ב”ה
שעור י’ – האמנת נביא
ובכל עניניהם היו שואלים את הנביאים, ואלו לא היו שואלים את הנביאים בכל עניניהם לא היה הולך שאול לשאול את שמואל על אבידה שאבדה לו בתחלה. ובלי ספק שהדבר כך, לפי שה’ העמיד לנו את הנביאים לכל משאלותינו במקום החוזים בכוכבים והמנחשים והמעוננים, נשאל אותם בכל ענינינו הכלליים והפרטיים ויודיעונו תשובות צודקות על פי ה’, כמו שמודיעים אותם הסוגים דברים שפעמים מתקיימים ופעמים אינם מתקיימים, וזהו מאמר הכתוב כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה’ אלקיך נביא מקרבך מאחיך כמוני, ומפני כך היו קוראים לנביא רואה לפי שרואה העתידות לפני היותם, כמו שנאמר כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.
ושמא יחשוב אדם ויאמר, והאם בהתקיים הגדת העתידות תתקיים הנבואה לטועניה, אם היה הדבר כך הרי המנחשים והחוזים בכוכבים ובעלי הכוחות הנפשיים כולם היו יכולים לטעון שהם נביאים שהרי אנו רואים אותם בתמידות מגידים עתידות. הנה זה חי ה’ ענין גדול וראוי שנבארנו כדי שיתברר ההבדל בין דבר הנביא על פי ה’ ודברי בעלי הכחות.
ואומר, שהמנחשים והחוזים בכוכבים והמכשפים וכל אנשי אותו הסוג מגידים עתידות, אבל מקצתם מתקיימים ומקצתם מכזבים בהחלט, וזה דבר שאנו רואים אותו תמיד, ומודים בו גם אנשי אותו הסוג ולא יכחישוהו. ואולם יתרונם זה על זה ששקרי האחד פחותים משקרי זולתו, אבל שיצדק בכל הפרטים הרי זה מוכחש, ואף בעלי הכוחות האלה אינם טוענים את זאת, אלא אם יאמר שהשנה תהיה בצורת ולא תוגשם כלל, ויהיו גשמיה מועטין. או שיאמר שמחר ירד גשם וירד למחרתו, וכדומה לזה. כל זה אם היה מומחה מאד מאד ומן המפורסמים שעליהם מסופר בספרים, וזהו ענין דבר ישעיה לבבל יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך, ואמרו חכמים מאשר ולא כל אשר. ואין כן הבטחות הנביא, אלא יצדקו עד סופם, ולא יפול מהם דבר לא קטן ולא גדול לעולמי עד בכל מה שמודיעים בשם ה’. ולכן אם נפל משהו מדבריו ידענו ששקר דבר, והוא מאמר הכתוב כי לא יפל מדבר ה’ ארצה, ועל זה רמז ירמיה בחולמים שצדקו בחזיונותיהם שהיו מודיעים מה שנראה להם בחלומם כאלו הם דברי נבואה, מוכיחם ומבטל טענתם, אמר, הנביא אשר אתו חלום ידבר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה’, וביארו חכמים ענין דבר זה, שהנבואה נקייה לא יתערב בה שום שקר כחטה המנופה מן התבן, והחלומות ודומיהם מן ההשערות מעורבים בשקר כתבן שיש בו גרגרי חטה, אמרו, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.
ונשאר כאן ענין גדול צריך לבארו. והוא, שהנביא אם נתנבא ברעות לבני אדם שנתחייבו בכך, כגון שיתנבא על רעב או חרב, או שתהפך ארצם, או שיירדו עליהם ברקים וכדומה, ולא נתקיים שום דבר מזה אלא נמחל להם ועבר מצבם בשלום, לא יתברר בזה כזבו של הנביא ויהיה נביא שקר ויתחייב מיתה, כי ה’ יתעלה ויתרומם ניחם על הרעה, ואפשר ששבו ופירשו מחטאותם, או שהאריך להם ה’ בחכמתו ודחה פרעונם לזמן אחר, כמו שעשה עם אחאב באמרו לו על ידי אליהו לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, או שמחל להם בגלל טובה שעשו מלפני כן, ולא על כגון זה אמר הכתוב ולא יהיה הדבר ולא יבוא. אבל אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסויים כגון שיאמר ששלום יהיה בשנה זו והיתה מלחמה, או שיאמר שהשנה תהיה גשומה וברוכה והיה רעב ובצורת וכדומה לכך, הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שוא ושקר, ועל זה אמר הכתוב בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו, כלומר שלא יפחידך וירתיעך מלהרגו דתיותו וישרו וחכמתו, כיון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודבר שקר על ה’, לפי שה’ אם הבטיח טובה לעם על ידי נביא הוא מקיימה בהחלט כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע”ה כל דבר שיוצא מפי הקב”ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר.
אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה’ בטוב באמרו לו והנה אנכי עמך וכו’, ומצאנו שפחד פן יספה שנ’ ויירא יעקב מאד וכו’, ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם קסבר שמא יגרום החטא, משמע מזה שאפשר שיבטיח ה’ טובה ויכריעו העונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע שאין זאת אלא במה שבין ה’ לנביא, אבל חלילה שיאמר ה’ לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה, וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא יבחן באמתת הבטחותיו, ועל היסוד הגדול הזה רמז ירמיה במחלוקתו עם חנניה בן עזור, כי ירמיה היה מתנבא לרע ולאבדן ושנבוכדנצר יגבר ויכבוש ויחריב בית המקדש, וחנניה בן עזור היה מתנבא לטוב ושיחזרו לירושלים כלי בית ה’ שנלקחו לבבל, ולכן אמר לו ירמיה בהתוכחו עמו, לפי היסודות המקובלים אם לא תתקיים נבואתי ולא יגבר נבוכדנצר ויחזרו כלי בית ה’ כדבריך, אין בזה הכחשת נבואתי, כי אולי ריחם ה’ עליהם. אבל אם לא יתקיימו דבריך ולא יחזרו כלי בית ה’, בזה יתברר שטענתך שקר, ולא תתאמת נבואתך עד שיתקיימו ההבטחות הטובות האלה שאתה מבטיח, והוא אמרו אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דבר באזניך ובאזני כל העם, הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעב ולדבר, הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה’ באמת, כוונתו בדבר זה שאותם הנביאים שנתנבאו לטוב ולרע לא יודע מייעודיהם הרעים הצדקו בנבואתם או שקרו, אבל תתאמת נבואתם אם הבטיחו בטוב ונתקיים.
ההבדל בין הנביאים לחוזים בכוכבים:
הרמב”ם חילק בין הוברי השמים לבין החוזים בכוכבים. וכתב שהקוסמים והמכשפים יגידו העתידות ויצדק קצתם וישקור קצתם. ובזה לכאורה דבריו דוקא נוטים לכוון הרמב”ן. שהרי כתב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק פרק יא הלכה טז:
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’, כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך.
ועוד כתב הרמב”ם בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז
[ז] ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות, אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת ליודעי שרוב בני האדם ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך. עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד, ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר…
(ועיי”ש שהאריך בזה. ועוד כתב בזה באגרת לחכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים, ומו”נ ח”ג פל”ז).
אבל דעת הרמב”ן דברים פרק יח פסוק ט
ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק”ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי”ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):
אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו, מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפים, לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם, וכך אמרו (במדב”ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ”א ה י), מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים.
ודוקא כאן בהקדמת המשנה משמע שהרמב”ם לכאורה נוטה יותר לרמב”ן, אלא שברור שכאן הכוונה היא שמבחינה מעשית, אף אם לדעת הרמב”ם הכל שקר גמור, מכל מקום חלק מדבריהם יכולים שיצדקו וזה ההבדל בינם לבין הנביאים.
אבל הרמב”ם עצמו בספר המצוות לא תעשה לא כן מייחס כוחות לקוסמים:
והמצוה הל”א היא שהזהירנו מקסום. כלומר שיניע כח הדמיון במין מן ההנעה. כי אלו בעלי הכחות כולם המגידים מה שיתחדש קודם היותו אמנם יתאמת להם זה בהיות כח הדמיון מהם חזק ודבריהם מתקיימים ברוב ולכן ישערו במה שיהיה. ויהיה להם יתרון זה על זה בזה כיתרון מעלת אישי האנשים קצתם על קצתם בכל כח מכחות הנפש. ואי אפשר לאחד מאלו בעלי הכחות הדמיוניות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות יניע בה כחו ויוציא לאור פעולתו. והנה מהם מי שיכה במטה אשר בידו בארץ הכאות תכופות ויצעק צעקות משונות ויעזוב מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שימצאהו כמו עניני חולי הנופל ויספר מה שעתיד להיות. וכבר ראיתי זה פעמים בסוף המערב. ומהם מי שישטח החול ויעמיד בו תמונות. וזה הרבה מפורסם במערב. ומהם מי שישליך אבנים דקים ביריעה מעור ויאריך לעיין אותם ואחר כך יספר דברים. וזה ידוע ומפורסם בכל מקום שהלכתי בו. ומהם מי שישליך אזור עור ארוך בארץ ויסתכל בו ויודיע הנסתרות. והכוונה בזה כלו להניע את הכח המתהוה בו, לא שאותו הפועל בעצמותו יעשה דבר או יורה על דבר. ובזה טעו ההמון כי הם בעבור שיצדקו להם קצת אותם הספורים יחשבו שאלו הפעולות יורו על מה שיהיה. והגיע בהם הענין בזה הטעות עד שחשבו כי קצת אותן הפעולות סבת היות מה שיהיה כמו שיחשבו בעלי משפטי הכוכבים. כי דיני הכוכבים אמנם הם מזה היחס כלומר שהם מין מהנעת הכח ולעורר אותו. ולכן לא ישתוו שני בני אדם באמתת הודעת הנסתר ואם השתוו בידיעה במשפט. וכל מי שיעשה אחת מאלו הפעולות וזולתן ממה שילך בדרכן יקרא קוסם. אמרו יתעלה (שופטי’ יח) לא ימצא בך וכו’ קוסם קסמים. ולשון ספרי אי זהו קוסם זה האוחז מקלו בידו ואומר אם אלך או אם לא אלך. ומזה המין מן ההנעה המפורסם באותו הזמן יאמר הנביא (הושע ד) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והעובר על לאו זה ויעשה מאחת מאלו הפעולות חייב מלקות. כלומר מי שיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעל אותו. לא מי שישאל לקוסם. אבל השאלה לקוסם מגונה מאד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מגמר סנהדרין (סה א) ותוספת שבת (פ”ז – ח) וספרי:
ועיין עוד בזה בהלכות יסודי התורה פרק י’ הלכה ג’. וכתב שהמעוננים והקוסמים מקצת דבריהן מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין, אבל הנביא כל דבריו קיימים.
דברי הרמב”ם כאן על חלומות, אמנם יש חלום שהוא בגדר נבואה ויש חלומות אחרים:
ע’ בהגהות אשרי מסכת עבודה זרה פרק ב’ סימן מא על מה שכתב הרא”ש שנסתפקו כל הגדולים בדג הנקרא בורבוטא: “רשב”ם כתב בשם רבינו שלמה שהיינו דג טהור שוקרין בורביט”א ור’ יהודה חסיד אמר כל מי שיאכל בורבוטא לא יזכה לאכול לויתן ופעם א’ התירו רבינו אפרים ואמרו לו בחלום שהתיר שרצים וחזר בו ואסרו וכל הפוסק מלאכלו ינוחו ברכות על ראשו”.
ועל דברים אלו כתב בשו”ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-יו”ד סימן ל: “אני אומר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ומעולם לא שמעתי להוכיח דין מבעל החלומות הזה וחלומות שוא ידברון. ואם שרבינו אפרים ז”ל היה צדיק וחסיד גדול והיה חושש לחלומו שנאמר לו בחלום שהתיר השרץ והיה חושש פן יש ממש בדבר והיה תולה זה על שהתיר דג ברבוטא מ”מ אם היה מתאמת לר’ אפרים שיש לדג זה קשקשים כמו שנתאמת הדבר לבעלי התוספות היה תולה פתרון חלומו על ענין אחר שהיה מתיר והיה חושש לו אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל הוא אין בו ממש. ואני שואל למעלתו למה לא בא בעל החלום הזה לשאר בעלי התוס’ ולר”ת ולגדולי הפוסקים אשר התירו ברבוטא ולגלות להם להיות נראה מה יהיה חלומותיו (ויעיין במסכת סנהדרין, וכן פסק הרמ”א בי”ד ס”ס רנ”ט בא לו בעל חלום ואמר כך וכך מעות הן ושל מעשר הן זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין)”.
וע’ סוף הקדמת הסמ”ג שבעקבות חלום הוסיף מצוה פן תשכח:
וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך כי לא היה בדעתי לחברו במנין הלאוין וגם רבנו משה לא הזכירו במניין, ואתבונן אליו בבקר והנה יסוןד גדול הוא ביראת השם וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן, וה’ אלקים יודע כי לפי דעתי איני משקר מענין המראות וה’ יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למען מתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה וחפץ ה’ בידי יצליח”.
והנה, כתוב בפסוק דברים פרק יג
(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
ובאור החיים כתב מדוע הוצרך הכתוב לומר גם והנביא וגם חולם החלום, עיי”ש.
…החלום ההוא יומת כי דבר וגו’ – כוונת הכתוב היא, לפי שיאמר האומר בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה, אלא אשר בדא מלבו, מה שאין כן החולם להיות שבחלום יבואו להאדם “דברים מופלאים וכוזבים” יכול להיות שזה האיש החלום הזה חלם, ולא שקר, והן אמת אם היה חייב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה זה יתחייב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על סיפור החלום לבד, וכמו שפירשתי שאפילו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבוד, אם כן למה ימות החולם על חלומו לזה אמר כי דבר סרה, פירוש הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו, והוא מה שהעיר בתיבת “החלום” פירוש לו יהיה שהאמת היותו חלום כדבריו, אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל, כיון שהוא דבר סרה על ה’, ועל זה לבד יומת:
וודאי שאין מקום של הווא אמינא שלא להורגו כיון שהוא חלם חלום ואי אפשר להענישו משום שחלם. משום שגם הנביא שעל ידי חלום טוען בודאות גמורה ובלא ספק שקבל את הדבר בנבואה וכפי שהסביר הרמב”ם לגבי העקידה (והדברים הובאו בשעור הקודם), לכן נהרג אם אומר שבא לו בנבואה (ועיין ספר שם הגדולים בהגהות מנחם ציון – מערכת גדולים אות י).
על האמנת הנביא:
דברים פרק יח
(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק: (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ:
בפסוק אין חילוק בין נבואה לטובה ובין נבואה לרעה, אבל הרמב”ם חילק, מקור הרמב”ם שהקב”ה אינו חוזר מדבר שאמר לטובה, ע’ ברכות ז’ ע”א “ואמר ר’ יוחנן משום רבי יוסי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, מנ”ל ממשה…”
וכן כתב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק י’ הלכה ד’:
דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב”ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה, אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת, הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא, הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר, שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו’ הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה’ באמת.
(ובהלכות יסודי התורה הוסיף את אנשי נינוה וחזקיה, מה שלא הוכיח בהקדמת המשניות). וכמו כן לא הזכיר בפרוש המשניות מה שכתב שלא מצינו שחזר בו בדבר טובה אלא בחורבן ראשון. וקטע זה “ולא מצינו… וזה מפורש במסכת שבת”, אינו מלשון הרמב”ם למי שרגיל בלשון הרמב”ם כן כתב בספר עבודת המלך, והובא במקורות וציונים של רמב”ם פרנקל. וביד פשוטה לא הביא את שורות אלו. ובמרגליות הים סנהדרין צ’ ע”א כתב שזו השגת הראב”ד, ועי”ש ישוב לרמב”ם.
ומקור זה שחזר בו בחורבן בית ראשון, הוא בגמרא שבת נ”ה ע”א עיי”ש. ובישוב הרמב”ם בענין זה כתב במרגליות הים שם שרק הקב”ה יודע מי הצדיק כי הוא בוחן כליות ולב. אבל אצל בני אדם לא יראו שום הכחשה לדברי הנביא במיתת זה האיש הנחשב אצלם לצדיק למראה עיניהם באמרם אולי אין תוכו כברו ולא עליו מוסבת הבטחת הנביא.
אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה’ בטוב באמרו לו והנה אנכי עמך וכו’, ומצאנו שפחד פן יספה שנ’ ויירא יעקב מאד וכו’, ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם קסבר שמא יגרום החטא, משמע מזה שאפשר שיבטיח ה’ טובה ויכריעו העונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע שאין זאת אלא במה שבין ה’ לנביא, אבל חלילה שיאמר ה’ לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה.
אבל מהר”ל כתב בספר גור אריה על בראשית פרק לב פסוק ז
והעיקר הוא כי חילוק יש בין הבטחה ובין נבואה, כי הדבר שלא נאמר אלא לשם הבטחה להבטיח את האדם – אין זה נבואה, שלא בא רק להבטיח את הצדיק לעשות עמו טוב, ובדין הוא שתבא לה שנוי מפאת המקבל, כי אחר שלא היתה רק מפני זכות אשר הובטח – ואותו המקבל אפשר שישתנה, וישתנה ההבטחה אשר הבטיח אותו הקב”ה. אמנם יבחן הנביא כאשר לא היה מתנבא להבטיח, רק שהוא אומר שכך שלחו להתנבאות שיהיה בעתיד, לא להבטיח. ולפיכך רוב דברי הנבואה הם בלשון עבר כאילו כבר נעשה, כלומר שכך נגזרה הגזירה לטובה מאת ה’, לא כמו ההבטחה שהוא מבטיח את האדם לעתיד. וכל הבטחה היא אינה רק למקבל הבטחה, וכאשר ישתנה – משתנה, לאפוקי נבואה שהוא תולה הדבר בעצמו, לא בשום מקבל, רק בענין עצמו שכך יהיה. ומפני כי חנניא בן עזור אמר נבואתו כדכתיב בקרא (ר’ ירמיה כח, ב) “הנה שברתי את עול מלך נבוכדנצר”, כאילו כבר נעשה, ואין זה הבטחה, ובדבר הזה אמר לו ירמיה “שמע נא חנניא וגו'” (ר’ שם, שם ז)א. וזה לשונם בב”ר בפרשה זאת (עו, ב) ‘מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה’, פירוש מפני כי בעולם הזה הם, ואפשר שישתנה מפאת המקבל. והרי מוכח בדברים אלו דבמקום הבטחה שאני:
אלא שיש לשאול מפסוקים בירמיה יח ז-י (וזו קושית אברבנאל בפרשת שופטים):
(ז) רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד:
(ח) וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ: ס
(ט) וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ:
(י) וְעָשָׂה הרעה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ: ס
אלא שכתב שם הרד”ק בפסוק ט’:
(ט) לבנות ולנטוע – פי’ וכן עשיתי שבניתים ונטעתים ואחר כך עשה הרע ונחמתי והוצרכנו לפירוש הזה לפי שצריך להפריש בין שתי המדות האלה כי הרעה לא תחול אם יעשו תשובה אבל הטובה תחול על כל פנים כיון שיעדה האל אבל לא תעמוד אם יעשו הרעה כמו שאמר ירמיהו לחנניה בן עזור ויש רמז בענין הזה כי ברעה אמר חשבתי ובטובה אמר אמרתי:
אבל המהר”ל כתב בגור אריה על בראשית פרק לב פסוק ז
ולא קשיא מהא דירמיה (יח, ט) “רגע אדבר וגו’ לנטוע ולבנות ושב הגוי ההוא וכו'”, התם בשכך דבר הקב”ה עם לבו, ולא יצא מפי הקב”ה לנביא, שאין בחלופו הכזבה, אבל כששלח הקב”ה הנביא להתנבאות לא ישתנה. וכך תירץ הרמב”ם ז”ל.
וע’ מהר”ל שדן גם לגבי הגמרא בברכות:
…וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (דף ד’ ע”ב) רבי יעקב בר אידי רמי כתיב הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב מאוד אמר שמא יגרום החטא, תנא עד יעבור עמך ה’ זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה מכאן אמרו ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע אלא שגרם החטא ע”כ.
וכן כתב בגבורות ה’ פרק ז’:
והנה יעקב הובטח ולא היה זה נבואה ולכך היה מתיירא, דוד הובטח ולכך היה מתיירא שלא היה רק הבטחה בלבד. ומה שאמר עד יעבור עד יעבור שראוי לעשות להם נס בביאה שנייה ולא נתקיים גם כן היא הבטחה לישראל, שכן משמע הכתוב כי עמך ה’ אשר הם עמך עד יעבור וגו’, כי תמיד תעשה להם נסים גדולים בין בביאה ראשונה בין בביאה שנייה, ואין זה רק הבטחה. ועוד כי לא היתה נבואה בפירוש שיהיו נסים בביאה שנייה כמו שהיה בביאה ראשונה, שכך פירושו מדכתיב עד יעבור עמך ה’ עד יעבור עמך, והקיש הכתוב אותם יחד ביאה ראשונה וביאה שנייה, שמע מינה שהיו ראויים להיות שתי הביאות שוות בנסים אלא שגרמו החטאים. וזהו כמו הבטחה שהוא מבטיח הצדיק שאותה הבטחה ראוייה שתהיה:
המהר”ל לשיטתו שמחלק בין הבטחה ובין נבואה. אבל צ”ע מה שכתב המהר”ל “וכן תרץ הרמב”ם ז”ל”. ויתכן שהמהר”ל הבין שדבר הקב”ה עם ליבו שווה עם מה שכתב הרמב”ם שזה בין הנביא לבין ה’ ואין זה בגדר של נבואה.
והדברים מפורשים בגבורות ה’ למהר”ל פרק ז’ גם שם דן על שאלה זו:
והרמב”ם ז”ל בהקדמת פירוש המשנה (לס’ זרעים) פירש כי גבי יעקב שאני כי לא שלח הקדוש ברוך הוא את יעקב להתנבאות, ומפני שלא שלחו להתנבאות אם ישתנה הדבר על ידי חטא אין כאן הכזבת הנביא, שהרי לא שלחו להתנבאות ודבר כזה אפשר להשתנות, אבל כאשר שלחו השם להתנבא אם היה משתנה הדבר ימשך מזה הכזבת הנביא שיאמרו כי דבר הנביא כזב ודבר זה לא ישתנה, כך פי’ הרמב”ם.
וכתב האברבנאל על תירוץ כזה לדברי ירמיהו:
“כי הנה כפי דעת החכם יצטרך לדחוק רגע אדבר וגומר לבנות ולנטוע וגומר, ולפרש רגע אדבר לבנות ולנטוע שלא ידבר זה כי אם אל לבו, ורגע אדבר לנתוש ולנתוץ גם שידבר אל נביא ויעשה אם כן חלוקים בכתובים. וזהו הקושי עצמו שעשה הרב חסדאי לדברי הרב הגדול ולדברי הרלב”ג, וראה הקוץ בעיני חברו ולא נטל הקורה מבין עיניו. והנה הכתובים שוים במשפטם רגע אדבר ורגע אדבר, ושניהם בלשון אחד ולכן ראוי שיפרשו שניהם בשוה”
וע’ אברבנאל שם שכותב שהאמנת נביא היא על ידי נבואה בדברים שאין בהם טובה או רעה כמו הנבואה על האתונות ששמואל אמר לשאול.
על פי דברים אלו יש להסביר עוד שני דקדוקים:
על הפסוק במדבר י,כט:
(כט) וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְדֹוָד אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְדֹוָד דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:
מה ההדגשה כאן: “כי ה’ דבר טוב על ישראל”? עיין משך חכמה שם:
נסעים אנחנו אל המקום כו’ והיטבנו לך כי ד’ דבר טוב על ישראל – ידוע כי הקב”ה מה שדבר ע”י נביא אינו חוזר על הטובה רק לרעה הוא חוזר (רמב”ם ה’ יסודי התורה י-ד), וכאן המקום אשר אמר ד’ אותו אתן לכם הוא רעה להאמורי יושב המקום ויוכל לחזור לכן אמר כי ד’ דבר טוב על ישראל, ולא דבר להרע להאומות, כי אולי אם לא יקלקלו מעשיהם יתן ד’ להם ארץ אחרת עבור המקום, וכמו שאמרו (ירושלמי שביעית ו-א טז:) גרגשי פנה לאפריקי, רק טובה על ישראל, ולכן לא ירצה לחזור מהטובה. ודו”ק.
ועוד: בספר שמואל א פרק טו
(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְקֹוָק אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ:
(כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:
מדוע כאן ההדגשה “וגם נצח ישראל….”? משום שאמנם אפשר לבטל גזירה על ידי תפילה, אבל אם כבר ניתן לרעך, אם כן זו נבואה לטובה, ובזה לא ינחם ולא ישקר. וע’ העמק דבר שם.
בהלכות יסודי התורה הוסיף הרמב”ם כאן עוד דברים שלא כתב בהקדמה:
פרק י’ הלכה ב’:
ובודקין אותו פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולן הרי זה נביא אמת כמו שנאמר בשמואל וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה’.
ובהלכה ה’ שם:
נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה, שהרי משה רבינו העיד ליהושע והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות, וכן לדורות, נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם שנאמר לא תנסו את ה’ אלהיכם כאשר נסיתם במסה שאמרו היש ה’ בקרבנו אם אין, אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה’ בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כענין שנאמר וידעו כי נביא היה בתוכם.
מה שכתב הרמב”ם שהרי משה רבינו העיד ליהושע וכו’ הוא מה שנאמר בפרשת וזאת הברכה:
דברים פרק לד (ט):
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
יש להוסיף ולברר מה שלכאורה האמנת הנביא היא על ידי נבואה לטובה. מה היחס בין זה לבין האמנת נביא על ידי אותות כמ”ש הרמב”ם בהלכות יסודי התורה ולכאורה לא הביא הרמב”ם כלל כאן בהקדמה.
נספח:
ירמיהו פרק כח
(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית יְקֹוָק לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר:
(ב) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל:
(ג) בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית יְקֹוָק אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל:
(ד) וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם יְקֹוָק כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל:
(ה) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְקֹוָק:
(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְקֹוָק יָקֵם יְקֹוָק אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית יְקֹוָק וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:
(ז) אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם:
(ח) הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר:
(ט) הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק בֶּאֱמֶת:
(י) וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ:
(יא) וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ: פ
(יב) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר:
(יג) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל:
(יד) כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ:
(טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ יְקֹוָק וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר:
(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְקֹוָק:
(יז) וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:;
תוספת:
משך חכמה על במדבר פרק כה פסוק יב
לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם – הביאור עפ”י מה שפירש רבינו בהקדמה לפהמ”ש, שכל ההבטחות שהבטיח הקב”ה לאדם יכול להשתנות ע”י החטא, וכמו שפחד יעקב שמא יגרום החטא, אבל מה שמבטיח ע”י נביא אינו יכול להשתנות ע”י החטא, אם נאמר במאמר מוחלט לא ע”י תנאי, עיי”ש (ח”ב) דפח”ח, וזה שאמר השם פנחס כו’ השיב ולא כליתי כו’, פעולה קיימת לדור דורים, שהסיר העון מן כללות ישראל, לכן אמור, פירוש, אתה תאמר לו, לא שאני אומר לו, אעפ”י שהיה נביא, כמו שכתוב (דה”י א’, ט, כ) [לפנים ד’ עמו], והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שלא יגרום החטא ולא ע”י שום סבה, שכן מצאנו שאף בבית השני היו כהנים גדולים ממנו, וכדאיתא בספרי (ס”פ בלק), משום שנאמר ע”י משה שהוא נביא, והוא קיים לעולם. ודו”ק.
הוספות:
על דברי הרמב”ן בספר בראשית שהאבות עשו מעשים כדי שיתקימו הנבואות בבנים, רמב”ן בראשית יב,ו:
ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו’ (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ”ב יג טז – יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה’ וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם:
ולפיכך החזיק הקב”ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה. ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.
כתב הר”ן בדרשות, דרוש ב’:
הר”ן שם תמה על דברי הרמב”ן: “אמנם דבר אלו הפעלים הדמיונים המקיימים העתיד על כל פנים כדברי הרמב”ן ז”ל מתמיה, כי זה מטיל רפיון וחולשה ביעודים אשר לא בא עליהם פועל דמיוני שלא יהיו הכרחיים להתקיים, כי אם הם הכרחיים – למה יעשה פועל דמיוני בקצתם לקיים היעוד, וכבר הוא קיים בלעדיו. ונראה שהיתה התשובה בזה שהפועל הדמיוני ההוא לא יעשה כי אם ביעודים שאינם בטבעם חזקי הקיום והם המייעדים רע, כי הם אין ענינם שיתקיימו על כל פנים, כי לְמה שהש”י ארך אפיים (שמות לד, ו) אם ישוב הגוי המיועד ברע ההוא אליו וניחם ישיב מעליהם אפו, כאשר ראינו בנינוה . ולזה לא ייבחן הנביא ביעודים הרעים, שאין מענינם שיתקיימו על כל פנים … אבל מה נעשה והרמב”ן ז”ל ממשיך זה ביעודים הטובים שנאמרו לאברהם, כי ברובם נעשה פועל דמיוני מקיים היעוד”.
“ומעתה שמע מה שאומרהו בזה, והוא שידוע שאין מטבע היעוד הטוב להתקיים יותר מן היעוד הרע; כי כמו שמדת הדין נותנת שהמיועד הרע, משהטיב מעשיו יקרע גזר דינו – כך ראוי שהמיועד בטוב כשירע מעלליו שחטאיו ימנעו הטוב ממנו, ואין בין זה לזה כלום… אבל אם ימשך העניין על הדרך אשר אמרנו, רצוני לומר שהיעודים הטובים והרעים ישתנו – לא ישאר דבר יבחן בו הנביא; כי האותות והמופתים כבר יבואו על פנים רבים, אין אימות בהם. ולזה היה מן ההכרח שישים השם יתברך איזה מין מן היעודים חזק הקיום, לא ישתנה בשום פנים. ולמה שלא היה אפשר זה ביעודים הרעים, כי אין מחוק השם יתברך להרע לשבים אליו. אם כן בהכרח שיקיים היעודים הטובים על כל פנים, כי אם לא יותיר דבר לא יוכל לבחון בו הנביא. ואחר שלא היה כך רק להכרח אשר זכרתי, ראוי שכאשר לא יתחייב מצד ההכרח שיונח העניין לטבעו. והוא שיהיו היעודים הטובים אפשרי ההשתנות כיעודים הרעים. וידוע שאין מקום להכרח אלא כאשר ייעדו היעודים על ידי נביא נתחייב לשמוע אליו, כמו שבאה על זה המצוה ואמר ‘אליו תשמעון’ (דברים יח, טו); כי אם לא יהיה לנו דרך לבחון אותו, אי אפשר שנהיה מצווים לשמוע אליו. אבל האבות, שלא היו מזה הכלל, רצוני לומר שלא היו מכלל הנביאים שנצטוינו לשמוע אליהם, נשארו היעודים ההם על טבעם המוחלט, רצוני לומר שהיעודים הטובים מהם אפשרי הביטול כיעודים הרעים, אלא במה שבא אליו פעל דמיוני, שזה מקיים היעודים כולם, רעים וטובים”.
ראה: מנחת אליהו, הרב יצחק קוליץ, חלק ב’ סימן ג’ “בענין בדברי טובה יבחן הנביא”.