ב"ה
א. הסברא כמקור להלכה
ב. האסמכתא
בכמה הקשרים מזכיר הרמב"ם את הסברא, כמקור לדברים שעל ידי סברא ניתן להוציאם מפסוק, וכתוצאה מכך כמקור למחלוקות (הוצאת רבינוביץ, עמ' לז). אבל יתכן שהסברא היא גם מקור עצמאי ללימוד דינים ואולי גדרם מן התורה, שהרמב"ם לא הדגיש בהקדמת המשנה. דבר שנלמד מסברא הוא מן התורה, כפי שכתבו האחרונים, ע' להלן (ע' מהרי"ץ חיות מבוא התלמוד פרק ד' (דף רצ"א, והובא אצל אלון פרק עשרים וארבעה הערה 5).
והרמב"ם מזכיר את חשיבות הסברא גם לגבי הכרעה בין יחיד ורבים: שבסברא, אם היא כיחיד רבי פסק כיחיד ולא כרבים. דהיינו הסברא כוחה יותר מאשר רבים. הקדמת המשנה עמ' 16 (אצלי במחשב):
אבל קביעתו דברי יחיד ורבים, לפי שפעמים תהיה ההלכה כיחיד, ורצה ללמדך שאם היתה סברא נכונה וברורה שומעים אפילו ליחיד ואע"פ שרבים חולקים עליו.
בגמרא ב"ק דף מו ע"ב:
מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: (שמות כד) מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!
ובגמרא מסכת כתובות דף כב עמוד א:
א"ר אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: +דברים כ"ב+ את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש – אסרה, הזה – התירה. ל"ל קרא? סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה!
ולכאורה מוכח שדבר שהוא מסברא הוא מן התורה. וכן בכמה מקומות אומרת הגמרא "איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא. ובנידה דף כה ע"א מקשה הגמרא: "למה לי קרא סברא הוא". ומוכח שגם סברא יכולה להיות מקור לדין, ואפילו מן התורה.
אלא שיש להוכיח שסברא אינה פועלת לדאוריתא, שהרי בגמרא ברכות דף לה ע"א על מקור ברכה שלפניה "אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". לכאורה מגמרא זו מוכח שגם דבר שנלמד מסברא אינו מן התורה, שהרי ברכה לפניו הוי דרבנן, כמו שכתבו התוספות בכמה מקומות והרמב"ם (ראית ספר רביד הזהב פרשת ויקהל.
הקרית ספר בהקדמת הספר כתב שסברא היא מן התורה שהרי על הכנסה חייב סקילה אף שהגמרא בשבת (דף צו עמוד ב) אומרת על מקור איסור הכנסה:
אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן? סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי? מיהו, הוצאה – אב, הכנסה – תולדה.
וכתב הקרית ספר שמכך שהכנסה דאוריתא היא מסברא, והרי כל דבר שהוא מסברא הוא דאוריתא. אלא שברביד הזהב כתב שאין להוכיח מהכנסה, כיון שבתורה גם להוצאה קוראים הכנסה, דכתיב בפרשת בא "אני יוצא בתוך מצרים" וצריך היה לומר "נכנס", אלא שהוצאה כוללת הכנסה. אלא שאם נרצה לדחות, פשוט יותר לומר שודאי ניתן מסברא לכלול הכל בכלל הוצאה, והרי הכנסה היא תולדה ולא אב. אבל אכן לא ניתן ליצור דבר חדש מן התורה.
אלא שאת הראיה מגמרא ברכות שדבר שנלמד מסברא הוא מדרבנן, ניתן לדחות על פי פני יהושע (וכ"כ בכלי חמדה פרשת ויקהל אות ד') שם שכתב:
בגמרא אלא סברא אסור לו לאדם כו'. משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא. מיהו נראה לענ"ד דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא.
וע' שדי חמד כרך ה' עמ' 210 שהביא את הצל"ח בסוכה בריש פרק לולב הגזול שהגמרא לומדת מצוה הבאה בעבירה מפסוק "והבאתם גזול" ואחר כך אומרת הגמרא שזה משום שדומה למלך:
משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שנא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל.
וכתב הצל"ח שם שהוצרכנו לסברא משום שהפסוק והבאתם את הגזול וכו' הוא מדברי קבלה, ולכן צריך להביא סברא כדי שמצוה הבאה בעבירה תהיה מדאוריתא (לסוברים כך).
ובספר רביד הזהב כתב שהקרית ספר היה צריך להביא ראיה מהא דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור וזה נלמד מסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, בגמרא יומא דף פב עמוד ב:
ורוצח גופיה מנא לן? סברא היא. דההוא דאתא לקמיה (דרבא) [דרבה], אמר ליה: אמר לי מרי דוראי: קטליה לפלניא, ואי לא קטילנא לך. אמר ליה: נקטלך ולא תקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי.
(וע' המשפט העברי, פרק עשרים וארבע סעיף 2 שהביא גמרא זו להוכיח שכאן נלמד עקרון מסברא). אלא שבכלי חמדה דחה ראיה זו משום שאפילו אם נאמר שהסברא אינו דבר מוחלט אלא ספק, הרי אסור לו להרוג מספק. ועוד, הרי אם הרג את חברו אינו חייב מיתה משום שהיה אונס, והיינו משום שהסברא אינה גורמת שיהרג משום כך. אלא שיש דרך אחרת לדחות, על פי מה שכתב הכסף משנה שזה אינו עיקר הטעם, אלא לימוד ממש, שאם רק מטעם מאי חזית, מדוע אם אומרים עכו"ם שימסרו להם אחד ואם לא יהרגו את כולם, אסור למסור, והרי לא שייך כאן מאי חזית? עיין כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה:
ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:
ובלאו הכי כתבו התוספות בשבועות דף כב עמוד ב:
ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא.
ונראה לחדש שגם צער בעלי חיים דאוריתא שאינו נלמד מפסוק וכתב הרדב"ז שאין באיסור זה לא מצות עשה ולא לאו ובכל אופן זה דאוריתא. וראשונים ואחרונים נתנו מקורות שונים. ודעת הרמב"ם במורה נבוכים שזה נלמד מבלעם "ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו', ונראה לחדש שצער בעלי חיים דאורייתא הוא מסברא, וכאן הסברא היא סברא מדאורייתא.
וכן מצאתי בשו"ת יחווה דעת חלק ה סימן טז ד"ה תשובה:
וכן מצאתי בשו"ת פני מבין (חלק אורח חיים סימן רלט), שדין זה שכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, הוא מילתא דסברא, שאין קטיגור נעשה סניגור, וסברא היא דאורייתא, כמו שאמרו בכתובות (דף כב ע"א), למה לי קרא סברא היא וכו'. ולכן בספק אזלינן לחומרא, שיש בזה איסור ברכה לבטלה, וכדברי המהרלנ"ח. ע"ש.
אלא שמסתבר שדברים שעיקרן ידוע מן התורה, מועילה הסברא לתת גדרים ודינים בו, אבל דינים חדשים לגמרי שהם מסברא אינם אלא דברי סופרים ולא דאורייתא. וכן כתב בית אפרים אה"ע ח"ב סימן נח:
דבר ברור הוא דמה דאמרינן סברא הוא דאוריתא וכל הש"ס מלא מסברת התנאים והאמוראים וסומכים על זה בדאורייתא בין להקל ובין להחמיר, וכן אשכחן חזקה אין אשה מעיזה וחזקה אין אדם פורע תוך זמנו שהם מצד הסברא ומהני אף להוציא מחזקת אשת איש ומחזקת ממון… ויותר נראה לענ"ד דבמקום שעיקר הדבר מבואר בתורה אלא שיפול ספק בענין אז יש לילך אחר הסברא מדאורייתא וכגן הך דכתובות דגלי קרא דנאמן האב לאוסרה, ואם כן יש לספק אם נאמן גם כן לחזור ולהתירה, בכה"ג אמרינן סברא הוא וכן בהך דהכנסה דחזינן דהתורה אסרה מרשות לרשות בהוצאה ויש לספק בהכנסה ובזה אמרינן סברא הוא וכן כל כיוצא בזה אבל במקום שהענין מחודש לגמרי ולולי הסברא לא היה מקום לספק שיהיה זה מן התורה וחכמים החזיקו הענין מצד סברתם וכגון ברכה שלפניו שלולי הסברא שאין להנות מהעולם הזה בלא ברכה לא היה מקום לספק שיצטרך ברכה לפניו, דהק"ו אינו ק"ו גמור כמשש"ל ולכן כשהחזיקו החכמים הסברא זהו שנקרא מדברי סופרים והרבה דברים שתקנו חכמינו ז"ל שהם מצד סברא כגון נר חנוכה וכיוצא שחייבה סברתם שראוי לעשות זכר לנר בהדלקה וכן שאר תקנות חז"ל ודאי שדרכיהם דרכי נועם מצד הסברא הישרה ומ"מ אינן ד"ת רק דברי סופרים לבד.
מקורות נוספים:
הקדמת קרית ספר לרמב"ם
כלי חמדה פרשת ויקהל אות ד'
מלכי בקדש חלק ו' תשובה כ מבעל ערוך השלחן.
בית האוצר סימן קל"א ובציונים לתורה כלל ז'.
רביד הזהב ע' שמד.
שדי חמד, כללים מערכת סמ"ך כלל סג (כרך ה' עמ' 210).
המשפט העברי פרק עשרים וארבעה:
האסמכתא:
וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני, ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שנזכר.
כתב הריטב"א בר"ה ט"ז ע"א:
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד א
והא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות… ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום.
דברי הרמב"ם כאן הם דברי המפרשים שהביא הריטב"א וכתב עליהם שהם דברי מינות ח"ו. וכן כתב הכוזרי מאמר ג אות עג:
כמה רחוק בין אלו הענינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה משבע המצות האלה, סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם.
את דברי הריטב"א ניתן להסביר על פי מה שכתב השל"ה תורה שבעל פה כלל רבנן (ע' 28) בביאור ענין אסמכתא:
קבלתי שם פירוש מחודש, דהכוונה הוא שהדין הזה שחדשו הרבנן הוא משום שהתבוננו סברא אחת הנרמזת בתורה, ומכח סברא זו חדשו את הדין. כהא דאיתא בפרק כל הבשר דף ק"ו, מים ראשונים מצוה, רבא אמר, מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב, כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר רבי אלעזר בן ערך, מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה. אלא התורה הזכירה ידים שהם יותר מאבראי מהפנים, משום שהפנים נח, אבל הידים עסקניות הן ותמיד הם מתפשטות חוצה. וכשהתבוננו החכמים מכח התורה שהידים מוחזקות להיותן עסקניות, על כן תקנו נטילת ידים משום סרך תרומה מאחר שהם עסקניות. נמצא דין נטילת ידים היא מדרבנן, אבל טעם גזירתם היתה בשביל עסקניות, שהבינו מן התורה שהתורה מחזקת לידים עסקניות, נמצא סברת התורה הביאה את החכמים לדבר זה, וזהו ענין מדרבנן וקרא אסמכתא.
ומקור הדברים בבאר הגולה למהר"ל (באר א') שנדפס כששים שנה לפני ספרו (עלה יונה עמ' קג).
ובפרי מגדים בהקדמה הכוללת לאו"ח חלק א' אות כ', כלל שני סוגי אסמכתאות:
וראוי שתדע שיש ב' מיני אסמכתות אסמכתא חשובה ויש לה כעין רמז בתורה שבכתב כמו נטילת ידים לחולין מקרא וידיו לא שטף במים בחולין ק"ו א'. ובברכות ס"פ אלו דברים והתקדשתם אלו ומים ראשונים זהו אסמכתא בעלמא שאין רמז בקרא לזה. ועיין בתה"א קכ"ו ב וב"ה שם ב' אסמכתאות ומשמע אסמכתא חשובה שיש לה כעין רמז בקרא הוה כד"ת ממש ולא נפלאת ולא רחוקה הוא לומר כן כי בכל מילי דרבנן ד"ת הן מלא תסור ועל פי התורה אשר יורוך אלא דאתי בכמה דברים דלא ללקות על דבריהם מלקות ד"ת כי אם מכת מרדות והקילו בספיקן כמו שיראה הרואה בשרש הא' במגילת אתר וכבוד הבריות דוחה לאו שלהן הא כל היכא דאסמכוה אקרא באסמכתא חשובה דעתם להית ממש כד"ת ולא מקילין בספיקו וגזרו גזירה לגזירה באפשר וכדומה. ועם זה יתיישב מה שאמרו בפ"ב דידים ספק ידים לטהר, למה התנו כן הא כל ספק דרבנן לקולא עתי"ט שם, ולמ"ש א"ש דאסמכוה אקרא אפ"ה הקילו בפירוש ביה.
ומה שרמז לרשב"א בתורת הבית הוא בבית שישי שער חמישי שבאר מה שעל נטילת ידים מברכים ועל מים אחרונים לא מברכים. והנראה שהפרי מגדים רוצה לומר שיש נפ"מ בגדר האסמכתא. והרי הדוגמא לנטילת ידים היא הדוגמא שהביא גם השל"ה וגם הפרי מגדים לסוג זה של אסמכתא.
ולפי מה שכתבנו יש שני סוגי אסמכתות: יש אסמכתא שהיא בגדר של רמז וסימן לזכרון כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והריטב"א דחה את זה. ויש סוג של אסמכתא שחז"ל ראו שכן דעת התורה ורמוז בתורה וכשתקנו הרי כוונו דעתם לדעת תורה שלא גזרה על זה.
אבל הרב יונה מרצבך בספרו "עלה יונה" ע' קא מנה שלשה סוגי אסמכתות, ודבריו לא נראים. שהוא מנה את השל"ה ואת המהר"ל כשני סוגים אף שכתב שמקור השל"ה במהר"ל. וכן המהר"ל הביא דוגמה לדבריו בישול עכו"ם שהרב מרצבך הביא כדוגמא לסוג הראשון. ולדבריו יש שלשה סוגי אסמכתות:
סוג ראשון: מה שהתורה אמרה דבר כל שהוא ולא הטילתו כחיוב, רק השאירתו כרשות והשאירה ביד חז"ל אם להטילו כחובה או לא, וזה מה שכתב הריטב"א לגבי מלכיות זכרונות ושופרות, שהתורה גילתה דעתה דיפה הדבר לעשות הזכרון והזכרה לשופר ורק לא קבעתו התורה חובה אלא דממילא יזכור בשומעו. (וכעין זה כתב בהעמק שאלה שאילתא קלו…….)
דוגמאות נוספות שהביא שם הרב מרצבך: בישולי נכרים, בע"ז דף ל"ז ע"ב שהגמרא רוצה ללמוד מפסוק "אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם" ורוצה הגמא ללמוד מה מים כמות שהם בטבעם גם אוכל כמות שהוא בטבעו אבל לא מבושל, אלא שכתב הגמרא שזה דרבנן.
וכן חיוב טהרה ברגל, שנלמד בגמרא ר"ה ט"ז ע"ב מ"ובנבלתם לא תגעו" וי"א דהיה ציווי או עצה טובה לדור המקדש שהיו סמוכים למקדש, ולמדו משם חז"ל לכל ישראל שכולם סמוכים למקדש.
וכן טבילת כלים "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא,כג) דהיינו אם תרצה תוכל להטבילו ולטהרו, אין זו חובה אלא רמז טוב לעשות כן לכלי עכו"ם ועשאוהו חז"ל לחובה. וכן שניות לעריות, ביבמות כא ע"א, דכתיב "התועבות האל" ודרשו חז"ל "אל" לשון חוזק, התועבות החזקות והגדולות, הא יש ם תועבות קטנות שאין התורה אוסרת רק אומרת דלא נאה לעשותן ולכן גזרו על שניות לעריות.
סוג שני הוא המבואר בשל"ה שחז"ל מצאו שדבר זה הוא כדעת ודרך התורה ולכן הלכו והרחיבו את הדברים. וזהו ענין מגילת אסתר (מגילה דף ז') דכששלחה להם כתבוני לדורות שלחו לה שיש שלישים ולא עשינן רבעים, עד שמאו לאסמכתא "כתוב זאת זכרון בספר" דמלחמה עם עמלק יש להנציח בספר ולכתבה לדורות. ולכן לא עשו מגילת חנוכה או מגילת בנין בית המקדש על ידי עזרא רק מגילת אסתר שהיתה עם עמלק, דמצאו דרצון התורה להנציח זכר מלחמות עמלק, ולכן הרחיבו את היריעה והנציחו מלחמה זו.
וכן אלפים אמה של תחום שבת, שלמדו אפי' מגזרה שוה דחזין דשיעור המקום בתורה אינו דוקא המקום אלא גבול העיר אלפיים אמה מחוץ ליישוב.
סוג שלישי: המבור במהר"ל שחז"ל הבינו מלשון הפסוק שהיה מקום לומר סברא מסויימת ולקחו חז"ל סברא זו והשתמשו בה בתקנותיהם. ודוגמא לכך היא נטילת ידים שכתב המהר"ל. וכן באר המהר"ל את הא דילפינן עירוב תבשילין מקרא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, שחז"ל הבינו שכוונת התורה שמה שרצונכם לבשל לשבת "אפו" היינו לגמרי. ואף דהגמר אסור בשבת, ומכאן למדו ליום טוב שעל ידי עירוב תבשילין מותר לבשל מיום טוב לשבת.
דוגמא נוספת הביא שם מתרומת פירות שלדעת רש"י ועוד ראשונים רק דבן תירוש ויצהר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה.
על פי דברים אלו מובן מה שכתב בהעמק שאלה סימן קל"ו, על גזירות דרבנן. לדעת השאילתות כל הגזירות נכללו בקרא דוהבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, וכמו שכתב הרמב"ן שכל מיני פרישות נכלל בקדושים תהיו, וכלמיליל דחסידותא בין אדם לחבירו בעשה של ועשית הישר והטוב. וכן הרמב"ם בהלכות אבל פרק יד הלכה א' כתב:
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
הרי שיש הרבה מצות דרבנן שנכללות בדברים דאוריתא. וכתב הנצי"ב שהאבות גזרו ונהגו בהרבה דברים דרבנן, אבל אז זה לא היה בגדר חובה עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו, וגם הנזהרים היו מתירים לעצמם בעת הצורך כמו יעקב שנשא שתי נשים. וע' העמק דבר דברים יא,א שהובאו בשעור יג בהסבר הא דמנה הרמב"ם עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ואת באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין בכלל הלכה למשה מסיני אף שאלו דרבנן.
על פי האמור יש הרבה מצות דרבנן שמקורן הוא בכוונת התורה, או בגזירות קדומות שלא נקבעו להלכה עד שתקנו, או שאלו דברים שיש בהם רמז בתורה אלא שהתורה לא רצתה לעשותם חובה וכמ"ש בעלה יונה, ובנצי"ב.
אבא נתן שעור כללי על סברא באייר תשס"ה.
מטלפון:
מה שטען הצלח שדבר חדש לא אומרים מסברא, הרי שבע מצות בני נח כתבו הראשונים שזה נלמד בסברא. ומ"ש שלמה התורה כתבה מצוות שכליות, ע' רש"י מסכת מכות דף כג עמוד ב: "לזכות את ישראל – כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הרבה להן שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהן אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן".
וע' שימ"ק פ"ז בשם ר"ת שגדול המצוה הוא רק במצות שכליות כמו שבע מצות בני נח.
ע' חמדת ישראל בקטע ראשון על בני נח.
ולשאלה למה בני נח לא נצטוו על ברכות הנהנין מסברא:
ע' רמ"א סימן קנ"ו שבני נח לא נצטוו על שיתוף, ונוב"י קמ"ח חלק על זה. וע' שאילת יעבץ סימן מא שמחלק בין סוגי שיתוף. ואם כן אם יברכו יעשו שיתוף ולכן לא נצטוו על ברכה מסברא.
ובנוגע למכות ט', ע' ר' יוסף ענגיל,
וראיה שגם הורגים על סברא, מהא דמכניסים לכיפה.