ב”ה שעור יז
ההגדות שבש”ס
“והרביעי, דרשות המתאימות לענין כל פרק שיזדמן שראוי בו הדרש. והענין הרביעי הזה כלומר הדרש שהובא התלמוד, אין לחשוב שהוא קל חשיבות, או שתועלתו מעטה, כי הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והענינים הנפלאים, לפי שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות. יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו, ויתגלו מהם מן הענינים האלקיים וענינים אמתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כלו בו הפילוסופים דורותיהם, וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך לענינים נפלאים, האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לשוע עיני הכסילים אשר לא יוארו לבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם, שעל כיוצא בהם אמרו אין מגלין להם סוד, לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה. והחכמים ע”ה היו מסתירים זה מזה סתרי תורה… . ועוד שהלמוד לרבים לא יתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלמות ידעו ענין אותם המשלים, ועל ענין זה רמז שלמה באמרו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ומשום כך דברו חכמים ע”ה בענינים האלקיים ברמז. ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו מדבריהם דבר שהוא נגד המושכל לפי דעתו שלא ייחס החסרון לאותם הדברים אלא ייחס החסרון לשכלו. וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין הענין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק. לפי ששכלי בני אדם נבדלים כהבדלי המזגים, וכמו שמזג אדם זה טוב וקרוב לממוצע יותר ממזג אדם אחר, כך יהיה שכל אדם זה נכון ושלם משכל אדם אחר. ואין ספק שאין שכל מי שידע ענין נשגב כשכל מי שאל ידע אותו הענין, לפי שזה שכל בפועל וזה שכל בכח. ולפיכך יש דברים שאצל אנשים מסויימים הם נכונים וברורים בתכלית, ואצל אחר הם בגדר הנמנעות, כפי ערך מעלתם בחכמה… כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל, ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אמו אל חיק אשתו, אם נציע לפניו שאלה מן השאלות האלקיות הכמוסות בדרשות, אין ספק שיהו רחוקים בעיניו כרחוק שמים מארץ, ויירתע שכלו מלהבין מהם דבר כלל. לכן צריך שנקבע בלבנו אמתותם, ונעיין בהם היטב, ואל נמהר להרחיק שום דבר מהם, אלא כל מה שירחק בעינינו משהו מהם נרגיל את עצמינו במדעים עד שנבין כוונתם באותו הענין אם תוכל דעתינו להבינו, לפי שהם ע”ה על אף שהיו שוקדים על הלמודים וטובי שכל ומוכשרים ונתחברו לאנשים גדולילם ופירשו מתאות העולם וכל אשר בו, היו מיחסים חסרון לעצמם בהשואה לקודמיהם, והוא אמרם לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית אינו. כ”ש אנחנו שעם אבדן המדע והחכמה מאתנו כמו שיעד לנו יתעלה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, נתיחדו בכל אחד ממנו ארבעה דברים, חולשת שכל, והתגברות התאות, והעצלות מללמוד, והחריצות לרדיפת עניני העולם הזה,[1] ארבעת שפטי הרעים, והיאך לא ניחס החסרון לעצמינו בהשואה אליהם. ובידעם ענין זה ושכל דבריהם נקיים מכל סיג, חסו עליהם והזהירו שלא לזלזל בהם ואמרו כל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת, ואין צואה רותחת חמורה מן הסכלות שגרמה לו להלעיג. ולכן לא תמצא לעולם מרחיק דבריהם אלא אדם רודף התאות, מעדיף החושניות, מי שלא הואר לבו בשום אור בהיר. ובגלל ידיעתם אמתות דבריהם כלו בהם את חייהם וצוו לשקוד עליהם בשעות הלילה ובקצוי היום ועשאוהו התכלית, וכך הוא באמת, ואמרו אין לו להקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. [2] והתבונן בדברים אלו, שאם תבינם כפשטם ייראו בעיניך רחוקים מאד מן האמת, כאלו ארבע אמות של הלכה בלבד הם התכלית, ולהזניח שאר המדעים והחכמות, ובזמן שם ועבר ושאחריהם שלא היתה הלכה בלי ספק שלא היה להקב”ה בעולמו כלום. אבל אם תתבונן בדברים אלו התבוננות מעמיקה, תמצא בזה חכמה נפלאה, ותמצאהו כולל הרבה מן המושכלות, והנני מבארו לך כדי שיהיה לך זה דוגמא לכל מה שיזדמן לך ולכן התבונן בו היטב.”
“דורשי הגדות אומרים, רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו” – ספרי עקב פסקה מט.
מאז ומעולם היתה עדיפות להמון לשמוע אגדה ולא הלכה, ראה גמרא סוטה דף מ’ ע”א:
ר’ אבהו ור’ חייא בר’ אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא, שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר’ אבהו, חלש דעתיה. אמר ליה: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית?
כפי שכתב הרמב”ם, יש הרבה סודות באגדות, וראה בהקדמה המלאה שם הסביר הרמב”ם את העובדה שמי שלא הוכשר ללימוד לא יוכל להבין אף אם הוא חכם, ולכן מי שלא הוכשר במדעים לא יבין איך יכול אדם לדעת את גודל השמש וכו’.
בהקדמת פרק חלק האריך הרמב”ם יותר בענין זה, וחילק את בני האדם לשלש כתות:
הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו. והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה. והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים. והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים. ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.
והכת השלישית והם חי ה’ מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו’, לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל… ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת. התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה.
אלא שיש להוסיף שיש כמה סוגי אגדות, ראה בכוזרי מאמר שלישי סימן עג, שיש הגדות שהן משמשות הצעות והקדמות לדעה שהיו מבקשים לחזקה ולאשרה, היו משתמשים בביטויים, כמו שרצו לחזק את האמנוה כי יציאת מצרים באמת בכוונה מאת האלו’ יתברך, אמרו: “כשירד ריבון העולמים למצרים. ויש שההגדות מספרות על ראית רוחניים במראה כמו: “שמעתי בת קול שמנהמת כיונה”. ויש הגדות שהן משלים שנשאו על סודות החכמות שאסור לגלותם כי אם ליחידים. וכתב שיש אגדות שנראות כנטולות שחר אך אחר העיון יתבאר עניינן, כמו: “עשרה דברים נבראו בין השמשות…” שפירושו שהתורה מתאימה כאן בין שנוי הנוהג שבטבע שכך הותנה עליהן ברצון הקדמון וכך הוסכם עליהם מששת ימי בראשית.
כיוצא בזה גם הרשב”א בתשובה ט שבה דן על האגדות, חילק את האגדות לכמה סוגים.
אלא שיש לשים לב להבדל הגדול שיש בין האגדות שנמצאות בש”ס לבין האגדות שלא נמצאות בש”ס. על הבדל זה עמד רב האי גאון (אוצר הגאונים כתובות ע”ב ע”ב, מובא בחוברת מבוא לאגדות חז”ל עמ’ 217):
ונשאל רב האי גאון מה הפרש יש בין אגדות הכתובות בתלמוד שאנו מצווים להסיר שיבושם והגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב, כלמה שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו. ועף על פי כן אגדות הכתובות בו, אם לא יכוונו או ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כלל הוא אין סומכין על אגדה. אבל כל הקבוע בתלמוד שאנו מצווין להסיר שבושו יש לנו לעשות כן, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ואם אין אנו מוצאין להסיר שבושו, נעשה כדברים שאין הלכה. אבל מה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכין לכל כך, אם נכון ויפה הוא דורשין ומלמדין אותו ואם לאו אין אנו משגיחין בו.
והדברים הובאו גם בספר האשכול הלכות ספר תורה בשם רב האי גאון.
ונחלקו הבבלי והירושלמי, על דרשת “כי יפלא ממך הדבר”, בבלי סנהדרין דף פו ע”ב:
תנו רבנן: כי יפלא ממך דבר במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ממך, זה יועץ, וכן הוא אומר: (נחום א’) ממך יצא חשב על ה’ רעה יעץ בליעל. דבר – זו הלכה, למשפט – זה הדין. בין דם לדם – בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה. בין דין לדין – בין דיני נפשות, דיני ממונות,
אבל הירושלמי בסנהדרין דורש:
כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט מגיד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר ממך זה עצה דבר זו אגדה בין דם לדם בין דם נידה לדם בתולים בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות
וע’ אגרות ראיה ח”א אגרת קג עמוד קכד על הטעם שבירושלמי כתוב ש”דבר זו אגדה”, משום שבארץ ישראל יש השפעה לנבואה גם על ההלכה וגם על האגדה. ולכן ההלכות מתאחדות עם האגדות.
אבל ידועים דברי הרמב”ם בכמה מקומות שאין בזה פסק, פהמ”ש סוטה פ”ג מ”ה: “וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני”.
על המשנה במסכת שבועות פ”א מ”ד,
“ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא. רבי מאיר אומר, כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. “
וכתב הרמב”ם פירוש המשניות:
ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כו’ – כל השעירים, ר”ל שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים, ומחלוקת זה לא נאמר בו הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר חוזר אל השם יתברך, ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקים, אין זה מקום לזכור ענייני ההיקש בהם, וכבר ביארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות שיפול בו מחלוקת בין החכמים לא נאמר בו הלכה כפלוני”
ובספר המצוות ל”ת קלג:
“וכבר בארנו בחבורנו בפירוש המשנה שכל מחלוקת שלא תחייב מחלוקת במעשה אלא בסברא לבד לא אפסוק בו הלכה ולא אומר הלכה כפלוני לפיכך לא אומר הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה כי לדברי הכל לוקה לפי שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מהלאוין לוקה כמו שבארנו בהקדמות זה המאמר”.
וכ”כ הרב קוק במאמר מיוחד על הרמב”ם, מאמרי ראי”ה עמוד 105, שצריך לעסוק בדעות השונות במחשבה כמו בהלכה, אף בדעות שנדחו כמו שעוסקים בהלכה בדעות שלא נתקבלו
להלכה:
“וההכרעה בזה היא נתונה לפי המצב הנפשי ותפיסת הציורים הרוחניים של כל אחד לפי תכונתו והכל לפי מה שהוא אדם. אין שום ספק שישנם אנשים שדעות מיוחדות פועלות עליהם פעולה טובה, לקשר את לבבם לקדושה ולטהרה לאמונה ולעבודה לתורה ולמצוה, וישנם אנשים אחרים שדוקא דעות אחרות הן מסוגלות לקרב את לבבם לכל הדברים הקדושים והנשגבים הללו. ואם הדעות שנתפרשו בספר המורה התאימו לרוח קדושתו ותוקף אמונתו ודבקות עבודתו הקדושה והאמיתית של הענק הגדול מאור הקודש רבינו הרמב”ם ז”ל, לכל אוצר הטוב והקודש, לכל הזהירות והזריזות לכל הקדושה והטהרה ולכל תוקף יראת השם יתברך ואהבתו, שהיתה תמיד כשלהבת אש קודש בלבבו הטהור, אין שום ספק שרבים מאד הנם בישראל שאלה הדעות עלולות לפעול עליהם את הפעלת הקודש הזאת לטובה”.
ולדוגמא אם אחד מרגיש יותר כהבנת מידת הבטחון של החזו”א, או של חובת הלבבות, או מהלך הרמב”ן באיוב, הרי לא שייכת הלכה בענין זה וכל אחד יקח את המועיל ליראת שמים שלו.
וע’ עוד אגרות ראיה חלק ג’ עמ’ סח שאכן זו מחלקות בבלי וירושלמי האם שייך הלכה בעניני אגדה ואמונה.
חלק מן האגדות נראה מירושלמי שהן למשה מסיני, ע’ ירושלמי פאה פרק ב’ הלכה ד’ דף יג ע”א:
ריב”ל אמר עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים (דברים ט,י,: וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל:) מקרא משנה תלמוד ואגדה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני
אם כן הרי אותה שאלה לגבי כתיבת תורה שבעל פה קיימת גם לגבי האגדה, מדוע הותר לכתוב את האגדה, שהרי יש איסור לכתוב דברים שבעל פה. דברים אלו הסביר הרמח”ל במאמר על ההגדות, וכתב שכתבו את התורה כיון שראו שהדעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת:
והנה התבוננו עוד וראו, שבחששא הזאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלהיות, אך אין התיקון שמצאו לחלק המצוות ראוי לחלק הסודות. וזה כי ביאורי המצוות והדינים אין היזק כלל אם ייכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם כי אינו כבודו של הבורא יתברך, שיימסרו סתריו בידי אנשי מידות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים, ואם מצד עמקם שהרי הענינים באמת עמוקים מאד, ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים, אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשיבושים ודעות רעות,על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות ומ ישלא נמסרו לו המפתחות, יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאילו לא נכתבו כלל…
חז”ל בכמה מקומות עמדו על חשיבות האגדה, עיין מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כט ד”ה רבי יצחק
רבי יצחק בן פנחס אומר כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא
וזה מקורו של הקטע באורות הקודש א’ עמוד כו קטע יח ושם על פי מאמר זה דורש הרב קוק את אחוד ההלכה וההגדה:
כל מי שלא טעם טעם הלכה לא טעם טעם תורה, וכל מי שלא טעם טעם אגדה לא טעם טעם יראת חטא. והתורה והיראה מוכרחות הן תמיד להתמזג. והעבודה הלימודית צריכה להתגלות, בתור צורה פועלת באופן מתודי על היסוד המאחד הלזה, שתוצאותיו כבירות מאד. באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי. אמנם אין כל אחד מרגיש בבליטה הגונה את הזרמים הללו, שהם מלאים מציאות תדירית כל אחד במקצע של חברו. ההתנכרות של אלה העולמות, שהם כל כך דבקים ומותאמים בעצמותם זה עם זה, מביאה לידי פירוד חולני בטבע העיון והרחבתו, ומצמצם הוא בעוגה צרה את שני החוגים יחד, בין החוג ההלכותי, ובין החוג האגדי.
ומאידך מצאנו בחז”ל גם ביקורת על האגדות ראה ירושלמי שבת פרק טז:
אמר רבי יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק הדורשה מתחרך השומעה אינו מקבל שכר אמר רבי יהושע בן לוי אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא אלא חד זמן אסתכלית אשכחית כתוב בה מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי כנגד שנותיו של אבינו אברהם דכתיב לקחת מתנות באדם וכתיב האדם הגדול בענקים מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתילים כנגד שנותיו של אבינו יעקב מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקדש בה כנגד שנותיו של יעקב שנאמ’ ואתה קדוש יושב תהילות ישר’.
ודרשה זו של רבי יהשוע בן לוי על הכותב אגדות שאין לו חלק לעולם הבא, הוא במסכת סופרים פט”ז. וכתב בקרבן העדה על הירושלמי:
“אין לו חלק לעולם הבא שמפר הברית דכתיב כי על פי הדברים האלה, בשלמה הלכות לא סגי בלאו הכי שיש לחוש שיתיר האסור ועוד טעם אחר שאסור משום שיש לחוש שיזבו הלכות ויהיו נמשכים אחר האגדות”.
וזה לא כמו שכתבנו לעיל בשם הרמח”ל שעת לעשות לה’ נאמר גם על אגדות. אלא שזו דעת רבי יהושע בן לוי. וזה צריך עיון: שהרי בגמרא ברכות דף י’ ע”א מובא:
רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי, והוה מסדר אגדתא קמיה דרבי יהושע בן לוי; אמר ליה: מאי דכתיב +תהלים ק”ג+ ברכי נפשי את ה’ וכל קרבי את שם קדשו? אמר ליה: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם – צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים; והקדוש ברוך הוא אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרבים ובני מעים.
אם כן הרי שלרבי יהושע בן לוי היה מי שמסדר אגדתא, שלא כמו שכתוב בירושלמי שבת. וכתב הרב היימן בתולדות התנאים והאמוראים שיען שבימיו כבר היו ספרי האון-גליון אשר בדרשותיהם משכו רבים במצודתם, והמן עם לא יבחינו בין טוב לרע בין אמת לשקר, וכל מה שימצאו בכתובים קדוש יאמר לו ולכן הזהיר מאד על זה והעיד שמעולם לא הסתכל בספרי אגדה אלא פעם אחת. אבל הוא בעצמו היה דרשן גדול והיו לו תלמידים שמסדרים דברי אגדה. וכן בב”ק נ”ה:
שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר’ תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר’ יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א”ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל.
אלא שמאמר זה קשה, וכבר דנו בו ואכמ”ל.
ולסיום, באשר לזמן הנחוץ ללימוד אגדות, כתב בשו”ע הרב בעל התניא הלכות תלמוד תורה פרק ב’ הלכה ב’:
במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם. אבל כשיגדיל בחכמה וירבה בה במאד ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבע”פ מפני שכבר חזר על לימודו פעמים רבות מאד עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה שבכתב ושבע”פ כולה. אזי יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבע”פ כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו כמו שאמרו ליגמר אינש והדר ליסבר וכן בדרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה’ כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומתדבק בדרכיו כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה’ גנוזים באגדות.
[1] טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב”ם עמ’ 299 והערה 111.
[2] ע’ טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב”ם ע’ 369 שכתב: “שפע של מרץ פרשני, חריפות ומאמץ השקיע הרמב”ם בעיבוד המאמר התלמודי הידוע… מובן ש’הלכה’ זו משתנה אצל הרמב”ם באופן שכמה עמודים אחר כך היא כבר נמצאת מכילה לא רק את החוק המעשי, אלא גם את כל שאר המדעים”, וראה הערה 356 שם