ב"ה כו תשרי תשע"ג (שבי ציון)
הקדמה לספר המצות לרמב"ם.
א.
הראשונים חברו כמה חיבורים, ופיוטים על מנין המצוות. בה"ג, הרס"ג, רמב"ם ורמב"ן ראב"ן ועוד. על הפסוקים בפרשת כי תבא פרק כז פסוקים א-ג:
וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:
כתב האבן עזרא (והובא ברמב"ן) :
שמור את כל המצוה – ומה היא והקמות לך אבנים גדולות. להכיל התורה. ויאמר הגאון ז"ל, כי כתוב עליהם מספר המצות, כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות, ויפה אמר:
זה מיישב קושי גדול, איך אפשר לכתוב את כל התורה על האבנים בזמן קצר ובחוסר מקום.
כיוצא בזה כתב הרש"ש בסנהדרין כא ע"ב על ספר התורה שהיה המלך עושה אותה כמין קמע ותולה בזרועו שאין זה ספר תורה שלם אלא מנין המצוות. וז"ל:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דס"ת שניה לא היתה תורה שלמה אלא מספר המצות בקוצר וכמו שפי' קצת קרא דוכתבת על האבנים את כ"ד התורה הזאת דמזבח הר עיבל ומהא דקרי לה המשנה ס"ת אין ראיה דגדולה מזו מצינו בב"ב (י"ד) דקרו לפסוק תורה צוה לנו כו' ס"ת ואשר העירני לזה הוא שת"א משנה התורה פתשגן אורייתא ופתשגן הוא תורף הענין כמו פתשגן הכתב דמג"א לדעת רוב המפרשים. ועוד שקשה הדבר לשמוע שס"ת שלמה דשיעור ארכו והקפו ו' טפחים בגויל (ב"ב שם) ישא המלך בזרועו תמיד. ורש"ל שכ' שהיה בכתיבה דקה כבר כ"ע הרש"א שאינן אלא דברי נביאות:
וסמך לזה יש בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן קמט:
לרבינו האיי ז"ל
וששאלתם הא דאמור רבנן לא יאחז אדם תפילין בראשו וס"ת בזרועו זה ס"ת שאמרו כגון שכתוב בו מן אנכי ה' אלהיך עד וכל אשר לרעך שהן תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות שבתורה.
וע' הרב כשר במילואים לתורה שלימה יתרו אות ט שכתב בשם הגאונים והרא"ש בהדר זקנים שכתבו:
מאל"ף דאנוכי עד לרעך יש תרי"ג מצוות ומכאן אסמכתא למ"ד שהס"ת שהיה נושא המלך בזרועו, שלא היה כתוב בו רק עשרת הדברים בלבד, ונקרא ספר תורה לפי שיש בו אותיות כמנין המצוות.
וראה את פירוש המנין במה שהביא הרב כשר שם מפירוש ספר יצירה, ברצלוני. וע' רבנו בחיי בכד הקמח ערך שבועות, ורמ"א בתורת העולה ח"ג פרק לח.
ב.
את ספר המצוות כתב הרמב"ם לפני חיבור אוסף ההלכות משנה תורה שהוא היד החזקה, כמבוא לחיבור. בספר משנה תורה פירט הרמב"ם את כל ההלכות שבתורה לפי שייכותן למצוות השונות. דבר זה ניתן להבין מתוך הקדמת הרמב"ם לספר המצות שבה מקדים הרמב"ם את כוונתו לחבר את חיבור משנה תורה.
מפני שקדם לנו החיבור המפורסם אשר כללנו בו פירוש כל המשנה והיתה כוונתנו בחבור ההוא לקצר באור ענין הלכה הלכה מן המשנה ולא היתה בו כוונתנו להשלים דין כל מצוה והביא כל מה שיצטרך אליה מאסור ומותר וחיוב ופטור כמו שיתבאר למי שיסתכל באותו החבור, ראיתי גם כן שאחבר חבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו. ושאעשה בו מה שהוא מנהגי לעשותו לעזוב זכרון המחלוקות והמאמרים הנדחים ושלא אביא בו כי אם הלכה פסוקה ושיהיה החבור ההוא כולל כל דיני תורת משה רבנו מה שצריך בזמן הגלות ומה שאיננו צריך… ובכלל שלא יצטרך עמו אחר התורה ספר אחר זולתו לדעת ממנו דבר ממה שיצטרך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן… ומפני זאת הכוונה גם כן ראיתי שהוא ראוי שאשים תחלה בפתיחת הספר מספר המצוות כלם עשה ולא תעשה. עד שתבוא חלוקת הספר על כללם ולא תמלט מצוה שלא נשלים הדבור בדיניה. אם בפרט כמו סוכה ולולב וציצית ותפילין כי כל אחת מהן סובלת הדבור בפרט, או על כלל מצוות מהם כמו שזכרנו אחר שנמנה אותם ונאמר שהלכות עבודה זרה אלו יש בהם כך וכך מצוות עשה והם אלו ואלו וכך וכך מצוות לא תעשה והם אלו ואלו. זה כלו להשמר שלא ייעדר וימלט ממני דבר שלא אדבר בו ובזכרי כל המצוות במספר הייתי בטוח מזה.
דבר שלא ברור בספר המצות של הרמב"ם, הוא הסדר של המצות. אמנם בראשונות נראה שהסדר מתחיל הגיונית, במצות האמונה ולאחריה אמונת הייחוד ולאחריה אהבת ה' וכו'. אך מהמשך המנין מתברר שדוקא ברמב"ם שאמון על סדר, לכאורה אין סדר למצות ועד היום יש נסיונות שונים לתת הסברים בדעת הרמב"ם. הגאון ר' חיים העליר כתב במהדורת ספר המצות שהוציא: "בכלל אין אתנו יודע על איזה תכנית חשב רבנו את מנין המצות על הסדר אחת לאחת" (הערה למצות ל"ת מ"ט, ספר המצות, פימרקוב).
ואם ספר המצוות הוא הקדמה למשנה תורה, יש דברים נוספים קשים: למה במשנה תורה בא ספר זמנים לאחר ספר אהבה, ואחריו ספר נשים, ובספר המצות באים הקורבנות הרבה לפני זמנים ונשים כמעט בסוף?
אחד הנסיונות למצא את הסדר, מנסה רב צעיר להסביר את סדר הרמב"ם בעשרים וחמש מצות עשה האחרונות: מצוות מלקות על העוברים, לשלוח לעיר מקלט, להרוג מקצת העוברים בסייף, לחנוק וכו' משום שאלו מצוות שאינם הכרחיות. אבל צריך עיון על זה שהרי הרמב"ם כתב בסיום מצוות עשה:
וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות מהם ששים מצות.
הרי שנשארו קפ"ח מצוות שאינם הכרחיות, ומדוע דוקא אלו האחרונות מיוחדות בכך שאינם הכרחיות? וכן בכל אחד מהנסיונות לתת סדר לספר המצוות יש קושי.
ובתשובה לרמב"ם משמע שאכן הוא סידר את המצוות לפי סדר, ראה בתשובה (שו"ת הרמב"ם תמ"ז) שהסביר הרמב"ם את הסדר לגבי שמיטת קרקע ושמיטת כספים, ואגב גם כותב הרמב"ם שם שהוא מצטער שכתב את ספר המצוות בלשון ערבי:
וניחמתי הרבה על שחברתיו בלשון ערבי מפני שהכל צריכין לקרותו ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש בעזרת שדי. ועל סדר המניין שהשמטת קרקע קל"ד והשמטת כספים קמ"א כך הוא לפי שהתחלתי במצות שהן תלויות בקרקע כגון מעשרות ובכורים וחלה מניתי על סדרן השמטת קרקע ומניתי השמטת כספים עם המצות שהן בנתינת מטלטלין ממונו של אדם. וכתב משה.
ועיין עוד בספר "סדר המצוות לרמב"ם" מאת יעקב לייב מוינשטר, ניו יורק תש"ה (נמצא בהברובוקס).
ובנוסף יש לשים לב, שהרמב"ם כתב את מנין המצות שלש פעמים: בספר המצות, בפתיחת ספר משנה תורה, ובראש ההלכות. ובהמשך נשים לב גם לשינויי הנוסח בהגדרת המצוה (וע' מצוה ברה לרב יהושע ויצמן שהעיר וכתב שההבדלים הם כיון שמטרת המנין שונה בכל אחד מהמקומות).
בגאונים חלוקת המצוות מתחלקת גם בין "עונשין" ו"פרשיות" (פרשיות הן המצוות המסורות לציבור ולא ליחיד). ודומה לזה החלוקה שבאזהרות הרס"ג (ראה מבוא לבה"ג). יתכן שבחלוקת הגאונים אין בכלל חלוקה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. ויש להעיר (יעקב לוינגר, דרכי המשחבה ההלכתית של הרמב"ם, הוצאת מאגנס תשכ"ה, עמ' 66) שאמנם המצות מנוסחות בלשון עשה ולא תעשה, אבל לעיתים מצות עשה מורה לנו לא לעשות כגון "ביום השביעי תשבות" (מ"ע קנד), וכן מצוות לא תעשה מורה לנו לעשות דבר, כגון המצוה שלא להחיות מכשפה (ל"ת שי), שאין פירושה אלא להרוג אותה.
ג.
יסודן של מנין המצות היא הדרשה בגמרא מכות דף כג ע"ב:
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.
הראשון שמנה את תרי"ג מצוות הוא הבה"ג. הבה"ג מנה בתרי"ג מצות גם מצות דרבנן. ולכן כתב הרמב"ם ארבעה עשר שורשים לברר את הכללים של המצות שיש למנות. ובשורש הראשון כתב שאין למנות מצות דרבנן. להלן נברר מה הה"א למנות מצות דרבנן בכלל תרי"ג מצוות. אלא שקודם כל נאמר כמה מילים על עצם מנין התרי"ג שמקורו בדרשה של רבי שמלאי. לא מצאנו דרשת אגדה כזו שנכתבו עליה ספרים בראשונים, ובהרבה מקומות בש"ס משמע שהדברים מוסכמים. הראשון שעמד על הספיקות שבעצם מנין התרי"ג הוא הרמב"ן בהשגות לספר המצות.
רמב"ן בהשגות לשורש א:
וטרם אתחיל לדבר עם לבבי בענין הזה אומר מה שנסתפק לי אף על פי שידעתי שהכל מחזיקים בו כדבר פשוט וזה במה שאמרו בסוף מסכת מכות (כג ב – כד א) דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה בסיני שלש מאות וששים וחמש כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמנה כנגד איבריו של אדם ואמר רב המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה וגו' תור"ה בגימטריא הכי הוו והקשו תורה תרי"א הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. והנה על פי זו המימרא בא בעל הלכות גדולות ומנאן אחת לאחת למצוא חשבון ואחריו נתפשט הדבר מאד והוסכם בין כל החכמים והתלמידים ונתפרסם בהמון שזה סכום כל המצות ונתחברו בזה שירות פיוטין ואזהרות נעימי זמירות. מהם לחכמי ספרד רבות מאד בארץ אנדלוס כאשר הזכיר הרב זצ"ל (בהקדמה) ומהם בארצות אחרות בכל פנות הגולה. וכבר אמר הרב ז"ל (שם) שזה דבר שלא יסכל אותו אחד מכל מי שמנה המצות שזה הוא מניינם. ואני בעניי עם כל זה עלה בלבי ספק על זו המימרא אם היא דברי הכל או יש בה מחלוקת. וספק אחר אם היא הלכה למשה מסיני. כלומר שנאמר למשה מפי הגבורה כך וכך מצות אני מוסר לך לצוותם בישראל מורשה, או שהוא אסמכתא בעלמא מן הגמטרייה הזאת, שזה החכם ר' שמלאי הדורש זה מצא המצות כן לפי המנין שמנה בהם ונתן בהם סימנין ובא רב המנונא אחריו וסמך המנין הזה לגמטריה הזו. ומה שהביא אותי לידי ספק מפני שמצינו מחלוקת בגמרא בפסוקים רבים אם הם מצוה או רשות. מהם מה שאמרו במסכת סוטה (ג א) וקנא את אשתו דברי ר' ישמעאל רשות ר' עקיבא אומר חובה, לעולם בהם תעבודו ר' עקיבא אומר חובה ר' ישמעאל אומר רשות, לה יטמא רשות ר' עקיבא אומר חובה. הנה לדעת ר' ישמעאל יחסרון כאן שלש מצות מן רמ"ח. וכן המחלוקת של הבדלת סימן אחד בחטאת העוף דלרבנן לא יבדיל הוא לאו ולר' אלעזר בר' שמעון מאי לא יבדיל אין צריך להבדיל כמו שאמור בגמר זבחים (סה ב). וכן חמץ בפסח לאחר זמנו לדברי ר' שמעון הוא מותר מן התורה ולר' יהודה הוא לאו בפני עצמו וראוי להביאו בחשבון… ומפני התפשטות החשבון הזה שם ובכל מקום נאמר שהוא מסור בידם מפי משה רבינו מסיני ועם כל זה אינם נמנעים ממחלקותיהם במצוה מן המצות שזה יאמר רשות וזה יאמר חובה כי יודע האומר רשות שיש מצוה ממלאת החשבון ולא יקפידו בגמרא לשאול עליה ולמנותה מפני עומק העניין וריחוקו שיבארו כל התורה וימנו מצותיה כמו שאמרו בדבר נקל מזה (קדושין ל א) וניתי ספר תורה ונמנה לא פקיעינן אבל מן הסתם יסמכו על זה המנין כי הוא המקובל בידם…
וע' בגרי"פ פערלא שהעיר על כך שלא מצאנו שזו אומנות לספור את המצוות:
וכן משמע ממה שאמרו בתלמודנו (פרק קמא דקידושין ל ע"א) לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של תיבות וכו' ע"ש, והרי לדידהו שהיו בקיאין בחסרות ויתירות כדאמרינן התם אין זו אלא מלאכה ולא חכמה, וגם אין זה עיקר התורה אלא חיצוניותה, וא"כ יותר היה ראוי לומר שנקראו סופרים משום שהיו סופרים כל המצוות שבתורה, שהן ודאי עיקר כל התורה וגם נחוצה לזה חכמה גדולה, אלא מוכרח מזה דמספרן כבר קצוב בצמצום מסיני ואין צריך עוד לסופרים שיספרום.
אלא שמסקנתו ממה שלא היו סופרים גם את המצוות שהמספר ניתן בסיני, ניתן להפריך בפשטות שזה לא נאמר משום שהם לא ייחסו חשיבות למספר כיון שמספר המצוות הוא רב.
ד.
והערה נוספת הקשורה למנין המצות היא דברי הרמב"ם בפרוש המשניות לרמב"ם על מסכת חולין פרק שביעי, על המשנה העוסקת באיסור גיד הנשה:
נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם, אמרו לו מסיני נאסר אלא שנכתב במקומו.
כתב הרמב"ם:
ושים לבך לכלל הגדול הזה מהובא במשנה זו והוא אומרם מסיני נאסר וכו' …הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני וכל אלה מכלל המצות.
ע' רש"י במשנה בחולין, ולדעת רש"י לא נצטוו בני יעקב כלל על גיד הנשה. ורק נכתב בסיני. אבל מלשון הרמב"ם שם מוכח שכן נצטוו אלא שאין אנו חייבים בזה בגלל חיוב בני יעקב אלא רק ממתן תורה.
ר' יוסף ענגיל, בספר בית האוצר בכלל א' תולה שאלה זו, האם אנו מצווים במצות אלו מזמן האבות או מזמן מתן תורה, בשאלה שדנו עליה האחרונים האם האבות יצאו מגדר בני נח או שגם האבות נקראים בני נח. וע' בפרשת דרכים דרוש א' שהאריך בזה, והוכיח ממה שאברהם קנה את ארץ ישראל בהליכה, היינו בחזקה. והרי כתב הרמב"ם בהלכות מכירה ובהלכות זכיה ומתנה שעכו"ם לא קונים בחזקה. ע"כ שהיה להם גדר של ישראל. ואין כאן המקום להאריך בנושא זה. וע' ברמב"ם בפרק ט' הלכות מלכים הלכה א'
ובאגרות הראי"ה ח"ג אג' תתיא (מתוך מצוה ברה עמ' יז) הביא את הדעות החולקות על הרמב"ם בפירוש המשנה בשם הגאונים:
ובעיקר נתינת התורה להאבות, ויחס קבלת האבות את התורה עם החיובים שלנו, אפילו במצוות שנצטוו האבות בהן, הדברים ארוכים הם. ושיטת הרמב"ם היא ידועה, שכל המצוות גם מה שקודם הדיבור, אינן נכנסות לחיוב שלנו כ"א מהר סיני. ושיטת הגאונים היא שמה שנאמן לאבות הולך ונמשך בחיוב בלא הפסק, אלא שבאה התורה להוסיף את מה שנתן בסיני. ובארתי בזה יסוד המחלוקת שבין שיטלת הירושלמי קידושין בענין עשה דלפני הדיבור, לבין שיטת הש"ס ביבמות בסוגיה דעלי', דפליגי בזה, דלדעת הגאונים שהמצוות דאבות ממין קבלת התורה הן והן נמשכות והולכות, הרי יש להן חומר מצד קדימתן, והוי כעין תדיר, אבל לדעת הרמבס"ם מוכרחים לאמר ששעה אחת לפני קבלת התורה בסיני הותרו להן כולן כדי שיחול בבתל אחת החיוב של כל התורה כולה א"כ נחשבים הם כדבר שהותר מכללן כל המצוות שלפני הדיבור לעומת המצוות שלאחר הדיבור, ועל כן יש בהן צד הקל, ונמצא ששיטית הרמבס"ם מתאמת לדעת הירושלמי ושיטת הגאונים כהבבלי.
ה.
בשורש הראשון כתב הרמב"ם:
השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן. דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגלה בכלל מצות עשה וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום האל יתעלה שצוה בה משה וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה. אמנם היות משה נאמר לו בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו שנדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או שיעלהו במחשבתו. ומה שייראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין על אלו הדברים אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה ולהדליק נר ולגמור את ההלל ושאלת התלמוד (שבת כג א) היכן צונו ואמרו מלא תסור. ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירו ממנו כבר צווה משה רבינו בסיני שיצונו לקיימו והוא אמרו (ר"פ שופטי') על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה והזהירנו מעבור בדבר מכל מה שתקנו או גזרו ואמר (שם) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואם יימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהוא נכנס תחת אמרו יתעלה לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגלה היה להם למנות נטילת ידים ומצות ערוב כי הנה אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים ועל מצות ערוב כמו שנברך על מקרא מגלה ולהדליק נר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין קו א) מים ראשונים מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, כמו שאמרו במקרא מגלה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור. וכבר התבאר שכל מה שתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר משה רבנו הוא גם כן מדרבנן… והכלל כי כל מה שהוא דרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצוות. כי הכלל הזה הוא כולו כתוב בתורה אין בו דבר דרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם דרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים, אמרו מי שאמרו. הנה בארנו ענין זה השורש ומופתו עד שלא נשאר בו ספק כלל על שום אדם:
מי שמנה מצות דרבנן מסוימות, כאמור הוא בעל הלכות גדולות. הרמב"ם השיג עליו והרמב"ן הגן על בעל הלכות גדולות. מתוך הקדמת הרמב"ן:
והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצוארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי י"י יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים:
אכן מה שבה"ג מנה מצות דרבנן, הדברים תמוהים. וכתב הרמב"ן על זה:
בנוסחא שלו מצאתי כתוב דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל. והלשון הזה יכלול כל מה שנצטוו אפילו מדרבנן, ובמצות של דבריהם אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו. ומ"מ אפילו לפי הנסחאות שכתוב בהם נאמרו למשה מסיני אינו דבר רחוק ונפלא להביא בכללן מיעוט מצות שלדבריהם משלשה טעמים. האחד מפני שהחכמים נוהגין זה תמיד להביא בעניינים שלדבריהם לשון תורה ולחזק אותם עוד בפסוקי תורה כמו שאמרו (ר"ה יו א) מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו מים לפני בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות וכו'. והדבר ידוע בגמרא שאינן אלא דרבנן. ושם (לב א) עוד אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר דרחמנא אמר לידכר, ואף על פי שהם דרבנן בלא ספק. ומפורש אמרו (שם לד ב) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דרבנן הא דאורייתא. וכן אמרו עוד והשני כי מנהג החכמים בתלמוד וגם בתורה ובנביאים כן שלא יחושו להוציא דבר אחד מן הכלל וידברו על הרוב כענין שכתוב (וישלח לה) אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם והנה חשב בנימן ולא נולד בפדן ארם, רק על הרוב ידבר. וכן (ויגש מו) כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים והנה אפרים ומנשה לא באו ליעקב מצרימה גם יוסף שם היה.
ועוד כתב הרמב"ן:
והתשובה השלישית לבי אליה אשית והנה גנבתה רוח קדים חרישית. אמר הרב זצ"ל [יט] והפליאה הגדולה לאי זה עניין מנו מצות עשה שהן מדרבנן ולא מנו כמו כן מצות ל"ת שהן מדרבנן וכמו שמנו במצות עשה מקרא מגלה ונר חנכה ומאה ברכות והלל היה להם למנות כמו כן בכלל ל"ת אחת ועשרים שניות באחת ועשרים ל"ת ואחות חלוצה. ודעת בעל הלכות גדולות בזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא שכל גזרה שגזרו חכמים לעשות סייג לתורה דלא ליגע באיסורא דאורייתא אינה באה בחשבון הזה כעניין שעה ששית בחמץ דעבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא זו אינה מצוה בעצמה שתהא ראויה להמנות אבל הוא גדר למצוה שלתורה וחלק ממנה. והשניות כולן משום סרך הן ומטעם גזרה אסרו אותן כמו שאמרו בגמר יבמות (כא א) הכא אי לאו שניות קא פגע בערוה. ושם (כא ב) אמרו עוד היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה אמר רבא אטו כולהו לאו גזרה לגזרה נינהו. הרי שכולן גזירה הן. אבל מקרא מגלה ונר חנכה והלל ומאה ברכות וכל שמנאן בעל ההלכות מצות בפני עצמן הן שנצטוינו בהן מב"ד הגדול ואין בהן משום גזרה והרחקה מאיסורי התורה, ואלו השניות גם כן לא נסמכו ללאו דלא תסור שאין להם עניין במשמעות התורה ואין חכמים יכולין לכלול אותם באיסור תורה אלא הן וכיוצא בהן נסמכו למצות עשה ושמרתם את משמרתי. ודרשו שם במסכת יבמות (כא א) עשו משמרת למשמרתי והקשו הא דאורייתא היא דאורייתא היא ופרשוה רבנן כל התורה נמי רבנן פירשוה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כמו שסמכו השאר ללאו דלא תסור נמי אסמכתא בעלמא:
אלא שיש להוסיף עוד רעיון להבנת הבה"ג, מה בכלל הכריח אותו להכנס לדוחק זה. ע' מה שכתב הרב כשר במילואים לפרשת יתרו אות ט, וז"ל:
היות שהמקור הראשון למנין המצות כפי המדרשים הנ"ל היה לכפי החלוקה של עשרת הדברות, והיות שבעשרת הדברות ישנם תר"כ אותיות וכפי שמבואר בספר כת תורה לר' דוד ויטאל בר' שלמה הרופא (קושטא רצ"ו) דרשו שמנין זה מרמז לתרי"ג מצות וז' מצוות דרבנן כמנין כתר שבעשה"ד. וכ"כ השל"ה בפ' יתרו וז"ל: ועשרת הדברות כוללים כל התורה כולה, ובי' דברות תר"כ אותיות כמנין כתר תורה ותרי"ג אותיות בכל אות מצוה אחת מתרי"ג מצות וז' אותיות היתירות הם ז' מצות דרגבנן כמ"ש הקדמונים. (והם חנוכה, פורים, עירובין, נר שבת, נטילה, הלל, ברכות)… ולפ"ז יש לשער שמוני המצות שערכו המצות כפי אזהרות הרס"ג או כפי סדר התורה, או סדרים אחרים הכניסו גם את מצות דרבנן. ואותו חשבון המצות שנדפס סראש ספר בה"ג וכן אזהרות אתה הנחלת המונים גם מצות דרבנן המה כללו לא תרי"ג אלא תר"כ. ובכל אופן מוכרחים לומר שיש בחשבון שלהם חסרות כמ"ש הרס"ג בסדורו דף קנ"ו וז"ל: ומצאתי שאנשי דורינו רגילים שיאמרו להם במוסף עקרי תרי"ג המצות אשר צוה ה' ית' את בנ"י, בחיבור המתחיל אתה הנחלת, ובקרתי אותם ומצאתי שאינם מכילים תרי"ג בשלימות וראיתי בהם חזרות ואריכת לשון כו' וראיתי לשים דבר אחר במקומם. ע"כ. ולפי זה מתורצת תמיהת הרמב"ם, שבאמת בתרי"ג לא נכנסו מצות דרבנן אלא בתר"כ.
ואולי יש בזה ליישב קצת את דברי הבה"ג שמנה מצות דרבנן.