ב"ה
השורש השלישי (שעור 5)
בשורש השלישי כתב הרמב"ם שאין למנות מצוות שאינם נוהגות לדורות. הרמב"ם מדגיש שורש זה משום שהבה"ג מנה
השרש השלישי שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות. דע כי אמרם (מכות כג ב) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות. כי מצות שאינן נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעקר התורה שנתנה היה בסיני והוא אמרו יתעלה (ס"פ משפטי') עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו (שם כג ב, כד א) מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום ובהם נשלמו תרי"ג מצות. ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם ייקרא ירושה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר (ס"פ והא"ש) כימי השמים על הארץ.
ומאמרם (הובא בהקד' יב א) גם כן כי כל אבר ואבר כאילו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה וכל יום ויום כאילו הוא יזהיר אותו מעבירה ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם. ואילו היה מכלל המנין מצות שאינן נוהגות לדורות הנה יחסר זה הכלל בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (ס"פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים. ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנה' פא ב) רמז לגונב את הקסוה לא יבואו לראות, ויש די ספוק באמרם רמז ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שהתבאר בתוספתא (זבחים ספי"ב וכריתות פ"א ה"ב) ובסנהדרין (פג א)
ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה אמרו במן (בשלח טז) איש אל יותר ממנו עד בקר ואמרו יתעלה (דברים ב) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכן האזהרה שבאה בבני עמון (שם) אל תצורם ואל תתגר בם. וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו (חוקת כא) עשה לך שרף ושים אותו על נס ואמרו (בשלח טז) קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן כמו שמנה תרומת המכס (מטות לא) וחנוכת המזבח. וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים (יתרו יט) וג"כ גם הצאן והבקר אל ירעו (תשא לד) ואל יהרסו לעלות אל י"י (יתרו יט כד) ורבים כמו אלה. ולא יספק בעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה צווי ואזהרה אך כולם היו לפי שעה ואינן נוהגות לדורות ולכן לא יימנו. ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו (ר"פ ראה, תבוא כז) בהן בגריזים ועיבל. ולא בנין המזבח שנצטוינו (שם) לבנותו בבואנו בארץ כנען. כי אלו כולם מצות לפי שעה. ולא הצווי שצוונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים כי זה צוה במדבר לבד, והוא אמרו (אח"מ יז) והביאום לי"י, אמרו בספרא והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד כמו שבאר במשנה תורה התר בשר תאוה לדורות והוא אמרו (ראה יב) בכל אות נפשך תאכל בשר. ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מן היום שהתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל צווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה. ואחר שהוא נמנע למנותם כולם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן. ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהן דבר על צד העזר כאשר יגע למצא המספר. וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:
את טענת הרמב"ם שמה שלא לדורות אין נפ"מ אם נאמר בסיני, יש לפרש, שכיון שמעמד הר סיני הוא מעמד ברית, הרי בעל כורחנו מה שנאמר שם נאמר לדורות.
כפי שהבאנו בשעור הראשון, הרמב"ן כבר העיר שגרסת הבה"ג במימרא של רבי שימלאי היתה: "דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל", ובזה מסתלקת טענת הרמב"ם על הקשר לסיני. ובעניינינו הרמב"ן מסכים עקרונית לדברי הרמב"ם שאין למנות מצוה שלא נאמרה לדורות:
העיקר השלישי אמר בו הרב שאין ראוי שימנו מצות שאינן לדורות. וזה דבר ברור אינו נעלם כלל שאילו מנינו המצות האמורות לשעה היו מונים כל מצוה שבאה במצרים ובמדבר במצות עשה ובמצות לא תעשה והיה עולה לחשבון גדול כמו שאמר הרב [עמ' ק]. וחס ושלום שבעל הלכות גדולות (לא) יטעה בזה.
הרמב"ן כאן מאריך להוכיח שמה שמנה הבה"ג נוהג לדורות, אמנם לא מצא פתרון למספר מצוות, ובכל זאת כתב שיש נפ"מ לדורות ולכן כתב:
אבל תרומת המכס וחנוכת המזבח וברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל לא נתבאר למה כתבן בחשבון הפרשיות המשלימות לו החשבון. והנראה מדעתו ז"ל שהוא לא בא למנות מצות שעה כאותן שבאו במצרים ובמעמד הר סיני וזולתן שאין להם ענין אלא לשעתן אבל המצות שעניינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אף על פי שאינן נעשות אלא פעם אחת. ולכן מנה פרשת אבנים גדולות לפי שנצטוינו לכתוב בהן התורה באר היטב (תבוא כז) בשבעים לשון (סוטה לב א) להיותם לנו לזכר לדורות, ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל וקבלו אותה באלה ובשבועה (שם לז א – ב).
ועוד האריך הרמב"ם עצמו בהסבר מהו דבר הנוהג לדורות ומה לא נוהג לדורת בהסבר הדבר במצוה קפז, מצות הכרתת עמלק:
והמצוה הקפ"ז היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה (שופטי' כ יז) החרם תחרימם… ואולי יחשוב חושב כי זו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבע' עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא ייאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה (ס"פ בשלח) כי מחה אמחה את זכר עמלק [הנאמר אז שאמרו יתעלה (שבמ' קפח) תמחה את זכר עמלק] אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבע' עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. …ובכלל הנה ראוי לך להבין ולדעת ההבדל אשר בין המצוה ובין הדבר שנצטוינו עליו. כי פעמים תהיה המצוה נוהגת לדורות אבל יהיה הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד מן הדורות. ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו תשוב המצוה אינה נוהגת לדורות. אבל תהיה אינה נוהגת לדורות כשיהיה הענין בהפך והוא שיהיה דבר אחד נמצא בעניין אחד מן הענינים והיה חייב לעשות בו מעשה אחד או משפט אחד בזמן אחד מן הזמנים והוא היום בלתי נוהג ואעפ"י שהדבר ההוא נמצא באותו ענין. כמו לוי זקן שהיה פסול במדבר (בהעל' ח כה) והוא כשר אצלנו היום כמו שהתבאר במקומו (חולין כד א שרש ג עמ' צז, כלי המקדש פ"ג ה"ח). והבין זה השרש ושים אותו בלבבך:
הרמב"ם דוחה את בה"ג, בראיה מפשט הדרשה של רבי שמלאי, וממה שהתורה היא מורשה, והרי ראיה שנוהגת לדורות. וכן מהא דהלאוין כנגד אבריו של אדם, והטענה שחוזרת גם כאן: אם נמנה את כל אלו הרי ירבה מספר המצות. אבל צריך עיון שהרמב"ם לא בא בטענה עקרונית: לא ניתן למנות מצוה שאינה לדורות, משום שזו אינה בכלל תרי"ג מצוות!! מדוע הרמב"ם לא מדגיש סברא זו עצמה?
טענת הרמב"ם שע"כ המצות הן הנוהגות לדורות ממה שכתוב "מורשה" ואין ירושה אלא לדורות, טענה זו משתמש הרמב"ן עצמו, כשמנה את הלוין ששכח הרמב"ם, נגד הרמב"ם, לגבי האיסור לצור את מואב ובני עמון ושלא להתגרות בשעיר:
עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברי' ב ט), ובבני עמון (שם יט) אל תצורם ואל תתגר בם, ובשעיר (שם ה) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל. הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר. וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. ואני תמה על כולם שהרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכתיב (שם) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכתיב (שם) לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה. והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר בארצנו (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. וכן הרב עצמו (ריש שרש ג) הביא מלשון מורשה קהלת יעקב שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכט ב, קלג א) וירושה אין לה הפסק.
הרמב"ן מאריך בטענת הרמב"ם על בה"ג שמנה את לאו ולא יבאו לראות כבלע:
וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (ס"פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים. ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנה' פא ב) רמז לגונב את הקסוה לא יבואו לראות, ויש די ספוק באמרם רמז ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים כמו שהתבאר בתוספתא (זבחים ספי"ב וכריתות פ"א ה"ב) ובסנהדרין (פג א)
ולדעת הרמב"ן איסור זה נוהג לדורות: "אבל אשר מנה ולא יבואו לראות כבלע את הקדש מפני שהיא אצלו מצוה לדורות ממה שאמרו (סנה' פא ב) בגונב את הקסוה והיכא רמיזא דכתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש"[1]
על טענת הרמב"ם על הבה"ג שמנה "ולא יעבוד עוד בלווים" טען הרמב"ן שהלויים נשאו את הארון גם כשנכנסו לארץ, בכל זמן שישאו בכתף. והרמב"ן רואה שורש מה שכתב הרמב"ם שלא ימנה את מצות הלויים שמגיל חמישים לא יעבדו, משום שלדורות הכהנים הם נושאים את הארון, וכן כתב הרמב"ם במצות עשה לד:
והמצוה הל"ד היא שצונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום. והוא אמרו יתעלה (נשא ז) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ואף על פי שזה הצווי בא ללויים בעת ההיא אמנם היה זה למיעוט מספר הכהנים בזמן ההוא כי אהרן הוא הראש, אמנם לדורות חייבין במצוה זו הכהנים והם ישאוהו,
הרמב"ם אמנם מוכיח מפסוקים ביהושע, אבל הרמב"ן סובר שהלויים נשאו את הארון גם לאחר שנכנסו לארץ, והאריך בכך, וכתב:
… וכן אמרו שם בגמרא סוטה (לג ב) תניא ר' יוסי אומר בשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון כשעברו את הירדן וכשסיבבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו. גם זה ברור שמצות נשיאותו היא לעולם על הלויים כולם חוץ משלשה מקומות הללו שנתייחדה לכהנים על פי נביא בירדן ובהקפת יריחו ובשעת הכנסתו לבית קדש הקדשים. והנה למדנו על כל פנים כי הלאו הזה שללויים נמנה הוא בשלש מאות וששים וחמשה הלאוין. כי משא הארון מצוה נוהגת לדורות ונתקיימו בזה דברי בעל הלכות גדולות ועל חנם תפשו הרב בו:
נכנסה כאן בדרך אגב מחלוקת על המילה "רמז" בחז"ל, האם כשנאמר "רמז" זה מן התורה או לא. הרמב"ם כתב
ואילו הרמב"ן עונה:
ומה שדקדק כי די לו באמרם רמז כסבור שהוא אסמכתא בעלמא, והנה אמרו דרחמנא אמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. אבל כבר נאמר בלשון הזה רמז במקומות שבהם מן התורה. אמרו (שם פג ב, וש"נ) רמז לטבול יום שאם עבד חלל מניין ת"ל קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפקא ליה מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה. הנה בכאן פסלו העבודה שעבד טבול יום והצריכו בעל הקרבן להביא קרבן אחר וגוזרים על העובר מיתה ומנו אותו מאלה שבמיתה והוציאו תלמוד כל זה במלת רמז כי הייתורים רמזים הם לא יתבוננו אלא מדרך הקבלה… וכן אמרו רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין והוא מדרש גמור ודינו מדאורייתא כדאיתא בפרקא קמא דמכות (ב ב). ובגמר עבודה זרה (לו ב) אמרו ייחוד דבת ישראל דאורייתא הוא דא"ר יוחנן רמז לייחוד מן התורה מנין ת"ל כי יסיתך אחיך בן אמך אמרי דאורייתא ייחוד אשת איש ואתא דוד גזר אפילו ייחוד דפנויה….
ואכן יש מחלוקת ראשונים על איסור ייחוד אם הוא מן התורה או אינו מן התורה, ובגמרא קידושין דף פ' ע"ב:
מנא הני מילי א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר +דברים יג+ כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה פשטיה דקרא במאי כתיב אמר אביי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בן אב דסני ליה ועייץ ליה עצות רעות אלא אפילו בן אם דלא סני ליה אימא צייתי ליה קמ"ל.
ועל חנוכת המזבח שמנה הבה"ג כתב הרמב"ן:
וכן פרשת חנוכת המזבח שמנה וכתב בפרשת משכן חנוך מזבח. ובודאי חנוך המזבח הוא מצוה לדורות כמו שכתוב בפרשת ואתה תצוה (כט) וזה אשר תעשה על המזבח שהיא מצות החנוך ומזה שנינו (מנחו' מט א) אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד שלשחר. ונראין הדברים עוד שאף המשכן בהקמתו ובית המקדש בהבנותו צריכים חנוכה לעולם ונדבת הנשיאים היתה הוראת שעה בשיעורים ההם שעלו בדעתם אבל החנוכה כמו חובה היא. כן עשה שלמה חנוכה (מ"א ח דה"ב ה) וכן אנשי הכנסת הגדולה (עזרא ו) ואף לימות המשיח וכמו שאמרו (שם מה א) מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. ויתקרב זה ממה שאמר ית' (צו ז) זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר צוה את משה וגו'. ימנה המילואים עם קדשי דורות ויעשה אותם תורה.
וע' רמב"ם פרק ב' הלכות מעשה הקרבנות:
הלכה יד
כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי.
הלכה טו
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם, וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות, אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע.
אם כן לדעת הרמב"ם המילואים שהקריבו בימי עזרא אינם ציווי לדורות, ולא כמו שכתב הרמב"ן.
האחרונים ניסו ביסוד זה של הרמב"ם לתרץ שאלות אחרות על הרמב"ם, ע' אבן האזל הלכות קריאת שמע פרק א' הלכה ג':
הקשו האחרונים דא"כ למה לא מנה הרמב"ם במנין המצוה מ"ע דיציאת מצרים ביום ובלילה ומנה רק מ"ע לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן מקרא דוהגדת לבנך ביום ההוא, וי"ל בזה ע"פ דברי הרמב"ם בספר המצות בשורש הה' שטעם מצוה אינה מצוה וכאן כתוב למען (וראיתי שכיונתי לדברי הצל"ח בפסחים אלא שאינו מביא מד' הרמב"ם).
וידידי הגר"י אברמסקי שליט"א בס' חזון יחזקאל כתב לתרץ דלבן זומא דדריש ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות אין מזכירין יצ"מ לימות המשיח והוי מצוה שסופה להתבטל, וכל מצוה שיש לה זמן ואינה נוהגת לדורות אינה ממנין תרי"ג כמש"כ הרמב"ם בשורש הג' שם, אבל באמת אין הפי' כן דמהיכי תיתי נאמר שהנביא בא לבטל מצוה, אלא דיסוד ענין זכירת יצ"מ הוא יסוד אמונת ההשגחה וא"כ לימות המשיח תכלל המצוה על כל הגאולות והיא מצוה אחת, וע"כ צריך לומר כן דבל"ז קשה דלמה הוצרך מעיקרא קרא על ימות המשיח דלמה נימא דמ"ע דיצ"מ תבטל לימות המשיח, וע"כ שאין זה ביטול מצוה כלל אלא דלימות המשיח יהא ממצות הזכירה כל הגאולות והיא מכלל מ"ע דיצ"מ.
ודבר נוסף מצאתי, בסגנון חסידי, על דברי הרבי מלובביץ בהתוועדות תשמ"ד ח"ג עמ' 1528 שכתב שלעתיד לבא כשאור הלבנה יהיה כאור החמה שוב לא יהיה ענין של עבור השנים. כי עבור השנה בא כדי למלא את שנת הלבנה שתהיה כאורך שנת החמה. ומקשה שם שאם כן מדוע נמנית מצות קידוש חדשים ועיבור שנים כיון שזו מצוה שלא נוהגת לדורות. אלא שכתב שם שמה שיהיה לאחר תחית המתים לא שייך לעניננו.
[1] ולגבי הפשט של הכתוב, שלא לראות את הארון כשמכוסה, ע' בסוגיה יומא נד ע"א:
אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה מתיב רב חסדא (במדבר ד) ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה.
וראה על זה בשיעורים בבית מדרש וירטואלי, ישיבת הר עציון מהרב יצחק לוי.