ב"ה
הלכה למשה מסיני – שעור יג
והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל,[1] לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס. ולא מצאנו מחלוקת בפירוש אמרו יתעלה וקצותה את כפה שהוא דמים. ולא במה שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף שאין מבצעין עונש זה אלא אם היא אשת איש דוקא. וכן עונש מי שלא נמצאו לה בתולים שנסקלת לא שמענו בה חולק מימות משה ועד עכשיו שאינו אלא אם היא אשת איש ונתברר בעדים והתראה שאחרי הקידושין זינתה. וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס. ולמידותם שהעונש ממון הוא שחייב לשלם מי שאבד לחבירו אבר מן האיברים, וכך למידותם על בת כהן האמורה שם שהיא אשת איש, וכל הדומה לזה אינו אלא לפי היסוד הזה, וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותן בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני, אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אורמים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני, לפי שכבר קדם שהכלל אצלינו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו. וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני, ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא[2] בעלמא, בכל מקום שנזכר. והנני מסדיר לך כאן רוב הדינים שאמרו בהם הלכה למשה מסיני[3], ואולי כולם, כדי שיתברר לך נכונות מה שאמרתי לך שאין בהם אף אחת שנלמדה באחת המדות, ואי אפשר ללמדה מפסוק אלא על דרך האסמכתא כמו שביארנו וגם לא מצאנום שנשאו ונתנו בשום דבר מהם כלל, ולא הביאו עליהם שום ראיה, אלא קבלום ממשה כמו שצוהו ה' בהם.
השאלות שיש לשאול על הקביעות כאן של הרמב"ם של הלכה למשה מסיני:
- האם זהו המספר הנכון של הלכות למשה מסיני או שאכן כאן רק "רובן" כמו שהעיר הרמב"ם עצמו?
- למה אין מחלוקת בהלכה למשה מסיני?
- יש לבדוק את ההקבלה שבין ההלכות למשה מסיני כאן וההלכות כפי שכתבן במשנה תורה.
- מה חומרתן של הלכות אלו? האם הם מדאוריתא או מדרבנן, ונפ"מ לענין ספק, אם להחמיר או להקל, או למלקות אם המלקות הן מלקות מרדות או מלקות שמן התורה?
מה שכתב הרמב"ם שבהלכה למשה מסיני אין מחלוקת, יש להדגיש שבהקדמה זו כתב הרמב"ם כן גם לגבי כל הדברים המקובלים מסיני, ולפי זה אמנם אין חידוש שבהלכה למשה מסיני אין מחלוקת, וכפי שכותב הרמב"ם בפתיחת הדברים לעיל:
והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות ממרים פרק א' הלכה ג':
דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו, ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו, ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים…
דבר זה שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני, מובן על פי דברים שהבאנו לעיל (שעור ב') לגבי הטעם שחלק מן התורה נכתבה בכתב וחלק בעל פה, וכתב הרמב"ם (מורה הנבוכים, חלק א, פרק עא) כתב טעם אחר לכתיבת התורה:
…'דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' – והיה זה תכלית החכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר: ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות, ונבוכים במעשה. אבל נמסר הדבר בכל לבית דין הגדול.
והטעם שאין מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני, לפי הבנת החוות יאיר בתשובה סימן קצ"ב הוא משום שאין שכחה בהלכה למשה מסיני, והיא כעין הבטחה מהקב"ה שלא תארע בה שכחה כלל. מתוך כך הקשה על הרמב"ם ממה שמצאנו מחלוקת ראשונים בי"א יום שבין נדה לנדה, ואף שבש"ס לא מצאנו מחלוקת בזה רק אצל הראשונים. ולכן מקשה החוות יאיר ממחלוקת לאחר חתימת הש"ס שמצאנו שכחה בזה, וכתב שאפילו הרמב"ם שכח הלכות למשה מסיני שכתב בהקדמה ולא הביאם במשנה תורה וע' להלן (הבנת החוות יאיר כפי שהביאם הרב קלמן כהנא במאמרו). ולפי הרב ק. כהנא, תתכן שכחה, אלא שהקפידו ולא שכחו. וראיה ממה שאומר הרמב"ם בתחילת ההקדמה בתיאור סדר הלימוד של משה רבינו, שלפני מותו שאל אם יש משהו ששכח הלכה שיבא וישנה לפניו.
אלא שכבר כתב החוות יאיר בתשובה ארוכה בסימן קצב, שכמעט בכל ההלכות שכתב כאן הרמב"ם מצאנו מחלקות: "ולעד"ן כי א"א בשום צד להימלט מלומר שיש שכחה הן בפי' הכתובים הן במידות הנדרשי' הן בדברים שקראו חז"ל הל"מ הן בשאר פרטי דינים בכל סדרי זמ"ן נק"ט: אף כי כלם הל"מ" וע"ש שהוא הבין שכל מה שניתן בסיני אין בו מחלוקת. ולכן הקשה מכל מחלוקות בי"ג מידות ועוד, שלא יתכן שחלקו על זה.
וע' כרתי ופלתי סימן כט שמקשה שמצאנו מחלקות בטריפות, ותירץ שאין מחלוקת בעיקרי ההלכות אלא בענפים ובמסתעף ממנה, וע' כעין זה במהרי"ץ חיות במאמר תורה שבעל פה וע' אצל הרב קלמן כהנא בהערה 9.
ולכאורה ראיה לכך ממה שמצאנו מחלוקת בנוגע למשנה בעדויות פרק ח' משנה ז':
אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר (מלאכי ג') הנני שולח לכם את אליה הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:
וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות:
לא נשמע ממשה לשון זה, אלא נשמע ממנו הענין, לפי שמשה הודיע ביאת המשיח, מפורש בתורה אם יהיה נדחך בקצה השמים, ושב ה' אלהיך. ומל ה' אלהיך, וזולת אלה. וכן הודיעם בשם ה' במה שיקדם לפניו וגורמיו, ושיבא לפניו איש יכשיר לפניו את העולם והוא אליהו, והודיעם שאותו האיש לא יוסיף ולא יגרע בתורה אלא יסלק את מעשה העוול בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל היתה המחלוקת במהות העוול שיסלק מה הוא, אמר רבן יוחנן בן זכאי כי העוול שיסלק הוא הרחקת אדם פסול ביחוסו שנעשה כשר בזרוע…
הרי שכתוב במשנה שזו הלכה למשה מסיני, אלא שיש מחלוקת בפרטים. אבל יש לומר שכאן הרי זו הלכה למשה מסיני שאין בה נפ"מ להנהגת ההלכה למעשה.
ויתר על כן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק יב הלכה ב':
ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
אם כן הרי שגם במשנה תורה נראה שאף שבמשנה כתוב שזו הלכה למשה מסיני שיבא אליהו, כתב הרמב"ם שיש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו. על דברי הרמב"ם בפירוש המשניות עמד הרב קלמן כהנא במאמרו "התורה המסורה לשיטת הרמב"ם. ואכן הלכה זו היא היחידה שבאה במשנה ואינה מובאת אצל הרמב"ם בהקדמת המשנה (לוינגר עמ' 52 הערה 72).
על מה שכתב הרמב"ם שאין מחלקות בהלכה למשה מסיני, כתב הרב סולביצ'יק בספר "שעורים לזכר אבא מארי", שני סוגי מסורת, עמ' רל: שפירוש הדבר הוא שאין דבר המקובל ממשה נתפס בגדר מחלוקת, כלומר, בכל דבר שיש בו מחלוקת יש בו כללים איך להכריע, הולכים אחר הרוב או שהלכה כר"ע מחברו וכו'. אבל כשיש מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני ואחד אומר שיש לו קבלה והשני אומר שאין לו קבלה, אין הדבר נתפס בגדרי הכרעה של מחלוקות אלא מקבלים את דברי מי שאומר שיש לו קבלה, וזה פירוש הדבר שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני.
ומצאנו ביטויים נוספים המקבילים להלכה למשה מסיני: הלכה מפי השמועה (הלכות טומאת מת פרק ב' הלכה י' "טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה…", הלכות סנהדרין פרק יד,ט "כל הרוגי בית דין אין קוברין אותן בקברי אבותיהן בכלל ישראל אלא שני קברות מתקנין להן בית דין אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין. ודבר זה הלכה מפי השמועה". הלכה מפי הקבלה: הלכות יבום וחליצה א,טז, הלכות נזירות ב,יג: "והאיש מדיר את בנו בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא". וע' עוד 15 מקורות שהביא לוינגר בנספח 2 עמ' 206. הלכה מפי משה רבינו: ע' הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה י': "ודבר זה הלכה מפי משה רבנו שאין בציבור אלא שתי סמיכות". הלכות תמידין ומוספין פרק ז' הלכה יא "עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה משה רבינו". הלכה מפי איש: הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ג' הלכה ב'. ויש גם סתם "הלכה", וזה יתכן הלכה למשה מסיני כמו בהלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה א': "וכל השעורים הלכה", או הלכה מפי השמועה ע' הלכת טומאת מת פרק ב' הלכה י': "ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים" והכוונה הלכה מפי השמועה כפי שמבאר שם הרמב"ם קודם, או הלכה מפי הקבלה: ע' הלכות נזקי ממון פרק ב' הלכה ז' על חצי נזק צרורות, שזה הלכה מפי הקבלה כמ"ש שם בהלכה ג'.
בין כל שלשים ושלשה הלכות למשה מסיני שמנה הרמב"ם כאן, בכולם מופיע לשון הלכה למשה מסיני או "באמת אמרו", משום שכל מקום ששנו באמת אמרו הוא הלכה למשה מסיני (בבא מציעא ס' ע"א, שבת צד ע"ב, ועוד מקורות בירושלמי הביאם לוינגר ע' 52 הערה 69). בכל אלו לא מופיע אחד מהלשונות שהבאנו לעיל. הרי שהביטויים הנ"ל אינם הלכה למשה מסיני.
אבל לשיטת רש"י בגמרא כל "גמרא גמירי לה" הוא גם כן הלכה למשה מסיני (רש"י סוטה כג ע"ב ד"ה הלכה היא בנזיר, סנהדרין מ"ז ע"ב ד"ה גמרא גמירי לה וע' ע"ש לוינגר הרה 73).
הרמב"ם כאן כותב: "והנני מסדיר לך כאן רוב הדינים שאמרו בהם הלכה למשה מסיני, ואולי כולם", ואכן במשנה תורה יש 76 מקורות שכתב שהם הלכה למשה מסיני (לוינגר שם נספח 1).
יש הלכות למשה מסיני שמופעים ברשימה בהקדמה שישה שאינן מצויינים כך במשנה תורה (חציצין, פחותה מבת ג' אין ביאתה ביאה, ראה הרשימה אצל לוינגר, נספח 1 אות ז') ויש הלכות שמצויינות במשנה תורה כהלכה למשה מסיני ואינם מופיעות בהקדמת המשנה (אחד עשר, הרשימה אצל לוינגר שם אות ח').
גדר החומרא של הלכה למשה מסיני: אנו מוצאים בכמה מקומות שהרמב"ם קורא להלכה למשה מסיני "דברי סופרים" – ואם כן זה גם קשור לבעיתיות שיש ברמב"ם בקשר להגדרת דברי סופרים בכלל (נדון במפרשים לגבי מה שכתב בתחילת הלכות אישות שקנין כסף מדברי סופרים).
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בכלים פי"ז משנה יב:
וצריך אני להזכיר כאן כלל גדול התועלת והוא אמרם בתוספת מקות כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשעור ספק אין בהן ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים פסקו טמא. וזכור כלל זה כי בו תדע בכל מקום שיהיה לך ספק באיזה שעור שיהיה אם תנהוג בו להחמיר או להקל, ואל יטעך אמרו שעורו מדברי סופרים עם הכלל שבידינו שכל השעורין הלכה למשה מסיני, כי כל מה שלא נתבאר בלשון התורה מדברי סופרים קוראין אותו ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני, כי אמרו מדברי סופרים משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות. וזכור גם את זה.
וכן כותב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת מקואות פרק ו' משנה ז:
ולשון התוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשעור ספק אין בהן כשעור ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים ספקו טמא. וכבר בארנו שאין זה סותר למה שאמרו שעורין הלכה למשה מסיני, לפי שכל שאינו בכתוב קורין אותו דברי סופרים.
ואם כן הרי הלכה למשה מסיני נקראת דברי סופרים, האם ספק להחמיר או ספק להקל?
כתב הרמב"ם בתשובות, סימן שנ"ה (וע' לוינגר שהביא את תשובות הרמב"ם פריימן קסו, בלאו קנה, שם עמ' 55):
השאלה מפני מה אמרתי שקדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן ואמרת והא כולהי ילפינן להו מן התורה בכסף מנא לן גמר קיחה קיחה וכו'. זה הוא ענין השאלה. והתשובה דרך קצרה כך היא. יש לי חבור בלשון ערבי בענין מנין המצות והוא אצל מ' סעדיה ש"ץ תלמידנו ויש בתחלתו ארבעה עשר פרקים בכללות גדולות בעיקרי מנין המצות צריך אדם לידע אותם ואחר כך יתברר לו טעות כל מי שמנה המצות חוץ ממני מבעל הלכות גדולות עד עכשיו. ובאותן הפרקים ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה והבאתי על זה ראיות ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד.
אבל אף שהגדרנו את זה כדברי סופרים, עדיין לא אמרנו אם זה נחשב כדאוריתא לענין ספק שהולכים להחמיר או כדרבנן שהולכים להקל? וע' רמב"ן בהשגות לשורשים, שורש ב', הבין ברמב"ם שכוונתו לומר שספק הוא דרבנן:
וכן מה שאמר הרב [בתשו' הובא' בעמ' נד:] שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני נקרא מדברי סופרים, כלומר מדרבנן, אינו כן. וכבר למדתי בעיקר הראשון [בעמ' כא:] שספק הלכה למשה מסיני לחומרא כדברי תורה ולא דנו אותו לקולא כדבר שהוא מדרבנן.
סיוע נוסף לכך שהלל"מ ברמב"ם הוא מדרבנן הוא משה ששום דבר מהלכות למשה מסיני אין הרמב"ם מונה אותן בתרי"ג מצות (לוינגר ע' 55). ברוב המקרים אין למנותם משום שאין הם אלא חלקים ממצוה ואותם אין למנותם כפי שאומר הרמב"ם בשורש שביעי, אבל לא מנה דין הטילת ערבה במקדש שהיא חוץ מנטילת לולב.
ובענין זה יש לדייק עוד מהרמב"ם:
לגבי ערבה אומרת הגמרא בסוכה מג ע"ב:
ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת? – אמר רבי יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה.
אבל הרמב"ם שינה מלשון הגמרא וכתב בהלכות לולב פרק ז' הלכה כא:
חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.
הרי שהרמב"ם שינה ממה שכתוב בגמרא שהיא מן התורה וכתב שהיא מצוה.
ועוד, בענין שמנה מיני טריפות אמנם הרמב"ם לא אומר לנו במשנה תורה איזה עונש שמקבל אדם שאוכל בהמה שהיה בה אחד ממיני טריפות אלו, אך בספר המצות כותב הרמב"ם בל"ת קפ"א ש"לוקה מדרבנן".
אבל הבהמה והחיה שהתחדש בה אחת מן הטרפות המקובלות הנה אכילתה אסורה ואפילו נשחטה כראוי ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה לוקה מדרבנן.
אלא שכתב הרמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ב' שהרמב"ם חזר בו במשנה תורה וחייב מלקות מן התורה. עיין הלכות מאכלות אסורות פרק ד' הלכה ו' (אלא שצ"ע ששם נאמר שהאוכל טריפה לוקה שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. אבל נכון שאיזו טריפה היא טריפה, בזה הכל דרבנן וצ"ב. וע' לשונו להלן מהלכות שחיטה שכתב שטריפה מן התורה היא הנוטה למות).
וכן יש להוכיח ממשנה תורה לגבי טריפות שזה דרבנן:
רמב"ם הלכות שחיטה פרק ה
כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות שהטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות, ולא נאמר טריפה אלא שדבר הכתוב בהווה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה.
הלכה ב
ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה והן הלכה למשה מסיני, ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני ואלו הן: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.
הלכה ג
אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר.
ובהשגות רבי משה כהן מלוניל כתב "זה אינו דכל ספק בהלכה למשה מסיני אסור כמו בספק איסורא דאוריתא", אם כן מפורש ברמב"ם שספק בהלכה למשה מסיני מדין כל ספק דאוריתא.
ויש להוסיף: שההלכות למשה מסיני שכתב הרמב"ם "החזן רואה מהיכן התינוקות קורין הלכה למשה מסיני, האשה החוגרת בסינר, בין מלפניה בין מלאחריה הלכה למשה מסיני, ביין התירו לערב קשה ברך הלכה למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הלכה למשה מסיני", הן מבוססות על דינים דרבנן. וגם מעשר עני בעמון ומואב שהרי כל מעשרות שם דרבנן.
וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא – יו"ד סימן קמו כשדן לגבי ספק חרם:
ואמנם לענין ספיקא אם הוא כד"ת להיות ספיקו לחומרא או אם הוא כמו ספק דרבנן שהוא לקולא נלע"ד שספיקו לקולא דלא עדיף מדבר שהוא הל"מ והרי דבר שעיקרו הל"מ אין ספיקו להחמיר ועיין במס' מקואות פ"ו משנה ז' בפי' הרמב"ם ובפי' הר"ש דדוקא דבר שעיקרו מן התורה ושעורו הל"מ אמרי' בספיקו להחמיר.
וכן הסכים בשו"ת באר יצחק חלק יו"ד סימן א
וכמש"כ הנודע ביהודא (מה"ת ח' יו"ד סי' קמ"ו) לחלק דדווקא לאותו הקהל שתקנו החרם הוי איסור דאורייתא ממש, משא"כ לדורות הבאים אחריהם, כיון שהם בעצמם לא עשו התקנה לא הוי זה אלא דברי קבלה, ולא עדיף זה מדבר שהוא הלכה למשה מסיני דנ"ל דספיקו לקולא, כמבואר במסכת מקוואות (פ"ו מ"ז) בפי' הרמב"ם ופי' הר"ש שם, דדווקא דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ אמרינן דספיקו להחמיר אבל מה שעיקרו הלמ"מ משמע מהם דס"ל דספיקו להקל ע"ש בנו"ב, וכ"כ בנו בשיבת ציון (סי' מ"ח) והאריך לפרש דברי אביו הנו"ב הנ"ל, ומפלפל בסוגיא דקדושין (דף ל"ט) גבי ספק ערלה בחו"ל וכן מפלפל במש"כ הרמב"ם (ה' שחיטה) דז' מיני טריפות ספיקן מותר משום שהם הלמ"מ, ומסיק שם דדווקא אם הלמ"מ הוא לפרש מש"כ בתורה בזה ספיקו להחמיר, אבל אם הלמ"מ הוא העיקר ספיקו להקל ע"ש.
ושים לב לסוף דבריו כאן שכתב שאם הלל"מ הוא לפרש מה שכתוב בתורה ספיקו להחמיר אבל אם הלל"מ הוא העיקר, ספיקו להקל.
לעומת זה משמע כרמב"ן שהלכה למשה מסיני היא דאוריתא:
- עצם העובדה שנקראים הלל"מ, וכי יעלה על הדעת שניתן למשה מסיני דין דרבנן?
- בשורש השני לספר המצות, כותב הרמב"ם שכל מה שנלמד מי"ג מידות הוא מדרבנן אלא אם כן אמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה. ולא הזכיר דבר לגבי הלכה למשה מסיני. ומשמע שהיא דאוריתא.
ועיין עוד ראיות אצל לוינגר שם עמ' 57 לכך שכל הלכה למשה מסיני היא דאוריתא וכדעת הרמב"ן.
הכרעת לוינגר שם (ע' 59) שהרמב"ם לא רצה להכריע הלכה למעשה אם הדינים שציין אותם כהלכה למשה מסיני יש להם דין של מדאורייתא או של דרבנן. וצ"ב.
וענין נוסף שיש להסביר: מדוע כלל הרמב"ם בהלכה למשה מסיני את עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ואת החזן רואה היכן התינוקות קורין, שאלו דברים דרבנן?
ע' הסבר הנצי"ב בשאילתות שאילתא קלז אות ב', ובקיצור בהעמק דבר, דברים יא,א:
ואהבת את ה' אלהיך וגו'. כלל פרשה זו צריכה ביאור מה הוסיפה תורה כאן והרי מצות אהבה ודביקות כבר כתיב בפ' שמע ויותר מוקשה מה דכתיב וידעתם היום כי לא את בניכם וגו'. וכי התורה לא דברה אלא עם הדור הראשון ח"ו ולמה זה כתיב כך. ובפירוש פירשה תורה להלן פ' נצבים כי את אשר ישנו וגו' ואת אשר איננו פה וגו' וגם סוף הפ' ושמרתם את כל המצוה וגו' מה זה חידוש אזהרה על כל האמור ונשנה ונשתלש. אלא נראה דכלפי שמשה רבינו גזר כמה גזירות ותקן כמה תקנות כדאיתא בשבת ד"ל. ואולי בשביל זה קרא הכתוב בדה"י את משה בשם אביגדור. ופי' ברבה ויקרא פ"א אביהם של הגודרים. היינו שגדר הוא ובית דינו את ישראל בכמה דברים שלא יבא לאיסור של תורה. ולא היו הגזרות אלא על דורו באשר לא נשרשו ישראל עדיין בחקי התורה ומצות והיו עלולים לעבור על דיני תורה כמו שגזר בשעתו על שבות שבת ומוקצה שלא יבאו להוצאה ואח"כ בטלה הגזרה והותרה עד שבא עזרה ונחמיה וחזרו וגזרו לפי צורך הדור. ובזה מובן הא דתנן במס' ידים הל"מ שעמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית ובשבת פ"א תנן באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קוראין ואמרו בירו' דכל באמת הל"מ הוא והכי מנה הרמב"ם בפי' המשניות בהקדמה זה מהל"מ והרי כ"ז אינו אלא מדרבנן. אלא משה רבינו גזר ע"ז. והיה הלכה שע"ז לא יגזור. וע"ע חי' ריטב"א עירובין רפ"ב בשם י"מ על הלכה דחציצה ועי' מהרש"ל בספר ח"ש בעירובין ד"ה תוס' ד"ה שפרצתו ב"ד. וכ"ז הוזהרו ע"ז אותו הדור לשמור משמרת התורה. וכדאיתא ביבמות פ"ב על הפי' ושמרתם את משמרתי שהוא שניות לעריות. מיהו התם מסיק הגמרא שאינו אלא אסמכתא שהרי לא נגזר מה"ת משמרת לעריות ביחוד יותר מכל איסורי תורה. אבל כאן מתפרש הכי שמשה הזהיר על הגזרות שהם משמרת התורה.
נספח:
ראה שנתון המשפט העברי כרך כ' תשנ"ה-תשנ"ז, ע' 103 ליסודי תפיסת ההלכה של הרמב"ם, דוד הנשקה; ח. אלבק , מבוא למשנה, תשי"ט עמ' 50 הערה 13; הרב קלמן כהנא, התורה המסורה לשיטת הרמב"ם. הוצא לאור בחוברת על ידי עזרא, תשי"ג; לוינגר יעקב, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם. ע' 50-61 ושם עוד מ"מ לנושא.
[1] ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני, כרך ט' ע' שס"ה. וע' רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"ג: "וכל דבר שתמצא בו מחלוקת ביודע שאינו קבלה ממשה רבינו". על מחלוקת בהלל"מ ע' תוספות יבמות ע"ז ע"ב ד"ה הלכה, תוספות עירובין כ"א ע"ב ד"ה מפני, ואם יש סתירה בדברי התוספות ע' הקדמת דור רביעי על חולין ד"ה ובאמת וע' חוות יאיר קצ"ב ובחוט השני. ע' שעורים לזכר אבא מארי ח"א במאמר "שני סוגי מסורת" ע' רל. ע' הקדמת הנצי"ב לשאילתות. אהל תורה ב"ק דף יז ע"ב. גרי"ז קונטרס ליומא (עמ' 50); לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם, סיכום של הנושא; יד מלאכי כלל קמ"ד אות ד' כתב שהלכה שמקובלת ואין לה רמז ודרשה מן התורה נקראת הלל"מ. על מחלוקת בהלל"מ ע' גם גליון מהרש"א ב"ק י"ז ע"ב, כריתי ופלתי סימן כ"ט.
[2] של"ה תורה שבעל פה כלל רבנן (עמ' 28) ומקורו במהר"ל באר הגולה באר א'. עלה יונה לרב יונה מרצבך עמו' קא. וראה אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא.
[3] שו"ת חוות יאיר סימן קצב; מהרי"ץ חיות, תורת נביאים מאמר תורה שבעל פה ע' קי"א-קט"ז; הקדמת הנצי"ב לשאילתות; יסוד המשנה ועריכתה לר"ר מרגליות, בירורים ע ג' וע' מ';ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני.