוחניות פלונית באופן פלוני ויאמר אופן מאופני העבודה והמעשים שעושים אנשי אותו הסוג כפי הכללים הידועים בתורתינו, הרי גם זה מתנבא בשם ע”ז. לפי ששם זה כולל האומר שהיא בעצמה צותה על עבודתה או באיזה דבר שיהיה או האומר שה’ צוה לעבוד איזה נברא. וכאשר נשמע מהמתנבא אחת משתי הנבואות האלה, ונתקיימה עליו העדות כפי דין תורה, הרי דינו שיומת בחנק כמו שאמר יתעלה והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. ואין לחוש לנבואתו ולא נבקש ממנו מופת, ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת דברו הרי זה נחנק ואין לחוש לאותם המופתים, לפי שסבת קיום אותם המופתים מה שאמר הכתוב כי מנסה ה’ אלקיכם אתכם וכו’, כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכח עדות העין הרואה מופתיו, לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות.
“יסודות תורתנו בנביאים”
הנבואה לדעת הרמב”ם היא מיסודי הדת, וכפי שמדגיש בתחילת פרק ז’ הלכות יסודי התורה: “מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם”. ובספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מה “ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה”, עוד על חשיבות הנבואה ניתן ללמוד מהחשיבות של המקדש. וע’ לשון הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק מה על חשיבות הארון והכרובים להבנת הנבואה:
וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה’, ויאמר לה מלאך ה’, וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה’ בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה…
נודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו אמת בפי הנביאים, לא הצלמים והאשרות, הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשך אחר אמונת מציאות השם, ובהן תתכן הנבואה והתורה, ולחזוק אמונת זאת הפינה צוה הש”י לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמתי שני לאמונת מציאות השם, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת ר”ל צורת כרוב אחד, היה בו הטעאה גם כן שהיו חושבין שהיא צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים עע”ז, או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה מביא לקצת שניות, וכאשר עשה שני כרובים עם ביאור ה’ אלהינו ה’ אחד, יתבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה. אחר שהשם אחד והוא ברא אלו הרבים.
הרי שבקדש הקדשים היו שני דברים: ארון וכרובים. והם שני יסודות: התורה והנבואה. זה מדגיש את החשיבות של הנבואה לא משום שאנו זקוקים לנביא רק כדי לומר עתידות, אלא יש חשיבות באמונה בנבואה, משום שאם אין נבואה אין תורה, כמ”ש הרמב”ם.
וע’ גם בדברי הרמב”ם מו”נ שם ח”ג פמ”ה על המקום המקדש:
׳ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה’ וגו’, יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים.
ומה שכתב הרמב”ם שזה המקום הוא תכלית התורה, הכוונה למה שכתבנו, שהנבואה היא הקודמת לתורה, והיא יסוד התורה.
וגם עקידת יצחק, כותב הרמב”ם שהיא כדי לחזק את הנבואה, מורה הנבוכים חלק שלישי פרק כד:
ואמנם ענין אברהם אבינו ע”ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים הם מפנות התורה, הענין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת, וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו, והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו הש”י ולאהבתו לקיים מצותו בו לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו…
והענין השני להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת השם בנבואה, שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום או במראה כמו שבארנו, ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק, ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כלם המושגים בחושים או בשכל, והראיה על זה הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב כמו שצווה ואע”פ שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה, ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה, לא היו מסכימים לעשות במה שימאנהו הטבע ולא היה מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק.
ההבדל בין נבואת משה ובין אותות משה לשאר הנביאים:
והנה, הרמב”ם בקטע זה מונה את משה רבינו נפרד משאר הנביאים: “והוא שהם חושבים שלא תתאמת נבואת המתנבא אלא עד שיעשה אות כאות מאותות משה רבינו וישנה הטבע בהחלט. כמו שעשה אליהו שהחיה בן אשה אלמנה או כמפורסם מאותות אלישע”. וזה ברור שנבואת משה רבנו שונה מנבואת שאר הנביאים כמו שהאריך הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ז’ הלכה ו:
ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו, כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו, ונאמר ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים, ונאמר ותמונת ה’ יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם, כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם, ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
הגמרא אומרת שמשה רבינו הסתכל באספקלריה מאירה יבמות דף מט עמוד ב: “כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה”. אספקלריה היינו משקפת, טלסקופ, וכתב רש”י שם: “נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו”. כלומר, לרש”י גדלותו של משה רבינו במה שידע שהוא אינו רואה. וגם לרמב”ם אין משה רבינו רואה בפניו, ולכן כתב: “ונאמר ותמונת ה’ יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו.” היינו שלדעת הרמב”ם משה רבינו ראה ברור את המשל ואת הנמשל, ואין הפירוש שמשה רבינו ראה את הקב”ה.
וגם בנוגע לאותות משה רבינו יש הבדל כמ”ש משך חכמה בפרשת חוקת (הובא בשעור קודם, אלא שמקוצר הזמן לא הובא):
ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו מן, ושליו, ובאר, וקי”ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש”י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב (יהושע י, יד) ולא הי’ כו’ לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל (מלכים א’ יח), ושמואל במטר (שמואל א’ יב), זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה, כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם (במדבר יב, ח) פא”פ אדבר בו (ועיין ספרי (בהעלותך יב-ח), ומדע) (ה’ יסודי התורה ז-ו), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע משדד הטבע, ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי”ת מקודם,[1]
ולהלן נדון באופן האמנת הנביא על ידי האותות ובענין אותות הקוסמים לדעת הרמב”ם ואכמ”ל.
ובענין נבואת עבודה זרה (ראה את הקטע בהקדמה לעיל), הרמב”ם כאן ראה צורך להרחיב גם בחלקי מתנבא בעבודה זרה, כיון שהרמב”ם רצה להדגיש את אופן האמנת נביא האמת. והרמב”ם כאן חילק את נבואת ע”ז לשני חלקים. חלק ראשון הוא המנתבא בשם ע”ז ממש. וחלק שני הוא המתנבא בד’ לעבוד עבודה זרה. ובהמשך, ראה שם הרמב”ם דן על מתנבא בשם ד’ כשמוסיף או גורע ממצות.
בתורה גם כן באו פרשיות הנביא בשני מקומות, בפרשת ראה, דברים יג,ב, ובפרשת שופטים שם יח,טו. בפרשת ראה נאמר לגבי נביא אמת שמתנבא לעבוד עבודה זרה, וזה בא יחד עם מסית שעונשו סקילה. ובפרשת שופטים מדובר על נביא שמתנבא בשקר או בשם עבודה זרה. ועונש נביא השקר הוא סקילה. החלוקה בהקדמה מתאימה לחלוקה בין פרשת ראה לפרשת שופטים.
פרשת ראה, דברים יג ב:
(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:
(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:
(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
(ה) אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:
(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ:
(ח) מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ:
(ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו:
(י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה:
(יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ: ס
פרשת שופטים יח,טו:
(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:
(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:
(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:
(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:
(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:
(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:
(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק:
(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ: ס
הפרשה הראשונה מדברת על נביא שאמר לעבוד עבודה זרה. ופרשת שופטים מדברת על נביא שקר או נביא בשם ע”ז. הרמב”ם כאן בהקדמה, עוסק בנביא הראשון שהוא בפרשת שופטים שמתנבא בשם עבודה זרה. ואילו הנביא השני כאן ברמב”ם הוא נביא שמתנבא בשם ה’ לעבוד ע”ז והוא האמור בפרשת ראה יחד עם המסית.
(בשעור לא התייחסתי לבעיתיות בסתירות שלהלן לגבי העונש והסתפקתי בחלוקה שבין הפרשיות, ההלכות במשנה תורה והחלקים שבהקדמה. את הסתירות להלן יש להוסיף ולברר).
גם במשנה תורה יש כפילות: בהלכות עבודה זרה ובהלכות יסודי התורה.בהלכות ע”ז כלל את הנביא עם מסית, ומשמע שגם בעונש שהוא סקילה. והאריכו האחרונים בהבדל, וע’ הרב קאפח שזה תלוי מה מתרים בו, אם מתירים משום מסית או שמתרים בו משום נביא שקר. וכבר הרדב”ז בתשובה ח”ה תשובה אתי”ט תמה על שהרמב”ם כלל נביא ע”ז עם מסית.
בהלכות עבודה זרה פרק ה’ הלכות א’ ב’ כתב הרמב”ם:
הלכה א
המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אע”פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד, בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה.
הלכה ב
המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקב”ה עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח…
הלכה ו
נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד, זה האומר אמרה לי עבודת כוכבים פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו.
הלכה ז
ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עבודת כוכבים ואין שואלין ממנו אות ומופת, ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, וכן נביא השקר מיתתו בחנק אע”פ שנתנבא בשם ה’ ולא הוסיף ולא גרע שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי ומת הנביא ההוא.
הלכה ח
אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק.
הלכה ט
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לא תגור ממנו, ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד.
ובהלכות יסודי התורה פרק ט’ גם כן כתב הרמב”ם על נביא שקר:
הלכה א
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה’ אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
הלכה ג
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו… ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
הלכה ד
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה’ צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אע”פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
ממה שכתב בהלכות עבודה זרה ובהלכות יסודי התורה עולה, שנביא שאמר לעבוד עבודה זרה דינו כמסית והוא בסקילה, אבל נביא שקר מיתתו בחנק. (לבדוק).
אבל זה קשה מסוף פרק ט’, הלכה ה’:
בד”א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה’ צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה’ ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה’ אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
וזה ודאי סותר לדבריו בהלכות עבודה זרה שדינו לא בחנק אלא בסקילה. והפרי חדש בבאורו לרמב”ם והובא בגרי”פ ח”ג עונש סה, שתלוי אם עשה דרך הסתה דינו בסקילה ואם לא בדרך הסתה (ע’ רמב”ם פרק הלכה ב’, אלך ואעבוד וכו’) דינו חנק. והרב קאפח כתב שתלוי מה מתרים אותו. ואכמ”ל.
אבל כאן בהקדמה כתב:
וכאשר נשמע מהמתנבא אחת משתי הנבואות האלה, ונתקיימה עליו העדות כפי דין תורה, הרי דינו שיומת בחנק כמו שאמר יתעלה והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת.
וכן כתב בספר המצות לאוין כו:
והמצוה הכ”ו היא שהזהיר מהתנבא בשמה והוא שיאמר שהאל צוהו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה בעבודתה ויעדה גמול והפחידה מעונש כמו שיחשבו נביאי הבעל ונביאי האשרה. ולא בא בכתוב אזהרה מבוארת מיוחדת בזה הענין כלומר אזהרת מתנבא בשמה אבל התבאר בכתוב העונש ודן במיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו יתעלה (שופטי’ יח) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. וזאת המיתה בחנק לפי מה שהושם השורש אצלנו (סנה’ נב ב פד ב, פט א) שכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק.
ולכאורה צריך עיון שהרי העולה ממשנה תורה שדין המתנבא לעבוד עבודה זרה הוא בסקילה. וע’ גרי”פ על ספר המצות לרס”ג ח”ג עונש סה שדן בזה.
וע’ בגרי”פ שם שכתב שנביא שמתנבא לעבוד ע”ז שדינו בחנק, הוא דוקא כשמתייחס לנבואה, כלומר שידוע ומוחזק ומפורסם בכל כנביא. אבל הדיון בעלמא שבא כמתנבא בשם ע”ז או בנבואת שקר בשם ד’, אינו בכלל דין זה. וע’ שם שהאריך בזה. ולכן נביא כזה צריך להרוג רק בבית דין של שבעים ואחד, כמו שמבואר במשנה בריש סנהדרין.
והנה, הרמב”ם כלל נביא שקר גם בין האומות, בהלכות יסודי התורה פרק ט’ הלכה א’ לעיל, ולכאורה הרי זה הפוך מדרשת ספרי בפרשת שופטים (ספרי דברים פיסקא קעה):
(טו) נביא מקרבך, ולא מחוצה לארץ. מאחיך, ולא מאחרים. יקים לך ה’ אלהיך, ולא לגוים ומה אני מקיים (ירמיה א ה) נביא לגוים נתתיך בנוהג מנהג גוים. אליו תשמעון, אפילו אומר לך עבור על אחת מן המצות האמורות בתורה כאליהו בהר הכרמל לפי שעה שמע לו.
ואם כן לפי הספרי הפרשה מדברת על נביא מישראל דוקא, אלא שצריך לומר בדעת הרמב”ם שהכוונה היא למצוה לשמוע לנביא, בזה דוקא מאחיך.
וכתב על זה בשו”ת דברי יציב חלק או”ח סימן קט
אבל האמת שבב”ב דף ט”ו ע”ב, בקש משה שלא תשרה שכינה על עכו”ם ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך, ובמהרש”א שם בח”א [בד”ה בתר דשכיב] מרש”י בחומש [שמות ל”ג י”ז] דאין דבריו של בלעם ע”י שריית שכינה אלא נופל וגלוי עינים ובסתר ובגניבה, וכתב ע”ז המהרש”א דלא קשה מבלעם דה”ק תלמודא בתר דשכיב משה מי שרתה וכו’ עיי”ש, וברי”ף שבעין יעקב. וא”כ בתר דשכיב משה כשמתנבא בשם ה’, שקרן הוא, דלא שרתה שכינה עליו כלל, ומה הוצרך הרמב”ם לגבי נביא האומות משום דהוסיף או פירש מצוה, תיפוק ליה דשקרן הוא דאחר דשכיב משה ליכא נבואה בהם.
ונסתבכתי מאד עד שראיתי שגם ביד המלך שם ביסוה”ת עמד קצת בזה, וכתב שיגע וחיפש הרבה ולא מצא איך מוזהר ב”נ על נביאות שקר שיהיה מיתתו בחנק והרמב”ם לא חשבו בפ”ט ממלכים, וגם דבדין חיוב מיתה של נביא שקר כתיב נביא אקים להם מקרב אחיהם וגו’ אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי וגו’, הרי כל עיקר חיוב מיתה לא נאמר רק בישראל, והניח בצ”ע ותמה שלא התעוררו המפרשים בזה על הרמב”ם עיי”ש.
סוף דברי הרמב”ם: כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכח עדות העין הרואה מופתיו, לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות: כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכח עדות העין הרואה מופתיו, לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות. ומעניין להביא בהקשר זה דברים שאמר מתמטיקאי צרפתי ז’ן ז’וזף לה-ווריה (Le Verrier) בקשר לכוכב נפטון שנראה בתצפיות שערכו אסטרונומים וראשון להם גלילאו בדצמבר 1612, אך זיהויו ככוב לכת נעשה בעקבות חישובים מתמטיים: “אנחנו רואים את כוכב הלכת הזה כמו שקולומבוס ראה את אמריקה מחופיה של ספרד, האנליזה המתמטית שנערכה משכנעת לא פחות מתצפית טלסקופית ישירה”. אלו הם דבריו של הרמב”ם: “עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכח עדות העין הרואה מופתיו”
נספח:
משך חכמה על דברים פרק יג פסוק ב
ספרי פסקא פ”ד (נט) או אל חולם החלום ההוא ולא חשוד למפרע. ופירש הגר”א דהנבואות שנבא קודם שנבא לעבוד ע”ז תשמע אליו, שאינו נעשה חשוד למפרע, דכאן מיירי במי שהיה קודם מוחזק לנביא אמת כחנניה בן עזור.
[1] אבל עיין בספר העיקרים מאמר רביעי פרק כב ההיפך וביאר שחטא מי מריבה היה משום שמשה לא עשה מעצמו. ואכמ”ל.