ב"ה
השורש השישי – מנין לאוין ועשין במצוה אחת
כתב הרמב"ם:
השרש הששי שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה ולאו שבה עם מצות לא תעשה:
דע שהדבר האחד יהיה בו עשה ולא תעשה על אחד משלשה פנים. אם שיהיה מעשה מן המעשים מצות עשה והעובר עליו יעבור על מצות לא תעשה כמו שבת ויום טוב ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות לא תעשה (ר"כ – ג' ש"כ – ט') והמנוחה בהם מצות עשה (קלה קנד קס קס"ב – ז) כמו שיתבאר. וכן תענית צום כפור מצות עשה (קסד) והאכילה בו מצות לא תעשה (קצו). ואם שיהיה לאו שקדמו עשה כמו אמרו באונס ומוציא שם רע (תצא כב יט וכט) ולו תהיה לאשה והיא מצות עשה (ריח – ט) ואמר אחר כן (שם) לא יוכל לשלחה כל ימיו וזו מצות לא תעשה (שנח – ט). ואם שיהיה לאו קודם ואחר כן ינתק לעשה כמו אמרו (שם ו – ז, ל"ת שו וע' קמח) לא תקח האם על הבנים ואחר כן שלח תשלח את האם.
וכל מין מאלו ראוי שיימנה עשה שבו בכלל מצות עשה ולאו שבו בכלל מצות לא תעשה. כי בבאור אמרו חכמים בכל אחת מהן שהן מצות עשה ומצות לא תעשה. והרבה פעמים יאמרו עשה שבה ולאו שבה. והוא דבר מבואר שענין הציווי בהם זולת ענין האזהרה ושניהם שני ענינים נבדלים צוה באחד מהם והזהיר מן האחר. ולא טעה בשורש הזה שום אדם:
אמנם לגבי שבת, יום כפור או מוציא שם רע הדברים ברורים, משום ששם יש גם לאו וגם עשה. אבל יש מקומות שהעשה אינו עשה אלא לאו הבא מכלל עשה, כמו בפרשת ראה: "כל ציפור טהורה תאכלו" דברים יד, יא. הסברא נותנת, שאם זה אינו עשה אלא לאו, הרי כשיש מספר לאוין במצוה אחת אין הם נמנים כל אחד לעצמו. וכבר העיר על זה הרמב"ן כאן:
ואני רואה בו מחלוקת גדולה ואחת מן הדעות טועה בו בלא ספק, שיש עוד לאו ועשה בדבר אחד אלא שאין שניהם מצוה כענין בבהמות בדגים ובעופות המותרין והאסורין אמר הכתוב בהן עשה זאת הבהמה אשר תאכלו ודרשו בו (הו' בע' קמט) שהוא מצות עשה. וכן כל צפור טהורה תאכלו עשו אותה מצות עשה וכן את זה תאכלו מכל אשר במים (הו' בע' קנ קנב). והדבר ידוע שאין הכוונה לומר שבאכלנו הבהמה או הדג בעלי הסימנין הטהורין נעשה מצוה ואם נצודם ולא נאכל אותם נעבור עליה, אבל הכוונה שאמר הכתוב אלה תאכלו ולא הטמאים. והוא לאו הבא מכלל עשה בטמאים כדי שיהא האוכל הטמאים עובר בלאו גמור ובלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה לפי קבלתנו. ואלו וכיוצא בהם מנאן הרב בכלל רמ"ח מצות עשה אמר (מ"ע קמט – קנב) לבדוק בסימני בהמה שנ' זאת הבהמה אשר תאכלו לבדוק בסימני העוף לבדוק בסימני חגבים לבדוק בסימני דגים. ובעל ההלכות לא מנאן מפני שאין בהן קום עשה והמניעה מן האיסורים כבר היא נמנית בלאוין ואין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף בזה מנין כמו שלא יוסיף לאו אחר גמור, כמו שיאמר במניעה מן המניעות שנים או שלשה לאוין שכולן נמנין במצות לא תעשה אחת, וזה הדעת לבעל ההלכות מחסר מנינו.
וראה ברמב"ם במצוה קמט – לבדוק בסימני חיה ובהמה, שכתב הרמב"ם שזה לאו הבא מכלל עשה. וכן במצוה קנ, לבדוק בסימני העוף – כל ציפור טהורה תאכלו אלא שבזה הרמב"ם לא כתב שזה לאו הבא מכלל עשה. אבל בהלכות מאכלות אסורות פרק ב' הלכה ד' כתב שאפשר לעבור על העשה כשאוכל טמאים:
האוכל כזית מבשר עוף טמא לוקה מן התורה שנאמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו, והרי עבר על עשה שנאמר כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו, וכן האוכל כזית מדג טמא לוקה שנאמר ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו, ועבר על עשה שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו מכלל שמי שאין לו סנפיר וקשקשת לא יאכל, הא למדת שכל האוכל דג טמא או בהמה וחיה טמאה או עוף טמא בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה.
ובמצוה קנב:
והמצוה הקנ"ב היא שצונו לבדוק בסימני דגים והם כתובים בתורה והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (שם) את זה תאכלו מכל אשר במים. ובבאור אמרו בגמר חולין (ס ב) האוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה. כי מאמרו זה אכול שומע אני שזולתו לא תאכל, ולאו הבא מכלל עשה עשה (ע' לח וש"נ). הנה התבאר שאמרו את זה תאכלו מצות עשה. והענין באמרנו שהיא מצות עשה מה שזכרתי לך (ע' קמט) היותנו מצווין לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו כמו שכתב ואמר (ס"פ קדושים) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור. וההבדלה אמנם תהיה בסימנין. ולכן יהיה כל מין ומין מאלו הארבעה מיני הסימנין מצוה בפני עצמה. כלומר סימני בהמה וחיה וסימני עוף וסימני חגבים וסימני דגים. וכבר ביארנו לשונותם בקראם אותם עשה עשה בייחוד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלומר סימני דגים בפרק שלישי ממסכת חולין (נט א, סו – ז ב).
אבל הבה"ג לא מנה לאו הבא מכלל עשה. וראה מה שכתב הגר"י פעלא בביאורו על רס"ג:
אבל שיטת רבינו הגאון ז"ל בכל זה רחוקה מאוד משיטת כל שאר הראשונים ז"ל, וכל עיקר שורש זה שלפנינו לא שמיעא ליה ולא ס"ל כלל, ובכל מצוה שיש בה לא תעשה ועשה, כל שאין שום ענין מחודש נוסף בכל אחד מהן שאינו בכלל אידך, אין שניהם נמנין אלא במצוה אחת, ואיזה מהן שענין המצוה מבואר בו ביותר הוא שנמנה לבדו במנין המצוות, שאם המצוה מבוארת יותר בלאו מבהעשה אז הלאו הוא שנמנה במנין הלאוין, אבל העשה אינה נמנית שוב כלל, ואם המצוה מבוארת יותר בהעשה אז רק העשה היא שנמנית במנין העשין, אבל הלאו אינו נמנה כלל, אבל כשנכלל באחד מהם ענין מחודש שאינו בכלל השני, אז אין למנות אלא אותו שכולל יותר, כמו שנתבאר אצלנו בפנים בכמה מקומות ולעיל בסמוך (בשורש ד), אבל כל שכל עניני המצוה נכללו בין בלאו ובין בעשה בשוה ואין בין זה לזה ולא כלום אלא מה שזו היא עשה וזה הוא לאו, אין למנותן אלא במצוה אחת, וכמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש תשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם.
אלא שגם הרמב"ם לא מנה את כל הלאוין שבאים מכלל עשה בשנים, הלאו לחוד והעשה לחוד. כמו למשל בדברים כג, ח-ט לגבי מצרי ואדומי: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" וראה מנחת חינוך תקסג:
שלא להרחיק זרע עשו ומצרי וכו'. דינים אלו דמצרי ואדומי מבוארים בר"מ פי"ב מהל' א"ב ובטוש"ע אהע"ז סי' ד' ודין שני האומות הללו שוים. מצרי ואדומי שנתגיירו אסורים לבוא בקהל ואין לוקין רק עוברים בעשה דכתיב דור שלישי וכו' וקודם לא והו"ל לאו הבא מכלל עשה.
והרמב"ם בכותרות להלכות איסורי ביאה מנה רק לאו:
(כו) שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל. (כז) שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל.
אלא שזה שונה, הרי בציפור טמאה למשל, הרי יש לאו מפורש ויש גם לאו הבא מכלל עשה. אבל כאן הרי יש רק עשה שהרמב"ם מונה אותם בשני לאוין. ולכן אין מקום למנות עשה כיון שהלאו מקורו רק מהעשה והוא נמנה.
לפי האמור בשורש זה תירץ הגרי"פ שאלה שהקשה בשורש הרביעי, שם כתב הרמב"ם שאין למנות לאו הכולל את כל התורה כולה. והקשה הגרי"פ, והרי בשורש תשיעי כתב הרמב"ם "השרש התשיעי שאין ראוי למנות הלאוים והעשה אבל הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם", ובהמשך הוסיף הרמב"ם:
הנה כבר התבאר כי לא ברבוי הלאוין או העשה ירבו המצוות. כבר נודע שהציוי בשבת לנוח נכפל בתורה שתים עשרה פעמים (שמות כ כג לא ד"פ לד לה ויקרא יט כג כו דברי' ה). התראה שיחשוב אחד מאשר ימנו המצוות שיאמר כי מכלל מצות עשה המנוחה בשבת והיא שתים עשרה מצות. וכן באה האזהרה מאכילת דם שבע פעמים (ויקרא ג ז ג"פ פ' ראה יב ב"פ). היחשוב גם כן שום משכיל ויאמר שאיסור הדם שבע מצות. זה מה שלא יטעה בו אחד.
ואם כן צריך עיון, הרי מצוה הכוללת כל התורה, הרי ודאי שאין למנות כיון שהמצוה אינה מוסיפה דבר מסויים, ומה שאנו מונים הוא את הדבר שנצטוונו ולא את הציווי? וכל שורש רביעי לכאורה מיותר?
אלא שעל פי שורש זה, הרי עולה שלדעת הרמב"ם יכולה להיות כפילות אם יש על פעולה אחת גם עשה וגם לא תעשה, ובכגון זה אנו מונים גם את העשה וגם את הלא תעשה ואין זו כפילות. ואם כן גם במצות כלליות, הרי מצות עשה כוללת, למשל קדושים תהיו, היא עשה שנוסף על כל הלא תעשה שהרי כוללת גם לא תעשה. וכן מצות לא תעשה כולל, יכלול גם את המצווות עשה. ואם כן יש סברא לכלול מצות כוללות אף אם אין בהם פעולות נוספות. לכן הוצרך הרמב"ם לעשות שורש מיוחד, שורש רביעי שאין לכלול מצות הכוללות את כל התורה כולה. שהרי היתה ה"א כן לכלול אותם.
אלא שפשט הרמב"ם בשורש רביעי אינו כך שהרי כתב לגבי מצות כוללות:
השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (משפטי' כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכאמרו (קדושים יט) את חקותי תשמורו, ואת משפטי תעשו (אח"מ יח) ושמרתם את משמרתי (ס"פ אח"מ) ורבים כאלה.
אם כן טעם שלא מונים לא משום שזה מצוה כללית ואין למנות אלא אכן משום שאין זה מחדש דבר, ולא כמו שכתב הגרי"פ.
ועוד צריך לברר: הרי לאו הבא מכלל עשה הוא עשה. ואם כן איך צריך למנות אותו, בכלל העשין או בכלל הלא תעשה? הרמב"ם מנה את "כל ציפור טהורה תאכלו" במצות עשה.
ע' המשך בגרי"פ ל"ת קסג. (בקובץ זמני)
וע' בגרי"פ במבוא פרק שלישי שכתב שמכך שהרמב"ם לא השיג על בה"ג שלא מנה לאו הבא מכלל עשה, הרי בע"כ גם הרמב"ם סובר שלא צריך למנות. ואם כן מה שמנה הרמב"ם חלק מן הלאוין הרי זה משום שזה עשה גמור וז"ל הגרי"פ:
מכל מקום מאחר שלא מנו כל שאר לאוין הבאין מכלל עשין שבתורה, ע"כ מתבאר מזה דאותן שמנו מהן, חשיבי לדעתם עשין גמורים, ואינם בכלל לאו הבא מכלל עשה, וכמו שביארו בזה האחרונים ז"ל (בשורש ששי) ע"ש, ובפרט הרב הספרדי ז"ל בד"א בקונטרס הלאוין ע"ש בדבריו. וכן מוכרח בלאו הכי ע"כ בדעת הרמב"ם ז"ל ממה ששתק לו הרמב"ם בזה להבה"ג, ולא השיג עליו בזה בשרשיו כדרכו ז"ל, ואין ספק שאם היתה דעתו בענין זה שלא כשיטת הבעל הלכות גדולות לא היה עובר על זה בשתיקה, והיה משריש כן בשרשיו דלאו הבא מכלל עשה לא גרע משאר מצוות שבתורה ויש למנותן בכלל מנין מצוות, ולא כהבעל הלכות גדולות שהשמיטן כולן, אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דדעתו מסכמת בזה לדעת הבה"ג.
דוגמה למה שכתב הגרי"פ: בגמ' חולין פא ע"א, נאמר לגבי מחוסר זמן, "מיום השמיני והלאה ירצה", ואומרת הגמרא שלהביא קודם היום השמיני זה לאו הבא מכלל עשה. רמב"ם איסורי מזבח פרק ג' הלכה ח':
מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה, וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן, ואף על פי שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן.
ובכותרות להלכות איסורי מזבח הרמב"ם מנה מצות עשה להקריב מיום השמיני:
(י) להקריב מיום השמיני והלאה, וקודם זמן זה הוא נקרא מחוסר זמן ואין מקריבין אותו.
הרי שזה עשה גמור.
בכהן גדול בבתולה, הבה"ג מנה "כי אם בתולה" למצות עשה, והרמב"ם כלל את שניהם ומנה בזה רק מצות עשה.
ראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יז הלכה יג:
מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו והוא אשה בבתוליה יקח, אשה לא קטנה, בבתוליה ולא בוגרת, הא כיצד יצאת מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה זו נערה, ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר אשה אחת ולא שתים.
ולכאורה הרי "ולא בוגרת" זה לאו הבא מכלל עשה. ובכותרות כתב הרמב"ם "(לא) שלא ישא כהן גדול אלמנה".
ובספר המצות מ"ע ל"ח:
והמצוה הל"ח היא שצוה הכהן הגדול שישא בתולה והוא אמרו ית' (שם) והוא אשה בבתוליה יקח. ובבאור אמרו (כתובות ל א ע"ש) עושה היה רבי עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה. ובארו זה כשיהיה כהן גדול בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה. שהשורש אצלנו (יבמו' נד ב, וש"נ, מ"ע ס צב קכט קמט קנב ול"ת פט קעב) לאו הבא מכלל עשה עשה. הנה כבר התבאר שהיא מצות עשה. ואמרו גם כן (הוריות יא ב, יב ב, וש"נ) ומצווה על הבתולה. והנה כבר התבארו משפטי מצוה זו בששי מיבמות (נט – סא ב) ובמקומות מכתובות (ל א, צז ב, צח א) וקדושין (י א, סח א):
ובעצם הדברים מפורשים ברמב"ם הלכות אישות פרק א' הלכה ח'
ויש שאיסור ביאתן בעשה ואינו מחייבי לאוין ושלשה הם, מצרי ואדומי דור ראשון ודור שני אחד זכרים ואחד נקבות, ובעולה לכהן גדול, לפי שלא נאמר באלו לא יבוא או לא יקח אלא מכלל שנאמר (דברים כ"ג) דור שלישי יבוא להם בקהל ה' אתה למד שדור ראשון ושני לא יבוא, ומכלל שנאמר (ויקרא כ"א) והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה.
הרי שאלו הן מצות עשה: דור שלישי באדומי, והוא אשה בבתוליה יקח. ואף על פי כן במנין המצות שבראש הלכות איסורי ביאה מפורש שמצרי ואדומי זה לאו (כמבואר לעיל), ולעומת זה כהן גדול בבתולה זה עשה:
(כו) שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל. (כז) שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל.
… (לג) שישא כהן גדול בתולה בנערותיה.