ב. ספר המצוות לרמב"ם – השורש הראשון.

ב"ה שעור 2

ספר המצוות לרמב"ם השורש הראשון.

הטענה העיקרית של הרמב"ם נגד הבה"ג הוא מה שמנה מצוות דרבנן, וז"ל הרמב"ם בשורש הראשון:

השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן. דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגלה בכלל מצות עשה וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום האל יתעלה שצוה בה משה וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה.

על זה העיר הרמב"ן לאחר שנסה לפקפק במנין זה, ומסקנתו שבכל זאת זה מוסכם, וזה נדון בשעור הראשון. ומכל מקום כתב הרמב"ן שאף אם נוסחת בה"ג כמו שלנו, בכל זאת לא קשה איך נקראות מצות דרבנן שנאמרו למשה מסיני. וכתב הרמב"ן כמה הסברים:

ואמנם בעל ההלכות אינו גורס כן אבל בנוסחא שלו מצאתי כתוב דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל. והלשון הזה יכלול כל מה שנצטוו אפילו מדרבנן, ובמצות של דבריהם אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו. ומ"מ אפילו לפי הנסחאות שכתוב בהם נאמרו למשה מסיני אינו דבר רחוק ונפלא להביא בכללן מיעוט מצות שלדבריהם משלשה טעמים. האחד מפני שהחכמים נוהגין זה תמיד להביא בעניינים שלדבריהם לשון תורה ולחזק אותם עוד בפסוקי תורה כמו שאמרו (ר"ה יו א) מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקב"ה נסכו מים לפני בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות וכו'. והדבר ידוע בגמרא שאינן אלא דרבנן…

והשני כי מנהג החכמים בתלמוד וגם בתורה ובנביאים כן שלא יחושו להוציא דבר אחד מן הכלל וידברו על הרוב כענין שכתוב (וישלח לה) אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם והנה חשב בנימן ולא נולד בפדן ארם, רק על הרוב ידבר. וכן (ויגש מו) כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים והנה אפרים ומנשה לא באו ליעקב מצרימה גם יוסף שם היה. וכן (ס"פ וישלח) אלה בני עדה ועמלק אינו בנה. וכן (פ' בא) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה והם מעת גלות אברהם מארץ כנען בפעם הראשונה ועמדם בשאר ארצות רק רוב המושב בארץ מצרים היה…

ועוד שכיון שנאמר למשה בסיני שיקבלו עליהם ישראל מצות ב"ד הגדול ובאו הם ותקנו את אלו כבר נאמרו כלם למשה בסיני אין הפרש ביניהם באמירתם סיני אלא שזה בפרט וזה בכלל. וכבר הראית לדעת מדברי הרב שהחכמים דורשים במצות העתידות להתחדש שקבלו אותן עליהם בסיני, כאותה שהזכיר מפרק שבועת הדיינין (לט א) וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שנ' ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת אין לי אלא מצות שנצטוו בסיני מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מנין, כלומר מנין שהשביען משה עליהן על דעת המקום ועל דעתו ת"ל קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם קיימו מה שקבלו עליהם כבר. הרי זה דבר מפורש להם שקריאת מגלה מקובלת מסיני ונכרת עליה ברית כשאר המצות ובאה בה שבועה על דעת משה ועל דעת המקום אם כן למה לא יאמרו עליה ועל כיוצא בה נאמרו למשה בסיני.

ובשורש כתב הרמב"ם שאולי מקורו של בה"ג הוא משום לא תסור, אבל אם כן היה צריך למנות הרבה דברים נוספים:

ומה שייראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין על אלו הדברים אשר קדשנו במצותיו וצונו על מקרא מגלה ולהדליק נר ולגמור את ההלל ושאלת התלמוד (שבת כג א) היכן צונו ואמרו מלא תסור. ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירו ממנו כבר צווה משה רבינו בסיני שיצונו לקיימו והוא אמרו (ר"פ שופטי') על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה והזהירנו מעבור בדבר מכל מה שתקנו או גזרו ואמר (שם) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואם יימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהוא נכנס תחת אמרו יתעלה לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגלה היה להם למנות נטילת ידים ומצות ערוב כי הנה אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים ועל מצות ערוב כמו שנברך על מקרא מגלה ולהדליק נר חנוכה והכל מדרבנן.

דעת הרמב"ם אמנם שיש לא תסור בכל מה שהוא מדרבנן גם כן, ראה הלכות ממרים פרק א' הלכה א':

א. בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.

ב. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.

ובהקדמת הרמב"ם למשנה מפורש שלענין לא תסור זה תלוי בבית דין של אותו הדור: "ומשני התלמודים, ומן התוספתא, ומספרא וספרי, ומן התוספתות מכולם יתבאר האסור והמותר, הטמא והטהור,  החייב והפטור, הכשר והפסול, כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה מסיני". "גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור, לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש,  שנאמר "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח,ל), עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות  שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור, כמו שראו בית דין של אותו הדור, לפי שאסור לסור מהם, שנאמר "לא תסור  מן הדבר אשר יגידו לך, ימין ושמאל"[1] (דברים יז,יא)".

ועל דעת הרמב"ם הקשה הרמב"ן:

והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד. כי הנה לדעתו המשתמש במחובר כגון שנסמך על האילן או שמטלטל המחט מחמה לצל בשבת או שאמר לגוי ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים (שם פ"א ה"ב) מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק. והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (קנד ב). וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם אין ביניהם שום הפרש ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות שלדבריהם אלא במחוייבי כרתות או מיתות לא בחייבי לאוין שכל דבריהם לאו ועשה הם. ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל.

וע' קרית ספר על הרמב"ם הלכות ממרים שם שכתב שאין כוונת הרמב"ם שהעושה דבר שאיסורו מדרבנן שיהיה עובר על עשה דעל פי התורה אשר יורוך ועל לאו דלא תסור. כי הלאו הזה הוא מי שכופר בסמכותם לפרש את התורה "אבל מי שעוובר על בר שהוא בדרבנן להנאתו או לתועלתו או לתאבון בין בשוגג בין במזיק האו הוא עובר על דברי חכמים והוא פורץ גדר ישכנו נחש ואינו עוברר על לאו ועשה שאם הוא עובר הרי כל דבבר חכמים הם כדברי תורה ממש וכמו שהקשה עליו הרמב"ן". וע' מ"ש הלחם משנה על תירוץ זה.

אבל ההסבר המקובל ברמב"ם לתרץ את שאלת הרמב"ן, שהקשה שלדעת הרמב"ם כל ספק דרבנן הוא לחומרא, הוא על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק ט' הלכה יב:

דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן, שהן משום ספק הרי הן של דבריהם; ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאה ודאית. אבל כל הספקות בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות אין חוששין להן אלא מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.

ואכן הראב"ד שם חלק על הרמב"ם שהרי אמרו ספק דרבנן לקולא וספק דאוריתא לחומרא. ולפי זה יש לומר שכמו שהתורה לא אסרה ספק, הוא הדין כל ספק בקיום עשה דאורייתא, ולא רק ספק באיסור חפצא.

ואם כן מיושבת קושית הרמב"ן: שהרי חכמים אמרו שספק מן התורה להחמיר היינו בכל ספק מלבד ספק זה של איסורי דרבנן שהם דאוריתא משום לא תסור.

ע' שב שמעתתא שמעתתא א' פרק ג' שהביא את תשובת הרשב"ץ בספר זהר הרקיע:

ובס' זהר הרקיע (שם ד"ה המין האחד) כתב ליישב, שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לדברי תורה ע"ש, ובזה יתיישבו כל הקושיות שהקשה הרמב"ן שם על הרמב"ם: והרמב"ן בהשגות שם הזכיר עוד אחת והיא מהא דאמרו (ע"ז ז.) בפלוגתא דדבר תורה הלך אחר המחמיר ובדברי סופרים הלך אחר המיקל ע"ש. ובזה אינו עולה דברי זהר הרקיע, דבשלמא בספיקא דגוף המעשה איכא למימר דכך הורשו מאת מתקני התקנות שלא יאסר אלא בודאי אבל לא מספק ולא גזרו כלל בספק, אבל במחלוקת השנויה בדברי סופרים דלדברי המחמיר והאוסר לא הורשה להקל לזה שיסתפק בדינם כיון דהם יודעים שאסור בודאי, וא"כ מאן שרי ומאן מחיל איסור לאו דלא תסור. ולכן מוכרח שיטת הרמב"ם דכל הספיקות מדבריהם אבל מן התורה כל הספיקות מותר, מש"ה כשנסתפק אם אסרו חכמים בזה כגון מחלוקת בדברי סופרים, ליכא לא תסור כיון דספק מן התורה שריא, ומדרבנן לא גזרו בספיקות אלא בדאורייתא דוקא ולא בדבריהם ודוק".

וע' שערי ישר שער א', שער הספיקות פרק ז' שכתב על זה:

ובהא דההקשה הרמב"ן על הרמב"ם דלדבריו כל ספק דרבנן יהיה ספק דאורייתא משום הלאו דלא תסור, נלענ"ד דההבדל בזה הוא דבאמת שאני האי לאו משאר לאווים דבכל אזהרות התורה איכא אזהרה על עצם המעשה כמו לא תאכל חלב דהאיסור על עצם האכילה, והלאו דלא תסור באה אזהרה לשמוע בקול חז"ל וכשעובר על זה ליכא איסור תורה על עצם המעשה רק מה שאינו שומע לקולם ולפ"ז בספק איסור תורה אם יפגע באיסור עבר אל לאו דלא תאכל חלק דהרי אכל חלק אבל אם שתה יין נסך דרבנן על ידי ספק הנה עצם השתיה מותרת היא מה"ת ועבירת סירוב שמיעת אזהרתם ג"כ ליכא דעל ספק ליכא אזהרה דגם באיסור תורה ליכא על ספיקות אזהרות ה' מיחדות, רק עבירת עצם המעשה ובדרבנן עצם השתיה מותרת היא וסירוב שמיעת קום לא שייך דבמצב הספק לא אמרו לו חז"ל לא הן ולא לאו.

אלא שיש לשאול האם יש לא תסור כשעובר על דברי בין הדין לתיאבון ולא משום שכופר בסמכות בית הדין, ע' כלי חמדה פרשת האזינו עמ' של"ז ובעמ' של"ט סוף אות ג', והובא אצל רפאל שטרן, טוב סחרה, הערה תקלב. ובלחם משנה פ"א מהלכו ממרים הלכה ב' בשם מהרי"ט בהקדמה לקרית ספר פרק ה' שבאר ששיטת הרמב"ם היא שבמקום שעובר במזיד אם אינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו חכמים אלא שלצורכו ולהנאתו עושה מה שעושה אינו עובר על לאו של לא תסור שהם מחלו מתחילה על כך.[2]

אלא שדעת הרמב"ן היא שלא תסור יש רק בדברים שהם נלמדים בי"ג מידות:

ומכל מקום כללי הרב משתבשין. אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין כלומר שנתכסה מהם דבר ונחלקו במשפטי התורה ואיסוריה ונגעיה והעובר על דברי ב"ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ועל לא תעשה הללו. ואפילו אם נחלקו ב"ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח ב) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות. והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן. וענשו אבוד מן העוה"ז ומן העולם הבא. וזו היא כת הצדוקים הארורים ששמם במזרח קראין. כי התורה נתנה לנו ע"י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים וחתך לנו ית' הדין שנשמע לב"ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כן ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם. כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה. וזה הוא מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה. וכעניין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (כה א).[3]

ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון שלהוריות (ב ב) בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתר והוא סבור שטעו בהוראתן אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבית דין הגדול ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם והם שישאו ויתנו עמו ואם הסכימו רובם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו. וזהו העולה מן ההלכות ההם. ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים. אבל התקנות והגזרות שגזרו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא ואין בהם דין המראה כלל.

ומה שכתב הרמב"ן שיש מצב שאין לשמוע, ע' במשנה ריש הוריות שנינו:

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בבית דין. הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בבית דין פטור.

וע' גמ' הוריות ב' ע"ב:

ראוי להוראה וכו': כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. אמר ליה אביי כי האי גוונא מזיד הוא ולטעמיך הא דתניא (ויקרא ד) בעשותה אחת יחיד העושה מפי עצמו חייב בהוראת בית דין פטור כיצד הורו בית דין שחלב מותר ונודע לאחד מהן שטעו או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי יכול יהא פטור תלמוד לומר בעשותה אחת יחיד העושה על פי עצמו חייב בהוראת בית דין פטור אלא היכי משכחת לה כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמי' לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמי'.

ודברים הנ"ל של ירושלמי הביא גם התוס' רא"ש הנדפס על הדף בהוריות שם. וזה מסתבר שהרי הירושלמי הנ"ל מיירי על משנה זו עצמה. וכתב הירושלמי שאם אומרים על ימין שהוא שמאל שלא לשמוע להם. וז"ל תוספות הרא"ש:

כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל, את שיאמרו לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל.

ולפי הרמב"ן זה מיירי בראוי להוראה כל זמן שלא בא להתווכח עם החכמים. אבל לאחר ששמע מן החכמים חייב לשמוע להם.

מכל מקום בין לרמב"ן ובין לרמב"ם אין בכל דרבנן לא תסור אלא רק בדברים של בית הדין הגדול, ולרמב"ן רק בדברים שדרשו בשלש עשרה מידות.

[1] והוסיף החינוך במצוה תצ"ח:

ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי. ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.

אלא שדבריו צריכים עיון שהרי מסקנתו לגבי לא תסור היא דוקא כרמב"ן שאין לא תסור על גזירות תקנות ומנהגות של בית הדין הגדול אלא רק על דברים שפרשו בי"ג מידות.

[2] יתר על כן כתב הנתיבות בסימן רלד ס"ק ג', שעל איסור דרבנן בשוגג אין צריך לעשות תשובה:

ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי. תדע, דהא אמרינן בעירובין דף (מ"ז) [ס"ז ע"ב] בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה, ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט, דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה, משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו.

בהסבר דברי הנתיבות כתבו האחרונים (תורת חסד לסימן ל"א אות ה' יביע אומר ח"א יו"ד סימן יד ואתוון  דאוריתא כלל י') שאיסורי תורה הם איסורי חפצא, ולכן גם שוגג צריך כפרה משום שאכל דבר אסור וכיו"ב.  אבל איסורי דרבנן הם איסור גברא ולכן אין צריך כפרה משום ששוגג לא עשה כלום.

[3] אלא שעל פי הרמב"ן יש לשאול מדוע בכלל צריך לשמוע אל דברי חכמים, איך יתכן שמדרבנן צריך לשמוע לדרבנן. וע' על זה כתב ר"ש שקופ בשערי יושר שער א' פרק ז':

והדברים מרפסין איגרי ולית נגר ובר נגר דיפרקינו, ומצאתי פתרא לזה דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצות חז"ל    על פי הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים.

ושם מסביר בסברא זו גם את הטעם שלרמב"ם מדרבנן צריך להחמיר בספק תורה, משום שצריך לפרוש על פי השכל הישר אף טרם שאסרו חז"ל כמו שראוי לאדם לשמור עצמו מנזק הגוף גם מבלעדי מצוות התורה.