ב"ה
השורש החמישי – שאין למנות טעם המצוה כמצוה
ספר המצוות לרמב"ם שורש ה
השרש החמישי שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפני עצמה: פעמים יבוא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשוב בהם שהם מכלל מה שיימנה ביחוד. וזה כאמרו (תצא כד, ל"ת שנו) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' ולא תחטיא את הארץ. אמרו ולא תחטיא את הארץ הוא טעם לאסור מה שקדם כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה ההפסד בארץ. וכאמרו (קדושים יט, ל"ת שנה) אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ. שאמרו לא תזנה הארץ הוא טעם כאילו יאמר שטעם איסור זה כדי שלא תזנה הארץ. וכן אמרו (ס"פ שמיני, ל"ת קעט) ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם אחר זכרו איסור המינים שנאסרה אכילתם ונתן טעם לזה ואמר לא תטמאו באכילתם כאילו הוא יספר כי עשות זה שהזהיר ממנו הוא טומאת הנפש. ובבאור אמרו בספרי באמרו יתעלה אחר שהקדים האזהרה (רצה) מקחת כופר לרוצח (מסעי לה) ולא תטמא את הארץ. מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ. הנה כבר התבאר כי זה הלאו הוא טעם הלאו הקודם, לא שהוא דבר אחר. וכן אמרו (ר"פ אמור, ל"ת קסה) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל. הא אם יצא חלל. וכבר טעה זולתינו בזה השרש גם כן ומנה אלו הלאוין כלם מבלתי השתכלות. ואמנם יבוש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו זה הלאו מאי זה דבר מזהיר ולא יהיה לו אז מענה כלל. ובזה יתבאר ביטול מנינו. וזה מה שכוונו לבארו בשרש הזה:
הבה"ג מנה את כל אלו שכתב הרמב"ם, והרמב"ם לא מנה אותם. (בה"ג: "לא יוכל בעלה הראשון" – רנו, ו"לא תחטיא את הארץ", רנז. לא תחלל בתך להזנותה ולא תזנה הארץ – קלג-ד. לא תטמאו בהם ונטמאתם בם – צט. לא תקחו כופר לנפש רוצח ולא תטמאו את הארץ – קסז-ח. מן המקדש לא יצא ולא יחלל – פד-ה.)
אבל הרמב"ן כתב שכל מה שכתוב בלשון לאו בא לחדש איסור. ע' רמב"ן:
ואני אומר בזה העיקר מה שאומרים החכמים (כתובות נד א) לכאורה כוותיה משמע וכי מעיינת ביה שפיר לאו הכי הוא. שלא ראינו לרבותינו בתלמוד שיתפשו לאוי התורה מיותרים להיותם טעם ללאו שקדמם אא"כ יבאו להוסיף או לגרוע כלומר שנלמוד דין מחודש מן הטעם ההוא כענין שחלקו (סנה' כא א) בלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שזה הלאו השני ודאי טעם למניעה שקדמה מרבוי הנשים ואעפ"כ נחלקו בו חכמי ישראל שר' יהודה דורש מה טעם לא ירבה משום לא יסור ולימד שמרבה הוא נשים ובלבד שלא יהו מסירות את לבו כלומר שתהיינה בדוקות בכשרות ור' שמעון דורש אותו לאו בפני עצמו אמר אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה אם כן למה נאמר לא ירבה דאפילו כאביגיל. הנה עשאו לאו בפני עצמו ליתורו.
ועוד לדבריו ראוי הוא שנאמר גם בזה מה טעם לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה משום ולא תחטיא את הארץ אשר י"י אלהיך נותן לך נחלה ואם כן אינו אסור בחוצה לארץ. כמאמרם (שם) מה טעם לא ירבה משום לא יסור. ומה טעם לא יקח משום לא יחלל ואם לא בעל אינו לוקה (קדושין עח א). וכן (מסעי לה) לא תחניפו את הארץ ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. ואם כן כבר נתיר כל זה בחוצה לארץ מפני שאין הטעם שפירש באיסורם נוהג אלא בארץ. אלא כולן מניעות בפני עצמן.
ופירוש טענתו שינהג רק בארץ, הוא כפי שהביא הרשב"ץ טענה זו בזהר הרקיע וכפי שהוסיף בהערה הרב שוועל:
לדבריו, כלומר לדברי הרמב"ם [בדבריו בשורש שהביא את לא יוכל בעלה הראשון… ולא תחטיא הארץ] שאינו אלא נתינת טעם, ראוי הוא שנאמר ד"אינו איסור אלא בארץ שהרי הלאו דבר הוא לטעם הזה והטעם הזה אינו בארץ, והיה דומה זה למה שמאור מה טעם לא יקח וכו'"
והוסיף הרמב"ן: "וכבר מנה הרב עצמו ז"ל לאוין שהם בנותני טעם יותר מאלו." וע' מגילת אסתר שכתב שאינו יודע מהם. אבל נראה כוונתו של הרמב"ן למה שכתב בהמשך:
וכבר מנה הרב עצמו ז"ל לאוין שהם בנותני טעם יותר מאלו. אבל רבותינו ז"ל עושים אותם מניעות כמו שאמרו בגמר יומא (עב א) אמר רחבה אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא הכי קאמר רחמנא עביד ליה שפה כי היכי דלא ליקרע מי כתיב כדי שלא יקרע. וכן אמרו שם המזיח חשן מעל האפוד לוקה והמסיר בדי ארון לוקה. ובכולן הקשו שהם טעמים למצוה שקדמה דהכי קאמר רחמנא עבדינהו שפיר כדי שלא יזוח ולא יסורו והשיבו מי כתיב שלא יזוח ושלא יסורו.
היינו הלאוין של לא יסורו ולא יקרע ולא יזח. שם אומרת הגמרא בפירוש שכיון שלא כתוב "שלא יזח" הרי זה לאו. ואם כן הרי גם הרמב"ם מנה שלשת לאוין אלו. בספר המצות פו, פז, פח. וכן בפרק ב' ופרק ט הלכות כלי המקדש. וכן מנה אותם בלוקין בהלכות סנהדרין פרק יט הלכה ג.
ובריטב"א יומא ע"ב ע"א כתב:
מי כתיב שלא יקרע מי כתיב שלא יזח ושלא יסורו. והכין קיימא לן שכל אלו לאוין גמורין הם והכין איתא בהדיא נמי בפרק אלו הן הלוקין (מכות כ"ב א') ושלא כדברי הר"ם במז"ל.
ולכאורה תמוה (הגרי"פ), הרי הרמב"ם בפירוש מנה אותם. אלא צריך לומר כמו שכתב בהערות לריטב"א שם, שכוונתו שלא כדברי הרמב"ם שכתב שאין למנות טעמים. אף שהרמב"ם עצמו כן מנה אותם. (וע' אצל שוועל בהערה שהביא נוסח אחר: "ואגב אורחין שמענו משמועתנו דלא יזיח החשן ולא יסירו לשון לאו ואזהרה הם ולא לשון נתינת טעם בלבד כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצוות שלו". (הנוסח הראשון הוא על פי הוצאת מוסד הרב קוק).
והוסיף הרמב"ן:
ומאלו נלמד שכל מקום שנאמר בתורה לאו מוסף על המצוה ואיננו טעם מפורש למה שקדם נתפוש אותו לאו בפני עצמו כמו לא יקרע ולא יזח. וכן כתובים רבים. כגון ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה (אח"מ יח) על דרכו של הרב אינו אלא טעם למה שקדם כי רעה גדולה היא שהיא אשת בנך שהוא חייב בכבודך ואתה מתחייב באהבתו ואין ראוי שתגלה ערותה. ועל דעת חכמים בתלמוד (סנה' נג ב) נדרש ויבא הלאו השני לחייב עליה לאחר מיתת בנו, ואשת בנך היא לומר לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפחה ונכרית (ת"כ קדושים פ"י ה"י). וכן הכתוב (קדושים כ) במקלל אביו איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו והוא כנותן טעם כי עשה נבלה גדולה שנתחייב עליה בדמו ואין חכמים רואין בעבור כל זה שלא לדרשו למקלל אותם לאחר מיתה אע"פ שאינם מרגישין והמכה פטור כמו שנתבאר בפרק תשיעי מסנהדרין (פה ב).
ומה יאמר הרמב"ם על דברי הרמב"ן? ע' מגילת אסתר:
…אבל לפי דעתי כי כל לאוין שמנה לא יסבור בהם היותם טעם ולכן ימנם ומה שהביא עוד ההיא דיומא בפרק כ"ג שנראה שאינו טעם רק כאשר יפרש הפסוק היותו טעם והוא שישים בו שי"ן, שאני התם לפי שיש לדרשם ללאוין בפני עצם שיבואו למנוע איזה דבר ולכן לא אמר היותם טעם רק לאויןמיוחדים, אבל כשאין הלאו בא להזהיר על דבר כגון אותם שהביא הרב, לא נגזור עליהם היותם לאוין אף כי לא יתבאר מהמקרא היותם טעם.
לפי המגילת אסתר, יוצא שלרמב"ם לא תתכן מצוה שהטעם שבה משמש ללאו. אם זה משמש ללאו הרי שזה אינו טעם. ואילו לדעת הרמב"ן דבר מסויים יכול לשמש גם טעם וגם ללמוד ממנו לאו.
ויתכן שזה תלוי בהבנת שיטתו של הרמב"ם בטעמי המצוות. מחד, אנו מוצאים ברמב"ם שיש טעמים לכל מצוה, ורק לפרטי המצוות אין טעמים. יתר על כן כתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' שאם אין טעמים למצות הרי שזה הבל וזה לא יתכן. אבל מאידך גם בהלכות משמע ברמב"ם שיש מצות שאין להם טעמים, או שאין אנו יודעים את הטעמים.
רמב"ם הלכות מעילה פרק ח' הלכה ח':
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
ובהלכות מקואות פרק יא הלכה יב כתב הרמב"ם:
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן.
ובמורה נבוכים רמב"ם, חלק ג', פרק כ"ו, תרגום שוורץ כתב הרמב"ם שלא יתכן שיש מצות שאין להם טעם:
אין המון החכמים מאמינים שהם דברים שאין להם טעם כלל, ולא בֻּקְשָה להם תכלית, כי זה היה מביא לידי מעשׂי שווא[1], כמו שציינו. אלא המון החכמים מאמינים שיש להם בהכרח טעם, כלומר, תכלית מועילה, אלא שהיא נסתרת מאתנו, אם מפני ששׂכָלינו אינם מספיקים ואם בשל חסרון ידיעתנו. לשיטתם יש לכל המצוות טעם, כלומר שלכל ציווי ולכל איסור יש תכלית מועילה. יש מהם שבחינת התועלת שבהם ברורה לנו, כגון האיסור להרוג ולגנוב, ויש מהם שתועלתם לא התבררה לנו כמו לגבי אלה, כגון איסור העורלה וכלאי הכרם, הללו שתועלתם ברורה להמון קרויים משפטים, ואלה שאין תועלתם ברורה להמון קרויים חֻקִּים. (החכמים) אומרים תמיד: כי לא דבר רֵק הוא (דברים ל"ב, 47) ואם ריק הוא – מכם, כלומר, אין מתן-מצוות זה דבר ריק, חסר תכלית מועילה, ואם נראה לכם בדבר מן המצוות שהוא כזה, אזי החיסרון הוא בהשׂגתכם.
לכאורה היחס בין מצות שאנו יודעים להם טעם ומצוות שאין אנו יודעים להם טעם, הוא שמחמת חוסר הידיעה שלנו אין אנו יודעים להם טעם. וכן כתב בבית יוסף לגבי מצות הקפת הראש.
דיון מעניין בשיטתו של הרמב"ם התעורר בעקבות דברי הטור ביו"ד סימן קפ"א, שנאמרו בהקשר של איסור "הקפת הראש והזקן".
הקפת הראש והשחתת הזקן. גם באלו כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים, עד כאן. וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן.
מסביר את הדברים הבית יוסף יורה דעה, סימן קפ"א
ומה שאמר רבינו "וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות וכו' ". דבריו מבוארים שדעתו לחלוק על הרמב"ם למה לו לבקש טעם מדעתו לשום מצוה, שנראה שאילו לא היו יודעים טעם המצות לא היינו מצווים לעשותן, ואין הדבר כן כי מצות מלך הם עלינו, ואף אם לא נדע טעמן אנו מצווים לעשותן.
ואני אומר, דחס ליה להרמב"ם מלמיסבר הכי, ומי יחוש לכבוד התורה והמצות יותר ממנו, ודבריו בסוף הלכות מעילה (פ"ח ה"ח) יוכיחו, וכיוצא בהם כתב בסוף הלכות תמורה (פ"ד הי"ג), ובסוף הלכות מקואות (פי"א הי"ב), ומשם נתבונן שדעתו ז"ל לומר שאע"פ שכל חוקי התורה גזירות מלך הם מכל מקום כל מה שנוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם, וכרבי שמעון דדריש טעמא דקרא[2] (קידושין ס"ח ע"ב), ומה שלא נמצא לו טעם נייחס הדבר לקוצר השגתינו ואנו חייבים לקיימם כמו המצות שנודע טעמם כי גזירות המלך הם עלינו.
אבל יש גם אפשרות לומר שיש מצות שעקרונית אין אנו יודעים טעמם. וההסבר הוא שהרי כתב הרמב"ם (הביאו הרמב"ן בפרשת כי תצא, ומהר"ל בתפארת ישראל פ"ה) שבחז"ל יש שתי דעות אם יש טעמים למצוות או אין טעמים למצוות. ולכאורה איך אפשר להבין את העובדה שאין טעמים למצוות? אלא שיש רמה של טעם שלא ניתן להסביר. כדוגמא: טעם מצות תכלת בציצית היא משום שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. אבל הרי הקב"ה אסתכל באוריתא וברא עלמא. ואם כן מדוע ברא את השמים כחולים? כיון שיש מצות ציצית. ואם כן אי אפשר לטעון שזה טעם המצוה.
וכיון שיש במצוה גם רמה שאפשר להבין וצריך להבין, וגם רמה שצריך לדעת שאי אפשר להבין, לכן בעל כורחנו, סבור הרמב"ם על פי המגלת אסתר, שלא יתכן לדעתו שדבר שישמש לטעם ישמש גם ללמד דין. שהרי לא ניתן ללמוד דינים מהטעמים, אף שיש לחפש טעמים וכמ"ש. כיון שיש רמה שלא ניתן לתת לה הסבר.
השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ה
העיקר החמישי שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפני עצמה. והביא מהן הרב ולא תחטיא את הארץ שהוא נותן טעם למה שאסר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. וכן אל תחלל את בתך להזנותה עם ולא תזנה הארץ. וכמו כן ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא חלל. והטעה בהם בעל ההלכות שמנה אלה הלאוין כולם בלי השתכלות. אמר ואולם יתבזה מי שמנאם כשישאלו ממנו זה הלאו מאי זה דבר הוא מונע ולא יהיה לו אז מענה כלל.
ואני אומר בזה העיקר מה שאומרים החכמים (כתובות נד א) לכאורה כוותיה משמע וכי מעיינת ביה שפיר לאו הכי הוא. שלא ראינו לרבותינו בתלמוד שיתפשו לאוי התורה מיותרים להיותם טעם ללאו שקדמם אא"כ יבאו להוסיף או לגרוע כלומר שנלמוד דין מחודש מן הטעם ההוא כענין שחלקו (סנה' כא א) בלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שזה הלאו השני ודאי טעם למניעה שקדמה מרבוי הנשים ואעפ"כ נחלקו בו חכמי ישראל שר' יהודה דורש מה טעם לא ירבה משום לא יסור ולימד שמרבה הוא נשים ובלבד שלא יהו מסירות את לבו כלומר שתהיינה בדוקות בכשרות ור' שמעון דורש אותו לאו בפני עצמו אמר אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה אם כן למה נאמר לא ירבה דאפילו כאביגיל. הנה עשאו לאו בפני עצמו ליתורו.
ועוד לדבריו ראוי הוא שנאמר גם בזה מה טעם לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה משום ולא תחטיא את הארץ אשר י"י אלהיך נותן לך נחלה ואם כן אינו אסור בחוצה לארץ. כמאמרם (שם) מה טעם לא ירבה משום לא יסור. ומה טעם לא יקח משום לא יחלל ואם לא בעל אינו לוקה (קדושין עח א). וכן (מסעי לה) לא תחניפו את הארץ ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. ואם כן כבר נתיר כל זה בחוצה לארץ מפני שאין הטעם שפירש באיסורם נוהג אלא בארץ. אלא כולן מניעות בפני עצמן. וכבר מנה הרב עצמו ז"ל לאוין שהם בנותני טעם יותר מאלו. אבל רבותינו ז"ל עושים אותם מניעות כמו שאמרו בגמר יומא (עב א) אמר רחבה אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא הכי קאמר רחמנא עביד ליה שפה כי היכי דלא ליקרע מי כתיב כדי שלא יקרע. וכן אמרו שם המזיח חשן מעל האפוד לוקה והמסיר בדי ארון לוקה. ובכולן הקשו שהם טעמים למצוה שקדמה דהכי קאמר רחמנא עבדינהו שפיר כדי שלא יזוח ולא יסורו והשיבו מי כתיב שלא יזוח ושלא יסורו.
ומאלו נלמד שכל מקום שנאמר בתורה לאו מוסף על המצוה ואיננו טעם מפורש למה שקדם נתפוש אותו לאו בפני עצמו כמו לא יקרע ולא יזח. וכן כתובים רבים. כגון ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה (אח"מ יח) על דרכו של הרב אינו אלא טעם למה שקדם כי רעה גדולה היא שהיא אשת בנך שהוא חייב בכבודך ואתה מתחייב באהבתו ואין ראוי שתגלה ערותה. ועל דעת חכמים בתלמוד (סנה' נג ב) נדרש ויבא הלאו השני לחייב עליה לאחר מיתת בנו, ואשת בנך היא לומר לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפחה ונכרית (ת"כ קדושים פ"י ה"י). וכן הכתוב (קדושים כ) במקלל אביו איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו והוא כנותן טעם כי עשה נבלה גדולה שנתחייב עליה בדמו ואין חכמים רואין בעבור כל זה שלא לדרשו למקלל אותם לאחר מיתה אע"פ שאינם מרגישין והמכה פטור כמו שנתבאר בפרק תשיעי מסנהדרין (פה ב). וכן היה ראוי לפי דעת הרב שנאמר בפסוק וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה (פ' ראה יג) שיהיה טעם לעונש הגדול הנעשה בעניין, ומצינו שדרשוהו לאו אזהרה למסית כמו שמפורש בגמר סנהדרין (סג ב) וכתבו הרב במצות י"ו בלאוין. ובודאי מצינו בתורה טעמים בכתוב להחמיר בעבירה כגון ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ר"פ קדושים, על"ת סג) ואמרו בסיפרא מלמד ששבועת שוא חלול השם. אבל הנאמרים בלשון לאו כולם למניעה הם ואילו היה טעם בלבד היה אומר אל תחלל את בתך להזנותה ומלאה הארץ זמה כי זהו טעם הכתוב הזה. וכן את אלה לא יקח ויחלל זרעו בעמיו. ואמנם ראוי הוא שנשאל מבעל ההלכות כמאמר הרב זה הלאו מאי זה דבר הוא מונע אבל לא יתבזה במענה השאלה הזאת ולא יתבייש ממנו, שכבר דרשו בסיפרי (פ' תצא) ולא תחטיא את הארץ להזהיר בית דין על כך. הנה לא ראו לעשותו טעם בלבד כדברי הרב אבל מניעה ואזהרה לבית דין וימנה לאו בפני עצמו שהוזהרנו לכוף אותו לגרשה וכל שכן למנוע אותו שלא ישאנה כמו שימנו מצות חייבי המיתות והמלקיות שהוזהרנו לעשות בהן הדין. וכן לא תקחו כופר לנפש רוצח (מסעי לה). וכן ולא תחמול ולא תכסה עליו (ראה יג ל"ת כ – כא) דמסית. ולא חגור ממנו (שופטי' ס"ס יח) דנביא השקר. ואמנם כי בהרבה מקומות דרשו כן, ואמרת להם זה האשה (פנחס כח) להזהיר בית דין על כך (ספרי), וכן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש (שופטי' יח וספרי). אבל הכוללן אזהרת ב"ד עם אזהרת העושה לא ימנו. אבל זה לאו בפני עצמו להזהיר ב"ד וימנה. אבל הלאו של ולא תזנה הארץ איננו טעם אבל הוא אזהרה לשוכב עמה לא למדנו כלל לפיכך חזר וכתב לאו אחר דלא תזנה הארץ אזהרה לשוכב. וכבר הצריכו חכמים בכל מקום במשכב הזכר שכתוב (ס"פ אח"מ) ואת זכר לא תשכב וגו' אמרו למדנו אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מניין, ובבהמה נאמר בתורה (שם) אזהרה לשוכב ואזהרה אחרת לאשה הנשכבת ועם כל זה הוצרכו עוד לאזהרה אחרת לנשכב כמו שמפורש בגמר סנהדרין (נד ב) ואפשר שאף אזהרת האשה הזונה נלמוד מזה כי ולא תזנה הארץ יכלול הזונים שניהם. ואל תחלל את בתך להזנותה איננו מביא האשה כלל. ושנו בסיפרא (קדושים רפ"ז) והביאו אותה בגמר יבמות ובסנהדרין (עו א) אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות. וכן היא המוסרת עצמה שלא לשום אישות. והמוסרת עצמה, אם הם דנין אותה מן האב לא ידעתי באי זו מדה יביאו אותה והיה להם לבאר המדה בברייתא זו. אבל הוא נלמד מולא תזנה הארץ. ומה שאמרו עוד שם בספרא ולא תזנה הארץ מזנים הם הפירות הוא על דרך האגדות נסמך מפני שלא אמר ולא יזנו עם הארץ. אבל עיקר הכתוב לרבות המזנים עצמן. וכן ומלאה הארץ זמה נדרש שם למזנה ולזונה וכן בגמר יבמות (לז ב) ר' אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זו מהן בא והיא שקבלה מאנשים הרבה ולא ידעה ממי קבלה נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה. ומפני שכתבתי הברייתא הזו אני צריך להתנצל ולומר שאין כוונתי במצוה הזאת שהיא מניעה לפנוי הבא על הפנויה ושניהם כשרים. שכבר פסקו (שם ס א, סא ב) שאין הלכה כרבי (אליעזר) [אלעזר] בפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואם כן אין זה באזהרת להזנותה ולא תזנה הארץ וכמו שאמרו בגמר ארבע מיתות (נא א) בפסוק ובת איש כהן כי תחל לזנות יכול אפילו פנויה והקשו על זה והא לזנות כתיב ותירצו כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. אבל זו הברייתא השנויה בספרי או שהיא כרבי אלעזר ואינה הלכה או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות בה, רצוני לומר גוי ועבד וחייבי כרתות ומיתות ב"ד שזו היא אזהרת הזנות לדעת חכמים (יבמות סא א) שאומרין אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. כלומר מאותן שאין להם בה קדושין. ותפסה זו הברייתא לשון סתם שלא לשם אישות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ולדעת ר' עקיבה [ור' אליעזר] (סנה' עו א) דורש ממנו הנותן בתו לזקן כי אצלו הלאו הזה הוא מניעה מוקדמת שלא יגרום לה שתזנה תחת בעלה. והכלל שאין במשמע הזה ביאת פנויה אלא לדעת מי שאין הלכה כמותו. וכן בלאו דאתנן זונה (תמור' כט ב). וכן אמר המתרגם בלאו דלא תהיה קדשה לא תהא אתתא (בר) [בת] ישראל לגבר עביד. אבל בבני הקדושין פנוי הבא על הפנויה, אם לדעת פלגשות, רצוני לומר שתהא מיוחדת וידועה לו, זה מותר הוא ואדוננו דוד ע"ה נשא מהן. אבל אם בא עליה דרך מקרה כענין הזונים זה אינו בכלל אל תחלל את בתך להזנותה ולא בכלל לאו קדשה אלא לדברי רבי אלעזר ואין הלכה כמותו אבל הוא בכלל אזהרתו שלרבי אליעזר בן יעקב מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זו מהן בא וכן היא שקבלה מאנשים הרבה נמצא אח נושא את אחותו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה, רצה לומר שאין זימה אלא מן העריות כדכתיב שארה הנה זמה היא, ולמה לא יהיה זה בכלל אזהרה והם אמרו שאפילו מקדש ונושא נשים בכל מדינה ומדינה ומגרש אותן עובר בזה כמו שהוא מוזכר (בשישי) [ברביעי] שליבמות (לז ב). ושמא נפרש שיהיה ולא תזנה הארץ מניעה מזה שיאמר לא תעשו שתזנה הארץ ותמלא זמה כי הבא על האשה בפגיעתו בה והלכו להם לדרכם אע"פ שאין זו הביאה זנות אבל היא מביאה את הארץ לזנות ולהמלא זמה. ולשונם בברייתא הזו משמע שלא יביאו זה בכלל ולא תזנה הארץ אלא שעל זה נאמר ומלאה הארץ זמה שריבו מזה שלא יעשו למלא את הארץ זמה. ומכל מקום נמנענו מזה מן התורה.
וראיתי בספרי ברייתא ששנויה שם בלשון הזה ולא תהיה קדשה מבנות ישראל ואין אתה מוזהר עליהם באומות ולא יהיה קדש מבני ישראל אין אתה מוזהר עליו באומות שהיה בדין ומה קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל או בחלוף אם קדש חמור אי אתה מוזהר עליו באומות קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות מה ת"ל קדש וכו'. והנה אם היה מדרשם בקדשה וקדש כדעת בעל התרגום אין קולא וחומרא בזה יותר מזה ומה הוא זה שאומרים אין אתה מוזהר עליו באומות. וכן אם מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו שלרבי ישמעאל בגמר סנהדרין (נד ב) לא יתכן גם בזה שיאמרו שאינו מוזהר עליו באומות שהנשכב מן הגוי נסקל הוא. אבל הנראה מדעת הברייתא הזו שהקדשה היא העומדת על הדרך מזומנת לזנות מאיסורי הביאות ומכל אדם רחוקים וקרובים כענין שכתוב (וישב לח) איה הקדשה היא בעינים על הדרך. ולכן יכסו הפנים כאמרו (שם) ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. וכן הקדש הוא המזומן להיות נשכב מן הזכרים. כענין (מ"א יד) וגם קדש היה בארץ עשו כתועבות הגוים וגו'. יכסו פניהם ויעמדו בעינים על הדרך כנשים כידוע מהם בארצות מצרים עד היום. והמניעה היא לבד שלא נניח לעשות כמעשה המגונה הזה בינינו מבני ישראל אבל אין אנחנו מוזהרין מזה באומות, שלא הוזהרנו באחרים זולתנו אלא בענין ע"ז בלבד. והנה נתבררו לך כל הדעות בלאו הזה. והראוי לפסוק כדעת החכמים שאין הלאוין שלזונה וקדשה אלא במי שאין להן קדושין אבל בבני הקדושין הענין בהם כמו שפרשנו למעלה. וכבר ביררתי בזה ענין מן הענינים הסתומים. והרב משתבש בו כאן במאמר הזה ובחבורו הגדול (אישות פ"א ה"ד נערה ספ"ג איסו"ב פי"ח ה"ב):
אבל הלאו הנאמר אחר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו אמר הרב [קטז] שהוא טעם למה שקדם שאם יצא חלל. ולא ידעתי טעם לטעם הזה. ועוד שהרי בפרשה ההיא בעצמה נאמרו לאוין בכהנים בנשים הפסולות להם את אלה לא יקח ואחר כך אמר ולא יחלל זרעו בעמיו, והוא באמת נדרש כן את אלה לא יקח ולא יחלל הא אם לקח חלל ומכאן שזרעו מהן מתחלל הוא ואעפ"כ עשאוהו רבותינו לאו בפני עצמו שאמרו (קדושין עח א) כהן גדול באלמנה לוקה שתים לוקה משום לא יקח ולוקה משום לא יחלל, ואע"פ שהם מודים שהוא טעם למניעה הראשונה כמו שאמר רבא והלכה כמותו בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל, אבל מכל מקום לא ראו שיהיה טעם ללא מדרש אבל משמע טעם ונדרש ללאו, ומודה רבא שאם בעל ולא קדש לוקה ולא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל. והרי דברים קל וחומר כי בכאן הלאו הזה הוא נותן טעם משני פנים, לא יקח שלא יחלל הא אם לקח חלל זרעו וטעם אחר שהלאו הראשון נתלה בזה שאם לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ואעפ"כ הוא נמנה לאו לעצמו ללקות ממנו בבעילה בלא קיחה, כל שכן בלאו הנדון שלפנינו. וכבר כתבתי [קטו:] הטעם לכולן מפני שלא ראו החכמים לעשות הלאוין טעם בלבד שהיה אומר את אלה לא יקח ויחלל זרעו. וכן ומן המקדש לא יצא ויחלל את מקדש אלהיו כדרך ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ר"פ קדושים). וכדרך ולא תטמאו בהם ונטמתם בם:
וראיתי לרב במצות קס"ה (ד"ה ודע) שאמר עניין אחר, פירש שאמרו יתעלה ולא יחלל הוא שלילות ולא מניעה מגיד שאין עבודתו מחוללת אע"פ שהוא אונן הא אחר שלא יצא חלל, כלומר כהן הדיוט שעבד עבודתו כשהוא אונן עבודתו פסולה. והזכיר זה שאמרו בגמר סנהדרין (פד א) אונן מנא לן דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא יחלל. וכבר נחלקו על הטעם הזה עצמו בשני שלזבחים (יו א) אמרו אונן מנא לן דמחיל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא יחלל ר' אלעא אמר מהכא הן הקריבו אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרובוה שפיר אשתרוף, ור' אלעא מ"ט לא אמר ומן המקדש לא יצא אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל. רצה לומר שאילו היה שלילות כלומר שנותן רשות לכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש ויכול הוא להקריב אונן ואינו מחלל עבודתו בכך ראוי הוא שנלמוד ממנו הא אחר שלא יצא חלל, אבל עכשיו שהוא אזהרה לכהן גדול שלא יחלל אין כהן הדיוט במשמע הזה שיחלל. והסוגיא כולה ששם כדעת הזה שלרבי אלעא היא. והנה לדעתו אינו שלילות אלא מניעה. ונראין הדברים שלדברי הכל במשמע הכתוב הזה יש אזהרה לכהן גדול בשני הלאוין בלא יצא ולא יחלל, שאם נדרוש הלאו הזה דלא יחלל לשלילות לומר שהוא רשאי להקריב אונן ולא כהן הדיוט ראוי הוא לומר כן בלאו הראשון דומן המקדש לא יצא אחר שהוא טעם נמשך עמו ויאמר כי הכהן הגדול אינו צריך לצאת מן המקדש בשביל מתו ולהניח העבודה כי אין עבודתו בכך מחוללת. ומכלל שההדיוט צריך לצאת משם כלומר להניח העבודה שעבודתו פסולה ויהיו שניהם שלילות ולא מניעות. וכן הכתוב האחר שהוא בפרשת כהן הדיוט (ר"פ אמור) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם אינו נדרש לחכמים כנותן טעם בלבד אבל דרשו ממנו (זבחים יז א) מנין לטבול יום שאם עבד חלל שנ' קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם אם אינו ענין לטמא תנהו עניין לטבול יום. והנה הוא לאו בפני עצמו שלא יעבוד כשהוא טבול יום אלא שכיון שהמניעה בלשון חלול היא נלמוד ודאי שאם עבד חלל. וכבר מנו גם הרב (ל"ת עו) גם בעל ההלכות (אות ע) זה הלאו. ולמה לא יתמה הרב על עצמו בו ויהיה אצלו טעם בלבד. אלא ודאי כולן לאוין הם. ולפי משמעות המדרש שדרשו שם בסיפרא (ריש שמיני ס"פ מלואים) ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה. לפי זה יזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו ויניח העבודה כי זה חילול המקדש הוא והוא הטעם למה לא יצא משום לא יחלל. ואעפ"כ לוקה שתים משום לא יצא ומשום לא יחלל אלא שאם יצא ולא חלל כלומר שיצא שלא בשעת עבודה אינו לוקה כענין בלא יקח ולא יחלל שהזכרנו. וזו האזהרה לכל כהן שמניח עבודה ויוצא ואינו על המת בלבד מאמרו ולא יחלל. כי המבטל אותה בלי מקרה כל שכן שחלל. וכבר נאמרה עוד אזהרה זו והעונש בלא מת שנאמר (ס"פ צו) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת י"י ולא תמותו. אבל פרטו הכתוב בכהן גדול לומר שהוא מקריב אונן ושאין הדין הזה בהדיוט אבל הוא צריך להניח העבודה שאינו מקריב אונן.
והנה אלעזר ואיתמר ביום מיתת אחיהם אוננין היו ולא היו באזהרת ומן המקדש לא יצא. ועניין הכתוב שכללם עם אהרן אביהם בפסוק (שמיני י) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו יזהירם כולם בשעת מעשה במיתה מלהניח עבודה ולצאת, והם היודעים כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מהיום והם באזהרתם מן אותו היום ואילך, אבל אותו היום אוננין הם, כמו שדרשו (הו' ברש"י עה"ת וערמב"ן שם) מן הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (שמיני י), אמרו אמר להם שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כ"ג ומקריב אונן. וזו היא שדרשו שם (ס"פ מלואים) כי שמן משחת י"י עליכם מה ת"ל שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מניין לכל הכהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת י"י עליכם. לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר הם באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולין לעשותה והראיה משמן משחת י"י עליכם. מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת י"י עליכם שהוא לדורות כמו שאמר בהם (ס"פ פקודי) והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם. ועוד אבאר ענין אזהרת אהרן ובניו באלו הכתובים לפנינו במצות (ל"ת קסד) בעזרת הבורא. ואני תמיה מאד שאין המדרש הזה כמדרש שבגמרא שהרי בגמר סנהדרין (יט א) אמרו ומן המקדש לא יצא לא יצא עמהן אבל יוצא אחריהן כיצד הם נכסין והוא נגלה הם נגלים והוא נכסה ויוצא עד פתח העיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ושאלו שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר"מ ור' מאיר אי הכי אפילו לביתו נמי אלא הכי קאמ' ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מקרי ונגע. ולפי זה המדרש אינה אזהרה לכהן שלא יצא בשעת עבודה מפני כבוד העבודה אבל היא אזהרה שלא יצא אחר מטת מתו לעולם מפני חשש שמא יצא מקדושתו כלומר שיטמא את עצמו. והיא דוקא בכה"ג שאסור להטמא בקרובים, ואדם בהול עליהם [שבת מג ב, וש"נ], אבל ההדיוט על הקרובים מטמא הוא ועל הרחוקים אין אדם בהול עליהם שיטמא, אבל אזהרת ולא יחלל את מקדש אלהיו לדברי הכל היא שלא יניח העבודה ויצא ועליה חייב מיתה, והיא אף בכהן הדיוט אלא שאמרה בכהן גדול לעניין שאמרנו. ולשון סיפרא משמע ששתיהן אזהרות בענין אחד כלומר שלא יניח העבודה. וראיתי לרב במצות קס"ה שחשב לאחות שני המדרשים. אמר ודע שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילך אחר המטה וזהו נגלה הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא. וכך נתבאר בפ' שני מסנהדרין באלו שני פנים לכתוב הזה פשטו ומדרשו ועל שניהם הוזהרו הכהנים. ואין זו הדרך בתלמוד אבל נדחוק הלשון השנוי בספרא ונאמר שהמדרש שלהם כולו על ולא יחלל כמו שכתבתי, וזהו מה שיסבלו הדעות כלן. אבל אני לפי מראית עיני המדרש שבפרק כ"ג אינו אלא אסמכתא בעלמא שהם גזרו לכהן גדול שלא יצא אחר מטת מתו כלל שמא יטמא בהיותו נבהל על מתו ולרום מעלתו ומוראו לא ימנעוהו העומדים לפניו וגם כי טומאתו היא הפסד גדול שהוא המכפר על כל ישראל והכל גזירה מדבריהם וסמכו אותה למקרא הזה אבל העיקר למניח העבודה ויוצא הוא וכמו שפירשנו. והראיה עוד בזה מאמרם (הוריו' יב ב) במשוח מלחמה וכולן אינן נוהגי' במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם ולא מיטמא לקרובים ומוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה. והנה לפי שהוא אינו מקריב אונן לא הביאו אותו בכלל זה הלאו ומן המקדש לא יצא שאינו אלא לאזהרה למניח עבודה והוא צריך להניחה בשעת אנינותו כמו שדרשו בו מכי נזר שמן משחת י"י עליו ולא על חבירו וכמו שנתבאר בהוריות (יב ב), ואם היה אזהרה שלא ילך אחר המטה כדי שלא יטמא היה משוח המלחמה מתחייב בו כיון שאינו מיטמא לקרובים ככהן גדול. ומצאתי סוגיא ירושלמית בגמר סנהדרין (רפ"ב) אמרו כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל אותו היום ר' שמעון אומר גומר כל העבודה ובא לו, בין ר"מ בין לרבי יהודה חדא בין ר' יהודה בין לרבי שמעון חדא, בין ר"מ לר' יהודה הכנסה, ר' יעקב בר' דוסתאי מפסיק ביניהון ר"מ אומר אם היה בפנים לא היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס ר' יהודה אומר היה בפנים לא היה יוצא היה בחוץ היה נכנס ר' שמעון אומר גומר כל העבודה שבידו ובא לו. ר' יוסי בר' בון בשם ר' חונא מתניתא מסייעא לר"ש ומן המקדש לא יצא עמהן אינו יוצא אבל יוצא הוא אחריהם אלא הם מכוסים והוא נגלה הם נגלים והוא מכוסה יוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר"מ ר' יוסי אומר אינו יוצא מן המקדש דכתיב ומן המקדש לא יצא יצא לא היה חוזר. הנה פירשו כי ענין הכתוב ומן המקדש לא יצא לר' מאיר הוא שאם היה במקדש ושמע שמת לו מת לא יצא משם אבל יעבוד כל זמן שהוא בפנים ויקריב כמו שהיה בלבו לעשות ואפילו הפסיק חוזר ועובד אבל אם היה בחוץ בשעת מיתת הקרוב חל עליו האנינות ואינו נכנס למקדש ומקריב ור' יהודה חולק בזה ואומר שאפילו הוא בחוץ אין עליו דין אונן אלא נכנס למקדש ומקריב כל היום ור"ש סובר שלא התירה עליו התורה מדין האנינות אלא שישלים העבודה שהיתה בידו בשעת שמועה והוא מוזהר עליה במיתה שלא יניחנה אבל לאחר שגמר עבודה זו אינו חוזר ומקריב כל זמן שהוא אונן, ואמרו ר' יוסי בר' בון בשם ר' חונא מתניתא מסייעא לר' שמעון וכו' והנה זה החכם ר' יוסי בר' בון סובר כי זה שהתירו במתניתין לכהן גדול שיצא אחר המטה בשנוי הזה הוא סיוע לר' שמעון שאומר שאין האזהרה מן התורה אלא שיגמור העבודה ומכאן ואילך אין לו איסור לצאת עם המת ולכן הותר לו זה. והרי זו ראיה למה שזכרנו בעניין הזה. ועוד מצאתי בתוספתא במסכת סנהדרין (פ"ד סה"א) אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד. ודומה לי שהרב בחבורו הגדול חזר וראה. כן מצאתי לו בפרק חמישי מהלכות כלי בית המקדש (ה"ה) שהוא מונה במעלות שנוהגין בכהן גדול שאינו יוצא אחר מתו ולא הביא לו אזהרה מן התורה, ובשני מהלכות ביאת המקדש (סה"ה) אמר שזה שנאמר בכ"ג ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא. והיטיב לראות שם בזה. עוד אני שואל ולמה לא מנו באלו שבמיתה (סנה' פג א) כהן המניח עבודה ויוצא לפי מדרשם בסיפרא שדורשים כן בכל הכהנים שבכל הדורות. וי"ל תנא ושייר דהא שייר טובא כהן לבית קדשי הקדשים שלא לעבודה לוי שעבד עבודת כהנים וכהן שעבד עבודת לוים וכן לוים עצמם מעבודה לחברתה וכן שלש' המנויין שם (פט א) במשנה הכובש נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו. מכלל הדברים כולן שזה הלאו של ולא יחלל את מקדש אלהיו דבר שבמניין הוא וימנה בכלל שלש מאות וששים וחמשה לאוין כמ"ש בעל ההלכות, לא כמו שהרב תופס אותו:
והלאו שמנה בעל ההלכות (אות קסח) ולא תטמא את הארץ ואמר הרב כי איננו נמנה מפני שהוא טעם, אחר שקדמה המניעה מלקיחת פדיון דמי הרוצח אמר ולא תטמא את הארץ ואמרו בסיפרי מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלק את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש. ואני אומר שהיא מניעה באמת כמו ולא יטמאו את מחניהם אחר אזהרת וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (נשא ה) וכבר מנה הרב זה בכלל שס"ה הלאוין (ל"ת עז). ומה בין זה לזה, בשניהם קדמה אזהרה ואחריהם אמר שלא יטמאו את מחניהם וארצם, ואע"פ ששם שתי האזהרות בעניין הטומאה ראוי הוא לתפסו טעם לומר שישלחו מן המחנה כל הטמאים כדי שלא יטמאו את מחניהם אשר השם שוכן בתוכם. אלא שכולם מניעות. אבל לפי דעתי עם היותו באמת מניעה ואזהרה אינו בא במניין הלאוין לפי שכבר הוזהרנו על שפיכות דמים ועל לקיחת הכופר ברוצחין בכל זמן ובכל מקום ויחזור הכתוב להזהיר עוד שלא נעשה זאת הרעה בארץ הנבחרת אשר האל שוכן בתוכה שלא יגרום לה הטומאה הסתלקות השכינה ממנה וזו כמו שאמר בעריות (ס"פ אח"מ) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ולא תעשו מכל התועבות האלה ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, שהן אזהרות בעריות שנחמיר עליהן בטומאת הארץ ואיבודה ולא ימנו לבד הלאוין של העריות. וכן ולא תחניפו את הארץ (ס"פ מסעי) שמנה בעל ההלכות (אות קסז) כפי הטעם הזה אינו ראוי להמנות. ואולי יבוא במניין ממה שאמרו בסיפרי ולא תחניפו את הארץ הרי אזהרה לחנפים. והזהיר במקום הזה על החנופה שלא יחניפו לרוצח השוגג או ללוקח הכופר ממנו. ודרשו עוד שם דבר אחר אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם. וזה על דרך הגדה הוציאוה ממלת הארץ. שלא אמר ולא תחניפו בלבד. וקרוב עוד שנאמר כי מה שבא בסוף הכתוב הזה לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו הוא עוד מניעה ששכחה בעל ההלכות עצמו ז"ל. ייראה זה ממה שהזכירו בשלישי שלכתובות (לז ב) אמרו כי לא תקחו כופר לנפש רוצח אזהרה דלא תשקול מיניה ממונא ותפטריניה מגלות ותרי קראי למה לי חד בשוגג וחד במזיד וצריכי וכו'. והקשו על זה ולארץ לא יכופר לדם למה לי. ירצו לומר מאחר שאמרתם שבאו לאוין רבים בשוגג ובמזיד שלא נקח כופר מהם מה בא להזהיר אותנו עוד. כי היה דעתם שיזהיר עלינו שלא נכפר לרוצח בממון ולא בדבר כי אם בדמו. ותירצו מיבעי ליה לכדתניא מנין שאם נערפה העגלה ואחר כך נמצא הרוצח מנין שאין פוטרי' אותו ת"ל ולארץ לא יכופר לדם וכו'. והקשו עוד על זה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך למה לי. כי ייראה שהיא מצוה לבער הדם אחר עריפת העגלה. וכל הסוגיא אשר שם. אם כן נראה מכאן שזה שנאמר ולארץ לא יכופר לדם היא אצלם מניעה שמנענו ית' שלא נכפר לרוצח גם בעריפת העגלה כי אם בדמו והזכיר הארץ להגיד כי חטא שפיכות דמים על כל יושביה אשר בידם לעשות משפט. ואם חשבו הרב גם בעל ההלכות שאינו מזהיר אלא מודיענו שלא יכפר האל ית' החטא הזה לארץ כי אם בדם הרוצח לא בכופר או בעריפה, ואנחנו כבר נצטוינו במשפט, וכיון שלא יבא בלשון מניעה לא נמנה אותו בכלל הלאוין מ"מ נלמוד שאיננו טעם בלבד כדעת הרב, אבל אזהרה מענין חדש ומוסיף לנו איסור ימנה או לא ימנה. ואולי בעל ההלכות סובר כי כל אלה הלאוין הנאמרין בלשון אזהרה כולם מניעות, ולא תטמא את הארץ ולא תחטיא את הארץ וכן ולא תזנה את הארץ ולא תחניפו את הארץ, אסר הכתוב המעשים האלו בכל מקום והוסיף בהם מניעה בארץ. וזה כענין הלאו הבא בהשגת גבול שאמר (שופטי' יט) לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר וגו'. שבכל מקום עובר בלא תגזול ובארץ מוסיף עליו זה הלאו ועובר בשני לאוין ושניהם נמנין במצות (רמה – ו). וכן ולא תטמא את אדמתך אשר י"י אלהיך נותן לך נחלה (ר"פ תצא) באמת מניעה הוא אינו טעם וכן אמרו בספרי להזהיר בית דין על כך. ואם היה טעם כמאמר הרב גם כן אינו נוהג בחוצה לארץ ועוקר המניעה לגמרי בחוצה לארץ מה שאי אפשר ובין מניעות ובין טמאים אין חוצה לארץ יכול לבוא כמשמעם. והנכון שתהיינה מניעות כפולות בארץ בין שנמנה אותן או שלא נביא אותן בחשבוננו כדין המצות הנכפלות. עד כאן השגתי בעיקר הזה והוא דבר שיש לו שרשים רבים במקומות הרבה בתלמוד. ישמע חכם ויוסף לקח:
[1][1] שוורץ: יביא את האדם לייחס לאל מעשה שווא.
[2] עולה מדבריו שהוא אינו מקבל את האבחנה בין מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי "טעמא דקרא" לבין טעם שיש לו משמעות דתית בלבד.