ב"ה
השורש הרביעי – מצווות כוללות
בשורש זה מסביר הרמב"ם את היסוד, שנראה שהוא מוסכם גם על הבה"ג ורמב"ן, שמצוות כוללות אין למנות. המחלוקת העיקרית עם בה"ג היא לגבי מצות "קדושים תהיו" שהבה"ג מנה (קסג). אלא שמתברר שיסוד המחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ם היא ראיה שונה של מושג הקדושה, האם הקדושה היא מצווה כללית כפי שאומר הרמב"ם שהיא מצוה לקיים את כל המצוות, או שישנם דברים מסויימים שצריך לקיים אותם. כפי שנראה, גם גדר יסוד קדושת ארץ ישראל תלוי במחלוקת זו.[1]
זה לשונו של הרמב"ם:
השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (משפטי' כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכאמרו (קדושים יט) את חקותי תשמורו, ואת משפטי תעשו (אח"מ יח) ושמרתם את משמרתי (ס"פ אח"מ) ורבים כאלה.
וטענת הרמב"ם על קדושים תהיו:
וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו (קדושים יט) מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ וסוף שמיני), הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו. רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם.
לעצם היסוד של מצוה כוללת הרמב"ן מסכים:
העיקר הרביעי אמר הרב שאין ראוי שימנו המצות הכוללות התורה כולה. ובזה טען על בעל ההלכות, אמר וכבר טעו בעיקר הזה עד אשר מנו קדושים תהיו מצוה בכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו יתעלה קדושים תהיו והייתם קדושים הם מצות לעשות כל התורה כולה ולשון סיפרא קדושים תהיו פרושים תהיו, כלומר הסירו המדות המגונות כלם שמנעתי אתכם מהם. ואמנם בעל ההלכות לא מנה קדושים תהיו אבל מנה [אות קסג] והתקדשתם והייתם קדושים. והקדושה באמת להיות פרושים. ואשר הם כלל למניעות כלן לא ימנו, קדושים תהיו, ושמרתם את מצותי (אמור כב), ושמרת ועשית את מצותיו, ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (עקב יא) ועוד כל המצוה תשמרון לעשות (שם ח), שמור את כל המצוה (תבוא כז), ושמרת ועשית אותם (שם כו) ורבים כן בתורה.
וכך כתב גם בהשגות לעשה ה':
ומן הטעם הזה אצלו לא ימנו המצות הכוללות מפני שכבר נמנו בפרטן וכמו שלא נמנה הכפל מצוה מן המצות פעמיים שלש בפרט אלא אחת כן לא נמנה כפילן בכלל אלא לאחת.
הבנת הרמב"ם למושג הקדושה, מבאר כאן הרמב"ם בשורש זה:
וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו (קדושים יט) מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ וסוף שמיני), הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו. רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכלתא (דכספא) אמרו ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה. רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי עומד בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אמרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי. התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים לו שהוא מצוה כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי (ס"פ שלח) והייתם קדושים זו קדושת מצות. הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו. ומזה השרש גם כן אמרו (עקב י) ומלתם את ערלת לבבכם. רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצות. וכן וערפכם לא תקשו עוד (שם). רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שצויתיך ולא תעבור עליו:
הרמב"ן טוען שאכן "קדושים תהיו" היא מצווה כללית, אך הבה"ג מנה את "והתקדשתם והיתם קדושים, וזו מצוה שאינה כללית, אלא כוונה להורות על מעשים פרטיים:
אבל אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים היא מצוה להיותם קדושים מליטמא באכילת השרצים והרמשים בייחוד כאשר מפרש (שמיני יא מד) והתקדשתם ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ואם כן הפורש מאכילתם מקיים מצות עשה מיוחדת בהן.
הרמב"ן מרחיב על זה בפירושו לתורה (שמות כב, ל):
ואנשי קדש תהיון לי – טעם הכתוב הזה, כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים. ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג – מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה:
אלא שעל אנשי קודש תהיו לי, אומר הרמב"ם כאן:
ובמכלתא (דכספא) אמרו ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה. רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי עומד בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אמרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי.
במורה נבוכים חלק ג' פרק מז מדגיש הרמב"ם שקדושה אינה קשורה לטומאה וטהרה אלא לקיום כל המצות:
אמנם אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים, אינם בענין טומאה וטהרה כלל, לשון ספרא זו קדושת מצות וכן מה שאמר קדושים תהיו אמרו זו קדושת מצות.
אבל לרמב"ן כאן, "ואנשי קדש תהיו לי", הוא הבטחה:
אבל ואנשי קדש תהיון לי (משפטי' כב) הבטחה לא מצוה, כעניין והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (יתרו יט). וזהו מדרשו של איסי בן עקביה שאמר הוא מוסיף להם קדושה. שאילו לפירוש הרב היה לו לומר כשישראל עושין מצוה מוסיפין לעצמן קדושה, וכן לרבי ישמעאל שדרש שם כשאתם קדושים אתם שלי הבטחה מיעודי התורה הוא.
אם כן לדעת הרמב"ן מצות הקדושה היא להתקדש על ידי פרישה מאכילת שקצים ורמשים שמעכבים את קדושת הנפש.
לדעת הרמב"ן, לכאורה גם מצות קדושים תהיו היא מורה על מעשים מוגדרים, ראה רמב"ן פרשת קדושים ויקרא יט ב:
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:
אלא שבהמשך שם מפורש ברמב"ן שמצות קדושים תהיו היא מצוה כוללת:[2]
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:
אבל בזוהר הרקיע עשה נו מנה הרשב"ץ את מצות קדושים תהיו כמצות עשה פרטית, וכנראה פירש כדברי הרמב"ן.
הסבר ההגדרה לכך שמצות קדושים תהיו היא מצוה כוללת, כתב במגיד משנה הלכות שכנים פרק י"ד הלכה ה':
ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין:
המצוות שהם כלליות הם משום שהם צריכות להיות נכונות בכל דור, והרי כל דור הוא שונה. וכפי שכתב האור שמח בהלכות תלמוד תורה על מצות תלמוד תורה שהתורה לא נתנה שעור, משום שקיום המצוה הוא פרטי לכל אחד. כיוצא בזה מצות קדושים תהיו היא יחסית לכל דור ולכן לא נתנה התורה גדרים פרטיים.
רש"י בתחילת פרשת קדושים (יט, ב) כתב:
קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז – ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו – ז):
אבל בבריתא דר' פנחס בן יאיר (שעליה בנוי סדר ספר מסילת ישרים) אנו רואים שהפרישות היא דרך אל קדושה, ומכאן שאין פירוש הקדושה פרישות:
…מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
אלא שיש להעיר, שהרמב"ם עצמו בכל זאת, בכמה מקומות שמדבר על ענין הקדושה, אומר גם הוא שמצות הקדושה קשורה למאכלות אסורות ולאיסורי ביאה, כ"כ הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות (שכלל הרמב"ם בספר קדושה מספרי הי"ד החזקה) כתב הרמב"ם:
וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד).
ובסוף הלכות איסורי ביאה (וגם הלכות אלו בספר קדושה) כתב:
לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול…
וכן סוף הלכות טומאת אוכלין, פרק טז, יב הדגיש הרמב"ם מהי הקדושה:
אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם והן הנקראים פרושים ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם.
הרי שלמרות דבריו של הרמב"ם שמצות הקדושה מתייחסת בעיקרה לכל המצות, אבל נראה שבמצות אלו הקשורות למאכלות אסורות ובאיסורי ביאה באופן מיוחד הן קשורות למצות הקדושה. ואולי יש לומר שהרמב"ם מדגיש מצוות אלו ביחס לקדושה, בהיבט השלילי, של הקדושה כמניעה מדבר. אבל הקדושה כדבר חיובי, תלוי בעשיית כל המצוות.
פן נוסף בקדושה נראה מדברי הרב סולביצ'יק (איש ההלכה, בסוד היחיד והיחד עמ' 86) מדגיש שלרמב"ם הקדושה היא דבר הנוצר על ידי האדם:
קדושה מייצגת חיים מסודרים וקבועים על פי ההלכה, ומוצאת את מילואה בקיום איסורי ביאה, מאכלות אסורות, וכיוצא בהם. ולא לחנם כלל הרמב"ם איסורים אלה בספר הקדושה. הקדושה נוצרת על ידי האדם על ידי בשר ודם. בקדשות פה אנו יוצרים קדושת מזבח וקדושת בדק הבית. ארץ ישראל מתקדשת על ידי כיבוש, ירושלים והעזרות בשתי תודות או שירי מנחות וכו' האדם מקדש מקום ועושה משכן ליוצרו
לכן גם קדושת ארץ ישראל לרמב"ם היא קדושה שנוצרה על ידי האדם וגם קדושת המקדש, ראה הלכות בית הבחירה פרק ב' הלכות א-ב:
הלכה א': המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.
הלכה ב: ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.
והדברים מוסברים במשך חכמה על הפסוק "משכו וקחו לכם צאן" מובא:
"והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא האדם (סנהדרין לח:), ושם הקריב אברהם אבינו את יצחק (בראשית כב), וכן נבחר על פי נביא. ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'". והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו – יעלו צאן ובקר (שמות יט)! שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס לדת איזה ציור. רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האמונה, והתאחדות האמונה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה. וזה דרוש עמוק, ואין כאן מקום להאריך"
וע' אור שמח על הפסוק ויהי כאשר קרב אל המחנה בפרשת כי תשא, שכתב באופן חריף שאין קדושה שהיא מאליה (שמות לב יט)..
לעומת זה הכוזרי גם בסגולת ישראל וגם בקדושת ארץ ישראל, מדגיש את הקדושה שמגיעה מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה וראה את משל הכרם במאמר שני:
י. אמר החבר: אין כל קשי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל הארצות הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיחד למחצב מיחד ולחי מיחד ותושביו מיחדים בצורתם ובמדותם משאר כל האנשים וכל זה באמצעות מזג הלחיות אשר בגוף כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה:
יא. אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם:
יב. אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגדולם לא היה עושה ענבים והנה המעלה המיחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגלה והגרעין ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ שהם מעין עבודת הכרם לכרם אולם שלא ככרם העושה ענבים גם במקום אחר אין עם הסגלה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ הזאת:
כיוצא בזה ההבדל בין הכוזרי לרמב"ם בנוגע לנבואה: לרמב"ם היא שלמות אנושית ולא מראה על דרגה שונה של מהות כדעת הכוזרי. ולכן גם קדושת ארץ ישראל לרמב"ם היא דוקא על ידי כיבוש ודוקא על ידי קיום המצוות התלויות בארץ, ואכמ"ל.
[1] הרחיב בענין זה בספר "דרך נשר" הרב משה אריה לייב לאקס, (תשע"ד – לא צויין בספר תאריך ומקום).
[2] ראה בדרך נשר עמ' כט הערה ב' הביא דברי ר' צדוק הכהן מלובלין בשו"ת תפארת צבי יו"ד סימן כז שלפי דברי הרמב"ן כאן זו אינה מצוה כוללת וכתב שם "ואף שהרמב"ם בספר המצוות כתב שזו מצוה כוללת, והרמב"ן שם הודה לו, הנה בפירוש התורה שחיבר בסוף ימיו חזר בו". ושם בהערה תמה על הרמב"ן, שהרי הרמב"ן עצמו אומר בהמשך ביאור בפרשת קדושים שאכן זו מצוה כוללת.