שעור יח, תכלית האדם
דע שהקדמונים חקרו חקירה נפלאה כפי ידיעתם וטוב שכלם, והתאמת אצלם שכל נמצא מוכרח להיות לו תכלית שלמענה היתה מציאותו, כי אין שום דבר שמציאותו לבטלה, וכאשר התאמתה אצלם הנקודה הכללית הזו נגשו לפרטי כל המציאות לדעת תכלית כל מין ומין, וראו שכל נמצא מלאכותי מטרתו ידועה ואין צורך לכך חקירה…
וכאשר ידענו שתכלית כל אלה היא מציאות האדם, חובה שנחקור גם מדוע נמצא האדם ומה תכליתו…
… אבל האדם עושה פעולות רבות שונות, ולכן חקרו כל פעולותיו אחת אחת כדי לדעת מה תכליתו מכל הפעולות האלה, ומצאו שתכליתו פעולה אחת בלבד, ושאר פעולותיו אינן אלא להמשכת קיומו כדי שתושלם בו אותה הפעולה היחידית והיא השגת המושכלות וידיעת האמתיות על בורים. כי לא יתכן שתהיה תכלית האדם לאכול או לשתות או לבעול או לבנות בית או להיות מלך, לפי שכל אלה מקרים עוברים עליו ואינם מוסיפים במהותו. ועוד שכל הפעולות האלה משותפות הן לו ולשאר מיני בעלי החיים, והמדע הוא שמוסיף במהותו ומעתיקו ממצב למצב, ממצב שפל למצב נעלה, לפי שהי אדם בכח ונעשה אדם בפועל, שהאדם לפני שילמד אינו אלא כבהמה, כי לא נבדל האדם משאר בעלי החיים אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון, רצוני במלת הגיון השגת המושכלות, וגדול שבמושכלות השגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלקיים, לפי ששאר המדעים אינם אאל כדי שיוכשר בהם עד אשר יגיע אל מדעי האלקות, והדבור על הענין הזה בשלימות יארך מאד…
האדם תכלית הבריאה?! – עיון במשנת הרמב"ם / הרב יהודה שביב
א. פתח דבר
שאלת תכלית הבריאה והנבראים תופסת מקום נכבד בעיוניו של הרמב"ם, הן בפירושו למשנה, והן בספרו מורה נבוכים. בשני המקורות מסיק הרמב"ם מסקנה נחרצת. דא עקא, מסקנה שהסיק בזה הרי היא היפוכה של המסקנה שהסיק בספרו האחר. וודאי שבכגון זה יש לנקוט כמשנה אחרונה. ברם, זו שאלה מדוע משנה ראשונה שלו לא זזה ממקומה, מדוע השאיר המסקנה מוטעית ולא שינה? בשורות הבאות יעשה נסיון לעמוד על המסקנות השונות ולהסביר מה ראה הרמב"ם להשאיר כל אחת במקומה.
ב. בהקדמה לפירוש המשנה – האדם מרכז הבריאה ותכליתה
בהקדמתו לפירוש המשנה מביא הרמב"ם חקירת קדמונים. (הדברים בתרגומו של ר"י קפאח)
"דע, שהקדמונים חקרו חקירה נפלאה, כפי ידיעתם וטוב שכלם, והתאמת אצלם שכל נמצא מוכרח להיות לו תכלית שלמענה היתה מציאותו, כי אין שום דבר שמציאותו לבטלה. וכאשר נתאמתה אצלם הנקודה הכללית הזו נגשו לפרטי כל המציאות לדעת תכלית כל מין ומין…"
מסקנת הרמב"ם שם; תכלית כל הנבראים – האדם. ובקרב בני האדם מי הוא התכלית?
"…הנה נתברר מכל ההקדמות האלה, שהתכלית בעולמנו זה וכל אשר בו, הוא איש מלומד בעל מידות טובות. וכאשר נקנו למישהו מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני במדע – השגת האמיתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, ובמעשה – המיצוע והאיזון בדברים הטבעיים ולא ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שיפור כל המידות – אדם שהוא במצב זה הוא המטרה."
נמצא עולמנו זה על כל אשר בו, כלליו ופרטיו, לא נברא אלא למען האדם השלם.
מסתבר שדבריו אלו באו בעקבות דברי ר' סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות". בכמה מקומות מדגיש רס"ג עניין זה שהמצוי במרכז הוא החשוב והוא התכלית. והאדם השוכן בארץ הוא הוא תכלית כל הנברא "שהוא הוא העניין המכוון בלא ספק" (מאמר רביעי, הקדמה. וראה עוד בהקדמות לספר והמאמר הששי פ"ד ועוד, וראה מאמרו המאלף של הרב נחום לאם "האדם בהשקפת היהדות" בכתב העת "מחניים" גליון המאה, כסלו תשכ"ו.)
ג. במורה נבוכים – אין לדבר על תכלית אחת, אלא; כל פעל ה' למענהו
שאלת התכלית תופסת מקום נכבד במורה נבוכים שהרי
"הרבה נבוכו דעות השלמים בבקשת תכלית זה המציאות מה היא."
(חלק שלישי תחילת פרק יג, בתרגומו של ר"ש אבן תיבון)
עצם בקשת התכלית נובעת מההכרה כי –
"כל פועל שיעשה בכוונה – אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה מבלי תכלית אחת בגללה עשה"
אף הוא מביא את הדעה אשר החזיק בה בשעתו. והיא דעתם של "יש חושבים"
וכן יחשבו שתכלית המציאות כולו – מציאות מין האדם לבד, לעבוד את הא-לוה ושכל מה שנעשה אמנם בגללו נעשה, עד שהגלגלים אינם סובבים רק לתועלותיו ולהמציא דרכיו…ואם הגלגלים היו בעבור האדם כל שכן שאר מיני בעלי החיים והצמחים."
והנה בא הרמב"ם ובוחן דעה זאת בביקורת עיונית ומוצא כי טעות היא
"וזה הדעת כשיחקר, כמו שצריך למשכילים שיחקרו הדעות – יתבאר מה שיש בו מן הטעות"
והוא עורר שאלות חזקות לשיטה זאת ומסקנתו היא –
הדעת האמיתי אצלי, לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות (כלומר, מסקנת שתהלום הן את העולה מביקורת של תורה והן את העולה מן העיון השכלי) היא: שלא יאמן בנמצאות כולן שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו גם כן שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר. ותבטל גם כן שאלת התכלית בכל מיני הנמצאות…וכל נמצא אמנם כיון בו עצם הנמצא ההוא…וכבר נאמר זה הדעת גם כן בספרי הנבואה אמר (משלי טז ד) 'כל פעל ה' למענהו' – אפשר שיהיה זה הכינוי שב אל הפועל (היינו; הנברא) ואם יהיה שב אל הפעל (= הקב"ה) יהיה פירושו: למען עצמו יתברך"
נמצא תכלית כל דבר נעוצה בו עצמו, או שתכלית כל הנביאים – הבורא. בין כך ובין כך יורד האדם ממרכזיותו ומגדלותו. אכן ירידה זאת טובה לו לאדם לבל יקלע לחיפושי תכלית עד אין תכלית.
"כי צריך שיאמן – שהאדם כשידע עצמו ולא יטעה בו ויבין כל נמצא כפי שהוא ינוח ולא יתבלבלו מחשבותיו לבקש תכלית למה שאין לו תכלית ההוא, או לבקש תכלית למה שאין תכלית אלא מציאותו הנתלה ברצון האלוקי…
(מורה נבוכים שם, וראה גם דבריו בפרק הקודם פי"ב)
ד. הרמב"ם חזר בו?!
בהקדמתו למורה הנבוכים מונה הרמב"ם שבע סיבות לסתירות אפשריות בספר או בחיבור. הסיבה השניה – "היות לבעל הספר ההוא דעת, ואחר כך שב ממנו ונכתבו מאמריו הראשון והשני" מסתבר שכזאת ארע גם לרמב"ם, הוא שכל ימיו שקד אל תלמודו, לא נרתע מלחזור בו שעה שהשתכנע בכיוון אחר. אכן מצינו שחזר בו, ביותר – בפירושו למשנה. והוא עצמו תיקן וכתב מהדורה שניה ושלישית, ראה על כך במבואו של ר"י קפאח לפירוש המשנה לרמב"ם במהדורתו (עמודים 15-16).כמה וכמה חזרות נעוצות בכך שבשעתו נמשך הרמב"ם אחר דרכם של הגאונים, ולימים פילס לו דרך אחרת וחזר בו וחלק עליהם כפי שהוא מעיד בתשובה.
"מה שכתבנו בחיבור (= משנה תורה) הוא הנכון אשר אין בו ספק, וכך כתבנו בפירוש המשנה. וזה אשר בידכם הוא הנוסחה הראשונה, אשר יצאה מידינו קודם שדייקנו…וכן באותה הנוסחה הראשונה מפירוש המשנה מקומות מספר כיוצא בזה…אשר נמשכנו בכל אחת מהן אחרי דעתו של גאון מהגאונים ז"ל, ואחר כך נתבררו לנו מקומות הטעות…"
(תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, תשובה ריז, וראה גם תשובות הוצאת פריימן, סימן רא.)
מסתבר שאף בשאלה זו של תכלית הבריאה אחז הרמב"ם תחילה בדרכו של רס"ג, ולימים חזר בו. נמצא, וויכוחו במורה נבוכים אינו רק עם רס"ג אלא עם שיטתו שלו שהחזיק בה בצעירותו.
מעתה תעלה מאליה השאלה, מדוע לא שינה הרמב"ם את שכתב בהקדמה לפירוש המשנה והתאים למסקנותיו המאוחרות שבמורה. וצריך היה לנהוג בזה כדרך שנהג בפירושיו לכמה משניות שמחק מהדורת קמא ותיקן וכתב ופירש בדרך שנראתה לו עתה כנכונה. אם בדברי הלכה, שהמבקש דעת הרמב"ם יכול למוצאה בנקל בספר ההלכתי הערוך להפליא "משנה תורה", ראה לנכון לתקן, וודאי שצריך היה לתקן בדבר שבהגות שהרי לא הכל מצויים אצל מורה נבוכים ונמצא הרמב"ם מטעה ומתעה חלילה את השונה בפירוש המשניות. וכמה וכמה נזהר הרמב"ם בהוראת דברי אמונה ומחשבה, הרי הוא מעיד על כך כמה וכמה פעמים. שהרי בירורי אמונה ומחשבה לאמיתם – הם לו עיקר חשוב ביותר בפירושו.
"…שדרכי תמיד בכל מקום שיש בו איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי לבאר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד" (פירושו, סוף ברכות)
ה. המגמה החינוכית בדברי הרמב"ם.
אפשר שהתבוננות במגמות השונות של שני החיבורים, תבהיר מדוע לא שינה הרמב"ם דבריו בפירוש המשנה ותראה שמקום יש גם לזה וגם לזה.
במאמר מיוחד לאחדותו של הרמב"ם (נדפס גם במאמרי הראי"ה ירושלים תשכ"ד עמ' 105) מתפלמס מרן הראי"ה קוק עם ההסטוריון ר"ז יעבץ אודות הרמב"ם. בין השאר דן גם בשיטת הרמב"ם בשאלתנו ומשבח מאד שיטה זאת לבנין האמונה בדורות עתידיים. ומוסיף שם הראי"ה –
"…באמת כל הדברים הללו על דבר התכלית הכללית של ההויה, המה דברים שיוכלו להאמר רק לסבר את האוזן, כדי לבאר על ידם את הזיקה המוסרית העליונה של האדם ודבקותו אל בוראו יתברך – שלפעמים הציור התכליתי המקושר עם יצירת האדם ותוכן חייו הוא גורם לרומם אותו ולפעמים יש שהחשבון של ההתבטלות והאפסיות של האדם לגבי היצור כולו, שהוא מעשה ה' הנורא, גורם אותו להלביש גדולה וענות צדק, ואלו ואלו דברי אלקים חיים…"
בעקבות דברים אלו ניתן לומר:
פירוש המשניות הוא חיבור האמור להיות שווה לכל נפש, שהרי כל ישראל מצווים להיות שונים במשנה ולהבין בה. דברים שכתב הרמב"ם בהקדמה לפירושו, הם ידיעות ועקרונות שילוו את הלומד בהתגדלותו בתורה. חשוב למאד שיצייר לו הלומד בתחילת לימודו את החכם הנעלה ובעל המידות כתכלית העולם ומרכזו. ויהיה לו זה תמריץ חשוב ללימוד. [והשווה לדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק על התמריצים הלימודיים ללומד החל מראשית לימודו ועד להבנתו כי תכלית החכמה – לדעת אותה בלבד. והשלב שלפני השלב הזה האמיתי שלב הלשמה, הוא השלב שבו יחשוב כי תכלית הלימוד להיותו נכבד ביותר בקרב בני האדם.]
לעומת זאת, הספר מורה נבוכים, נתחבר אך לתלמידים נבחרים, כדברי הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף בר' יהודה שאת החיבור כתב "לך ולדומים לך, ואם הם מעט", או כדבריו בסוף הפתיחה לחלק הראשון –
אני האיש אשר כשיציקיהו העניין וייצר לו הדרך ולא יימצא תחבולה ללמד האמת אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים – אני בורר לאמרו לעצמו…"
הרי אלו אותם שעלו במעלות החכמה ומידות ואפשר והם הם קרובים למדרגת אותו חכם שהוא תכלית הבריאה על פי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות. אלו חייבים להכיר האמת שאין הם תכלית ומרכז, וכל נברא ונברא תכליתו נעוצה בו. "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום"
ו. מחלוקת ושאלת התכלית.
שורשה של מחלוקת; ההכרה כי עמדה מרכזית יש, והאחד המבקש לתפוס עמדה זאת מגלה כי היא כבר תפוסה על ידי אדם אחר, הרואים תכלית אחת נאבקים הם לכבוש אותה תכלית. היודע כי תכליתות הרבה יש וכל פעל ה' למענהו הוא לא יחזיק במחלוקת. התחושה "ואהרון מה הוא" היא המשככת ריב ומחלוקת.