ב"ה
שעור ט' – המתנבא בשם ה' וסגולות הנביא
גם במתנבא בשם ה' נחלק לשני חלקים.
החלק הראשון, שיתנבא בשם ה' ויקרא ויזהיר על עבודתו ויאמר שה' הוסיף על המצות מצוה או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה. ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל, ההוספה והגרעון במקראות כגון שיאמר שה' אמר לי שהערלה שנתים בלבד, ואחרי שנתים מותר לאכול פירות הנטיעה, או שיאמר שה' אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה במקום אמרו יתעלה שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו', וכדומה לזה, או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אע"פ שפשטי הכתובים מסייעים אותו, כגון שיאמר שמה שנאמר בתורה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך, שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה, וייחס דבר זה לנבואה ויאמר שה' אמר לי שזה שנ' וקצותה את כפה הוא כפשטו, גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה' מה שלא אמר לו, וגם בזה אין לחוש לאות או מופת, לפי שהנביא שהפליא[1] את כל באי העולם במופתיו ונתן ה' בלבינו אמתותו והאמונה בו כמו שהבטיח לו ה' בכך באמרו וגם בך יאמינו לעולם, כבר הודיענו על פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרו לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וכו' ולא מעבר לים היא [וכו'] כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, ואמרו בפיך ובלבבך ר"ל המקראות הסדורות בפה או הדינים הנלמדים בדרך העיון שהוא מכלל הכוחות הנמשכים מן הלב, והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ולפיכך אמרו ע"ה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה' ויחס לו מה שלא אמר לו נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וכו' ומת הנביא ההוא.
והחלק השני, שיקרא לעבודת ה' ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון, כמו שאמר אחרון הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ויבטיח טובות לשומריה ועונש לעוברים עליה כמו שעשו ישעיה וירמיה ויחזקאל וזולתם. ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז. או שיזהיר מלהרוג כמו שהזהיר אלישע את יהורם שלא להרוג חיל חזאל הנמצאים בשומרון כידוע. וכמו שהזהיר ישעיה מלהכניס את המים לפנים מן החומה. וכמו שהזהיר ירמיה את ישראל מלצאת מירושלים, וכל כיוצא בזה. לפיכך כשיטען הנביא את הנבואה ולא ייחס אותה לע"ז ולא הוסיף על ד"ת ולא גרע ממנה, אלא נתעסק בענינים אחרים כמו שביארנו, צריכים אנו לבחון אותו כדי לאמת טענתו, אם נתאמתו דבריו חייבים לשמוע לכל אשר יצוה מקטני הענינים ועד גדולם, וכל העובר על משהו מכל אשר יצוה חייב מיתה בידי שמים, כמאמר ה' בעובר על דברי הנביא אנכי אדרוש מעמו. ואם לא נתאמתה נבואתו מיתתו בחנק. ותתאמת נבואת הנביא במה שאומר, כשיטען אדם שנתנבא כמו שביארנו, והיה ראוי לה, כלומר שיהיה מבעלי החכמה והדת פרוש, משכיל, כליל המדות הטובות, לפי הכלל שאצלינו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ופרטים רבים בענין הזה שאי אפשר עתה לכלול אותם, והדבור בהם והראיות על כל אחד מהן במקראות מכתבי הקדש ומדברי חכמים ועוד, יהיה זה ספר בפני עצמו, ואולי יעזור ה' עליו עם מה שראוי לצרף לענין הזה. אם היה הגון לה כפי שצריך ואמר שנתנבא, נאמר לו הבטיחינו הבטחות והודיעינו הודעות ממה שהודיעך ה' והוא אומר, אם נתקיימו כל הבטחותיו ידענו אמתת נבואתו, ואם כזב במשהו מדבריו אפילו בקטנים שבהם אז נדע שהוא שקר, ובחינה זו מפורשת בתורה שנ' וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא וכו', וגם אם נתקיימו דבריו בהבטחה או שתים לא תתאמת בזה נבואתו בהחלט, אבל תהיה נבואתו אצלינו תלויה עד שתמשך אמתת כל אשר ידבר בשם ה' פעם אחרי פעם, ולפיכך נאמר בשמואל כאשר נתפרסם ונתאמת שכל מה שהוא אומר מתקיים וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'.
ובכל עניניהם היו שואלים את הנביאים, ואלו לא היו שואלים את הנביאים בכל עניניהם לא היה הולך שאול לשאול את שמואל על אבידה שאבדה לו בתחלה. ובלי ספק שהדבר כך, לפי שה' העמיד לנו את הנביאים לכל משאלותינו במקום החוזים בכוכבים והמנחשים והמעוננים, נשאל אותם בכל ענינינו הכלליים והפרטיים ויודיעונו תשובות צודקות על פי ה', כמו שמודיעים אותם הסוגים דברים שפעמים מתקיימים ופעמים אינם מתקיימים, וזהו מאמר הכתוב כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך מאחיך כמוני, ומפני כך היו קוראים לנביא רואה לפי שרואה העתידות לפני היותם, כמו שנאמר כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.
המתנבא בשם כשמוסיף או גורע:
בענין המתנבא בשם, כותב הרמב"ם שהוא מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא כשמוסיף או גורע מן המצות או מן הפרוש המקובל ואומר שנאמר לו בנבואה, הרי גם זה יחנק. דברים אלו כתב הרמב"ם גם בהלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה א:
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
מה שהזכיר הרמב"ם כאן את הפסוק "לא בשמים היא" אין מקורו של הרמב"ם במעשה של תנורו של עכנאי, משום ששם לא מדובר על נבואה אלא המדובר הוא על בת קול שהיא דבר אחר. וכמו כן בת קול יתכן שאחד ישמע ולא אחר, ראה במעשה של רבי יוחנן ואילפא שיצאו מבית המדרש ורבי יוחנן שמע ואלפא לא שמע (תענית כא ע"א).
ועוד, לא יתכן שכוונת הרמב"ם למעשה זה משום ששם נאמר:
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. – מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת.
והרי כאן נאמר שלא בשמים היא כנגד דין תורה: כנגד רבים, ומשמע שהיה אפשר לשמוע אם זה כהלכה. והרי הרמב"ם כתב שנביא גם אם הוא אומר כהלכה בנבואה לא שומעים לו. אלא שמקור דברי הרמב"ם הם במדרש: (דברים רבה (וילנא) פרשה ח ד"ה ו ד"א כי)
לא בשמים היא אמר להן משה שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים כבר אני מודיע אתכם לא בשמים היא שלא נשתייר הימנה בשמים.
אבל יותר נראה מקורו מגמ' תמורה דף טז עמוד א:
גופא, אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! א"ל: לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: אלה המצות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר ר' יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס שאל! אמר ליה לא בשמים היא. א"ל לאלעזר: שאל! אמר להם: אלה המצות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
ונראה שזה מקורו משום שבהלכות יסודי התורה שם כתב הרמב"ם "ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה", הרי שהרמב"ם חיבר את שתי הדרשות הללו יחד. וכן כאן בהקדמת המשניות כלל הרמב"ם את שתי הדרשות כאחת.
מי שחושב שהקב"ה החליף מצוה, או כופר בפרושה הרי הוא בכלל הכופרים בתורה שעליהם כתב [2]הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ח':
שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון (הנוצרים ו– הוצ' פרנקל) ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
ובהלכות ממרים (פרק ב' הלכה א) כתב: "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין", הרי שלדעת הרמב"ם אינו מאמין בתורה שבעל פה היינו כופר.
וכאן יש להעיר על רש"י שודאי אינו סובר כרמב"ם בהגדרת הכופר, בשבת דף לא ע"א:
תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם, אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל גייריה, יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי, אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת, דעל פה נמי סמוך עלי.
וכתב רש"י שם (ד"ה הוציאו בנזיפה):
"דתניא: הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, במסכת בכורות". ובהמשך כתב רש"י: "גייריה וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו".
ופירוש דברי רש"י שלא היה כופר בתורה שבעל פה אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, נראה שמתכוין לומר שלא כופר בסמכותם של חכמים לפרש את התורה, אבל טוען שזה עשו מדעתם, ובזה לרש"י אינו כופר, אבל לרמב"ם הוא כופר בתורה.
נביא אמת:
הדוגמאות שמביא הרמב"ם לדברים שאומר נביא האמת לעשות הן דוגמאות משאלות מדיניות: "ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז. או שיזהיר מלהרוג כמו שהזהיר אלישע את יהורם שלא להרוג חיל חזאל הנמצאים בשומרון כידוע. וכמו שהזהיר ישעיה מלהכניס את המים לפנים מן החומה. וכמו שהזהיר ירמיה את ישראל מלצאת מירושלים, וכל כיוצא בזה."
ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז. או שיזהיר מלהרוג כמו שהזהיר אלישע את יהורם שלא להרוג חיל חזאל הנמצאים בשומרון כידוע (מלכים ב' ו,כב). וכמו שהזהיר ישעיה מלהכניס את המים לפנים מן החומה (ישעיהו כה,ט). וכמו שהזהיר ירמיה את ישראל מלצאת מירושלים (ירמיהו כט ד-ט), וכל כיוצא בזה.
דוגמאות אלו הביא הרמב"ם גם בהלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ב':
וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
דברים אלו הם ענין לנביא ולא לפוסק הלכה. וברמב"ם זה מוכרח שאלו דברים שאינם שייכים להלכה, שאם כן הרי אסור היה לנביא לומר את הדברים הללו. דברים אלו בניגוד למה שמקובל כיום שבכל דבר יש פסק הלכה. ובנושא זה יש להביא את דברי בעל התניא:
אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה מאחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אניס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים וכו' אין אדם יודע במה משתכר וכו' ומלכות בית דוד מתי תחזור כו' הנה השוו זה לזה ומ"ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת הנקרא תושיה כמארז"ל יעץ זה שיודע לעבר שנים ולקבעו חדשים וכ' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י".
וכאמור נראה שגם ברמב"ם משמע כן. ועוד שהרי כתב בתחילת הפסקה: "ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת", כלומר, אלו ענינים שאינם קשורים להלכה אלא לנבואה. ובהמשך כותב הרמב"ם: ובכל עניניהם היו שואלים את הנביאים, ואלו לא היו שואלים את הנביאים בכל עניניהם לא היה הולך שאול לשאול את שמואל על אבידה שאבדה לו בתחלה.
בעל התניא הנ"ל הוא הפוך מאשר הרמב"ם: הרמב"ם כותב על סמכות נביא רק במציאות ולא בהלכה, ובעל התניא כותב על בעל ההלכה שאין לו יכולת לומר מציאות. אבל כפי שלדעת הרמב"ם נביא שאומר דבר הלכה מסברא הרי הוא כרבינא ורב אשי, כמו כן נאמר בבעל הלכה כשאומר דבר שקשור למציאות, שנקבל את דבריו כעצה טובה וכמו אדם חכם, ולא כאומר דבר ברוח הקדש או בהלכה.
מעלות הנביא:
הרמב"ם כאן גם מונה את מעלות הנביא: ותתאמת נבואת הנביא במה שאומר, כשיטען אדם שנתנבא כמו שביארנו, והיה ראוי לה, כלומר שיהיה מבעלי החכמה והדת פרוש, משכיל, כליל המדות הטובות, לפי הכלל שאצלינו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ופרטים רבים בענין הזה שאי אפשר עתה לכלול אותם, והדבור בהם והראיות על כל אחד מהן במקראות מכתבי הקדש ומדברי חכמים ועוד, יהיה זה ספר בפני עצמו, ואולי יעזור ה' עליו עם מה שראוי לצרף לענין הזה.
את מעלות הנביא מתאר הרמב"ם גם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה א':
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
ומה שפירש הרמב"ם בתחילת ההלכה שהנביא צריך להיות גבור במידותיו ולא יהיה יצרו מתגבר עליו וכו', זה פלא שהרמב"ם לא מפרש כפשט הגמרא בנדרים ל"ח ע"א:
אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה. גבור, דכתיב: ויפרוש את האהל על המשכן, ואמר מר: משה רבינו פרסו, וכתיב: עשר אמות ארך הקרש וגו'. אימא: דאריך וקטין! אלא מן הדין קרא, דכתיב: ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם, ותניא: הלוחות – ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה. עשיר, פסל לך – פסולתן שלך יהא.
ואכן בדרשות הר"ן דרוש שלישי (ומובא אצל קופרמן, פרשת שופטים ע' רנח), הר"ן מדגיש דברים אלו, שאין המדובר במעלות שכליות אלא במעלות גופניות.
במורה נבוכים מציע הרמב"ם שלש השקפות על ענין הנבואה (חלק ב' פרק לב), הדעה הראשונה היא דעת המון הפתאים, שהאל' ית' יבחר מי שירצה מבני האדם ואין הפרש בין אם יהיה חכם או סכל, זקן או צעיר. הדעה השניה היא דעת הפילוסופים, שהנבואה שלמות בטבע האדם וזו שלימות שניתן להגיע אליה לאחר לימוד וכו' ואם הוא יזמין עצמו הוא יתנבא בהכרח. והדעה השלישית היא דעת תורתנו:
והדעת השלישי והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד, וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כלם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו ויתלמד לפי גדולו ולמודו שיתנבא, והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה מלך ארם בענין אלישע. אמנם היות יסודנו ההכנה והשלמות במדות ובדבריות עכ"פ, הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכבר בארנו זה בפי' המשנה ובחבור הגדול… אבל הפתיים מעמי הארץ א"א זה אצלנו, ר"ל שינבא אחד מהם אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע…
לאחר מכן הרמב"ם מסביר שם את ענין מעמד הר סיני ואומר שם היו דרגות שונות של השגה ותפיסת ההתגלות.
ומכאן החשיבות שרואה הרמב"ם להבדל שבין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים, כיון שהרמב"ם רואה את הנבואה כדבר טבעי, ואם כן יש חשש שזה מערער את חד פעמיותה של ההתגלות בסיני, לכן מדגיש הרמב"ם את השוני בין נבואת משה ושאר הנביאים כפי שמדגיש שם במורה נבוכים וגם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ו':
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים, ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו, כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו, ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם, כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
ובסופו של הקטע הרמב"ם מזכיר "…והדבור בהם והראיות על כל אחד מהן במקראות מכתבי הקדש ומדברי חכמים ועוד, יהיה זה ספר בפני עצמו, ואולי יעזור ה' עליו עם מה שראוי לצרף לענין הזה. דבר זה מזכיר הרמב"ם בפתיחה לחלק הראשון של מורה נבוכים, שהוא רצה לחבר ספר על הנבואה, וכן מזכיר אותו הרמב"ם בסוף פרק ראשון משמנה פרקים. ושם גם נתן משל נפלא על ההבדל בין נבואת משה רבינו ושאר הנביאים:
ספר מורה הנבוכים פתיחה
והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאלו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, ונאמר בו כי קרן אור /עור/ פניו. ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב והיא מדרגת רוב הנביאים. ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כלו והיא מדרגת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו. ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים. ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בו בברק…
ולסיום: כתב הרמב"ם בספר המצות בהקדמה למנין המצות:
ספר המצוות לרמב"ם הקדמה למניין המצוות
וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם ויכפר לנו וירחמנו כמו שייעדנו ויחזירם לנו. כמו שאמר בחזרת הנבואה (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. ואמר בחזרת המלך והממשלה (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם.
[1] ובתרגום אלחריזי: "שהלאה" וזה מרמז שאין זה אידיאלי לקיים את הנבואה על ידי אותות.
[2] ע' כסף משנה על הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ב' בסוף שכתב על מה שכתב הרמב"ם שנביא לא יכול להתנבא בדברי תורה: "אבל קשה לי דאמרו פ"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב"ה וקייל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ"ע". ולדברינו אין מקום לתמיהתו