ב"ה
השורש השלש עשר והארבעה עשר
בשורש השלשה עשר הרמב"ם כותב שלא מונים את מספר הימים שבהם אנו מתחייבים במצוה. כגון סוכה ולולב, כל אחת מצוה אחת. וכן הקרבנות, מוסף ראש חדש מצוה אחת וכן מוספי החגים, אף על פי שמקריבים כמה ימים באותו חג, הרי זו מצוה אחת, אבל מצוה נפרדת של כל מועד. אבל על הבה"ג כותב הרמב"ם:
אלא טעו במה שתלוי בכלל הזה טעות גדולה מאד ומוזרה, והיא, שמנו כל המוספין מצווה אחת: מוסף שבת ומוסף ראש חודש ומוספי מועדות. הרי לפי דרך מניין זו היו צריכים למנות שביתת כל יום טוב מצווה אחת ולא עשו כן. אך ה' יודע [ועד] – אין ראוי לתפסם בדבר כזה, לפי ש[בכלל] לא דבקו בשיטה אחת במניינם, אלא "יעלו שמים ירדו תהומות" (תהלים קז, כו). והאמת הברורה היא מה שהזכרנו לך, שכל מוסף ומוסף מצווה בפני עצמה כמו שביתת כל יום ויום מצווה בפני עצמה וזוהי השיטה הנכוונה.
בשורש הארבעה עשר כותב הרמב"ם שאין למנות במצוה אחת גם אזהרה וגם עונש לשתי מצות. ובמקום שהתורה פרשה את העונש, יש סוגי עונשים שונים: מי שהתורה צוותה לסקול אותו, יש עונש של שריפה, סייף וחנק. יש מלקות, יש כרת ויש מיתה בידי שמים. וכמו כן יש עונש ממון ויש חיוב קרבן. וכתב הרמב"ם:
ואשר לקיום העונשים האלה – כולם מצוות עשה, שאנו נצטווינו שנמית את זה, ושנלקה את זה, ושנסקול את זה, ושנקריב קורבן על מה שעברנו עליו.
ואופן מניינן, שאנו נמנה ארבע מיתות בית דין כארבע מצוות ממצוות עשה,
ו[כך] לשון המשנה: זו מצוות הנסקלין. וכן אמרו: כיצד מצוות הנשרפים? כיצד מצוות הנחנקין? כיצד מצוות הנהרגין? ואמרו עוד, שזה שאמר יתעלה: "לא תבערו אש" (שמות לה, ג) הוא אזהרה שלא לבצע את העונשים בשבת, והוא, שבזה הזהיר משרפת מצווה; ואמר: "בכל מושבותיכם", כלומר: במושב בית דין לא תבערו אש, אף על פי שזו מצוות עשה. אמרו: "שרפה בכלל היתה, ויצאת ללמד: מה שרפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת".
ולכן אין אנו מונים סקילת מחלל שבת מצוה אחת, סקילת בעל אוב מצוה נוספת וכן הלאה "עד שיהא מניין המצוות כפי מניין האישים שהם מחויבי מיתות בית דין, כמו שעשה זולתנו בלי התבוננות". היינו, שבה"ג מנה את העונשים כל כל אחת מהעברות מצוה בפני עצמה. ועוד כתב הרמב"ם:
לפיכך לא נמנה החטאת עם האשם, אלא נמנה חיוב חטאת קבועה – מצווה, וחיוב קורבן עולה ויורד – מצווה, יתחייב באותו קורבן מי שיתחייב; ולא נשים לב לשינויי העברות שעל כל אחת מהן חייבים אותו מין של קורבן, כשם שמנינו המלקות מצווה אחת ולא שמנו לב לשינויי העברות שעל כל אחת מהן חייבין מלקות. וכך קבע הכתוב לכל מין מהם פרשה בפני עצמה. וכבר ערבב זולתנו בכלל הזה ערבוב שאין צורך להשיב עליו; אף לא יהיה קל להשיב עליו בגלל עוצם ערבובו לעניינים.
ועוד טען הרמב"ם על בה"ג שיש לו טעות במנין העונשים. כי יש מצות שמנה את העונש שלהם, ואחר כך מנה את העבירה עצמה:
הרי יש לתמוה ולהתפלא על אדם המונה מחוייבי מיתות בית דין כולם אחד אחד, ומחוייבי כרת מיתה מכלל מצוות לא תעשה;
אחר כך מונה גם את הדברים שהוזהרנו עליהם, שעליהם חייבים אותה המיתה, בכלל מצוות לא תעשה, כמו שמנה בעל "הלכות גדולות" 'המחלל את השבת' בכלל מחוייבי סקילה, אחר כך מנה "לא תעשה כל מלאכה". ולא נשאר לנו לומר אלא שהם חושבים בראשונה, בלי ספק, שקיום העונשים מצוות לא תעשה. ואם כן איך מונים בהם העונש וגם הדבר שחייבים עליו אותו העונש?!
ויותר קשה מזה, שמנו בתוכן, כלומר בתוך מצוות לא תעשה, מחוייבי כרת (ומחוייבי מיתה בידי שמים) שבהם אין מיתה; והם מדמים, שחיוב הכרת והעונש על כך זו המצווה המנויה, עד שבעל "ספר המצוות" פרש זאת ואמר בפרק הראשון, כשסכם מה שכלל אותו הפרק, דברים בנוסח זה: "וממנו שלושים ושנים עניינים שהודיענו, כי הוא יתברך ויתעלה יבצע אותם ולא אנחנו, וכולם בטוחים".
כלומר, לא יתכן שנמנה במנין המצות דברים שרק הקב"ה צריך לעשות, כמו מיתה בידי שמים וכרת. וכתב הרמב"ם:
ואין ספק, שאדם זה לא נשארה אצלו הסברה שתרי"ג מצוות כולן חובה עלינו, אלא יש מהן שהן חובתנו אנו ויש מהן חובתו יתעלה, כמו שאמר ופרש, שהוא [יתעלה] יבצע אותן ולא אנחנו. והשם יודע [ועד] שכל זה לדעתי בלבול גמור, ואין צריך לדבר על זה בשום פנים, כי הם דברים שביטולם ברור. אלא באה להם טעות זו, מפני שהם מונים את העונשים במצוות ונבוכים בכך: פעם מונים אותם לבדם, ופעם מונים את העונש וגם את הדבר שעליו חייבים אותו העונש, וקובעים את כל זה כמצוות לא תעשה בלי התבוננות… אבל סדר המניין הנכון הוא מה שהזכרתי: שכל מין של עונש הוא מצוות עשה. [ולפי זה] יהיה דין תשלומי גנב מצוות עשה, כי אנו נצטווינו להטיל עליו סכום בשיעור זה, ודין תוספת חומש – מצווה, ודין חיוב חטאת קבועה – מצווה, דין חיוב אשם ודאי – מצווה, ודין חיוב אשם תלוי – מצווה, וקורבן עולה ויורד – מצווה; וכן לסקול ולשרוף ולהרוג ולחנוק ולתלות – כל אחד מן העונשים האלה מצווה בפני עצמה, יתחייב בהן מי שיתחייב; כשם שההלקאה ברצועה מצווה אחת, יתחייב במלקות מי שיתחייב. – זהו מה שרצינו להקדימו בכלל הזה, ובו נשלמו הכללים שהקדמתם תועיל למה שאנחנו עוסקים בו.
והרמב"ן ענה על חלק מהקשיים בבה"ג:
וראיתי הרב [קצג:] לועג ממאמרם זו מצות הנסקלין מופת שירי, שהם ספרו מעשה הסקילה כיצד נעשה וכן יספרו מצות השביתה כיצד ומצות תקיעת שופר כיצד וכל כיוצא בה במעשים דומי הפעולות. וכתב עוד תמה והתפלא מאיש שימנה מחוייבי מיתת בית דין כולם איש איש ומחוייבי כרת ומחוייבי מיתה בידי שמים בכלל מצות לא תעשה כמו שמנה בעל הלכות גדולות המחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה ומנה אחר כך לא תעשה כל מלאכה ולא נשאר אלא שהם יחשבו בלי ספק שקיום גבולי העונש מצות לא תעשה ואיך ימנה בם הקנס והדבר שנתחייב עליו הקנס ההוא.
ואני תמה ומתפלא על הרב הפלא ופלא שיאשים לבעל ההלכות ויתפוש עליו, למה לא יסתכל בדבריו ולא יביט בהם כלל. ואם היה משיב על אחד מן התלמידים ראוי הרב לחכמתו ולכבוד מוסרו להסתכל במאמר התלמיד ההוא ולהתבונן בו כל שכן בהשיבו על גדול שבגאונים ויאשים אותו ויחשבהו מן מבולבלי השכל חס ושלום.
אבל כונת בעל ההלכות מבוארת בדבריו שמנה מחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה ואחר כך כתב בכלל חייבי לאוין בלבד כלשון הזה לא תעשה כל מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת. כי לפי שכבר מנה לאו האבות במחלל שבת שבסקילה נזהר ומנה לאו אחר לא תעשה כל מלאכה שאינה מן האבות ואינו מתחייב בה סקילה. וכבר נזהר בעריות ובזולתם מכל מחוייבי מיתה וכרת שלא החזיר הלאוין שבהם כמו שחשדו הרב. והלאו הזה בשבת הוא לאו דמחמר דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ודרשו בו מחמר אחר בהמתו.
היינו, שהבה"ג נזהר ומנה בלא תעשה מלאכה לאו דמחמר, כיון שכבר מנה אותו בעונשים.
אלא שמה שכתב הרמב"ן שלגבי שבת מנה סקילה במלאכות והלאו הוא במחמר, אין בזה תשובה לשאר העונשים שבה"ג מנה כפול: למשל מנה בין אלו שבסקילה ח. עובד עבודה זרה, ובל"ת כו. לא יהיה לך. בהמשך אלו שבסקילה מנה ט. הנותן מזרעו למולך, ובלא תעשה ריג "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו" מנה במצוה שבכרת נ. האוכל ביום הכפורים, ומנה בעשה פו את יום הכפורים (ואולי חילק בין אוכל ובין עושה מלאכה). בחייבי הרג מנה את הרוצח, במצוה כט, ובלאוין כח כתב לא תרצח. ע' מהדורת הג"ר אברהם טרויב עמ' 12 בהערות וחידושים, על עוד כפילויות.
והוסיף כאן הרמב"ם, דבר שנוגע לפרשתנו, פרשת בא:
ויש לי עוד ספק וקושיא והוא ממה שאמרו (סנה' נו א) שבע מצות נצטוו בני נח והנה מנו עניין העריות כולן מצוה אחת והדינים כולם מצוה אחת וכן ענין עבודה זרה כלו מצוה אחת. והם שוים בה לישראל שהם חייבים בכל מה שבית דין שלישראל ממיתין עליה. והנראה בזה לומר שהוזהרו בני נח במצות שלהם בכללות לא בפרטים כלומר שנאמר להם בעריות על דרך משל כמו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם ואל האחות מן האם ואשת החבר וימנה אותם מפני זה מצוה אחת, אבל בישראל שריבה בהן לאוין ומניעות מאחר שהזהיר על כל אחד בלאו נפרד ימנו מצות רבות. וכן מה שאמרו (שם ב) עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שנצטוו בני נח הוסיף להם שלש שבת וכיבוד אב ואם ודינין שנאמר [בשלח טו] שם שם לו חק ומשפט, נאמר כי הזהיר אותם באזהרות הנאמרות לבני נח כאזהרות הם עצמם, ארצה לומר שכללם להם עד שבאו אל הר סיני ששם נתבארו המצות בפרטיהן ודקדוקיהן. והזהיר אותם במרה לשבות בשבת מצות עשה אחת אבל בדינין אמרו במכילתא ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות. והנה כל אלו מנו אותם אחת ואין להם ענין לכללם בבת אחת אלא ששם אחד יכלול אותם והוא המשפט. והמתקרב אל הדעת מזה שהוא ית' וית' צוה לשפוט בצדק שנאמר (ר"פ שופטי') ושפטו את העם משפט צדק והצדק הוא לעשות בכל דבר ודבר מן הנולדים בין בני אדם כאשר צוה הוא יתעלה אותנו ולא נחוש על הפרשיות והחלוקים בדבור בכל אשר אין בהם צווי מוחלט לעשות ככה או ככה או מניעה מוחלטת להשמר מן הפועל הפלוני ואם כן יהיו כל הדינין הבאים בחשבון מצוה אחת:
היינו שגם אצל ישראל יש הבדל בין המצוה שאמרה לפני מתן תורה או אחרי. שקודם מתן תורה הדברים היו כלליים ולאחר מכן ניתנו הפרטים.
סיכום הכללים:
הכלל הראשון מהם: שאין למנות בסכום הזה את המצוות שהן מדרבנן.
הכלל השני: שלא כל מה שנלמד באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי, ראוי למנותו.
הכלל השלישי: שאין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות.
הכלל הרביעי: שאין למנות ציוויים הנוגעים לכל מצוות [התורה כלה].
הכלל החמישי: שאין למנות טעם המצווה כמצווה בפני עצמה.
הכלל הששי: שהמצווה שיש בה עשה ולא תעשה, יש למנות עשה שבה עם מצוות עשה ולאו שבה עם מצוות לא תעשה.
הכלל השביעי: שאין למנות פרטי הלכות המצווה.
הכלל השמיני: שאין למנות שלילה עם הלא תעשה.
הכלל התשיעי: שאין למנות את [עצם] הלאווין והעשה, אלא את העניינים שמוזהרים מהם ושמצווים עליהם.
הכלל העשירי: שאין למנות את ההקדמות שהן לאיזו תכלית שהיא.
הכלל האחד-עשר: שאין למנות חלקי המצווה, כל חלק בנפרד, אם כללם מצווה אחת.
הכלל השנים-עשר: שבפעולה שמצווים על עשייתה אין למנות כל פרט שבה לבדו.
הכלל השלושה-עשר: שמספר המצוות אינו גדל לפי מספר הימים שבהם נוהגת מצווה מסוימת.
הכלל הארבעה-עשר: איך ראוי למנות קיום העונשים כמצוות עשה.
וביתר פירוט:
הכלל הראשון: שאין למנות בסכום הזה את המצוות שהם מדרבנן
"לא תסור" אינו הופך דרבנן לדאורייתא
הטעות במניית מצוות דרבנן
הכלל השני: שלא כל מה שנלמד באחד משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי, ראוי למנותו
סיבת הטעות בדרשות אלה
גם דקדוקי משה אינם דאורייתא
הכלל השלישי: שאין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות
טעות מי שמנה מצוות זמניות
הכלל הרביעי: שאין למנות צוויים הנוגעים לכל מצוות [התורה כולה]
הכלל החמישי: שאין למנות טעם המצווה כמצווה בפני עצמה
הכלל השישי: שהמצווה שיש בה עשה ולא תעשה יש למנות עשה שבה עם מצוות עשה, ולאו שבה עם מצוות לא תעשה
הכלל השביעי: שאין למנות פרטי הלכות המצווה
דוגמה ממצוות חליצה
דוגמה ממטמא מקדש וקודשיו
דוגמה משגגת מצווה
דוגמה מדין אשת איש שזנתה
דוגמה מדין מכה נפש בשגגה
טעותו של בעל הלכות גדולות
הכלל השמיני: שאין למנות השלילה עם הלא-תעשה
"לא תעשה" הוא ציווי
השלילה אינה ציווי אלא עובדה
בין אזהרה ושלילה
דוגמה: לא תצא כצאת העבדים
"לא יומתו כי לא חופשה"
"ולא יהיה כקרח וכעדתו"
רק התוכן קובע אם הפסוק שלילה או אזהרה
"השמר" "פן" ו"אל"
ציווי להכריז שלא עשינו דבר – הוא מצווה ולא אזהרה
הכלל התשיעי: שאין למנות את [עצם] הלאווין והעשה, אלא את העניינים שמוזהרים ושמצווים עליהם
חזרה על ציווי היא לחיזוק ולא להוספת מצווה
דוגמה: מצוות השבת
הניסוח "עבר על כמה לאווין" אינו מכפיל את הלאווין
דוגמאות: ציצית, תפילין ואונאת הגר
מניין המצוות הוא מניין העניינים
לאו שבכללות (א): נושאים שונים
לאו שבכללות (ב)
- "לאו שבכללות" שאין לוקים עליו
- לאו שבכללות שלוקים עליו
טעות המונה איסורי כהן כמצווה אחת
הכלל העשירי: שאין למנות את ההקדמות שהן לאיזו תכלית שהיא
הכלל הי"א: שאין למנות חלקי המצווה כל חלק בנפרד, אם כללם מצווה אחת
גם מצוות שאינן מעכבות זו את זו הן אחת
הכלל הי"ב: שבפעולה שמצווים על עשייתה, אין למנות כל פרט שבה לבדו
הכלל השלושה עשר: שמספר המצוות אינו גדל לפי מספר הימים שבהם נוהגת מצווה מסוימת
הכלל הארבעה עשר: איך ראוי למנות קיום העונשים כמצוות עשה
טעות במניין העונשים
ראה סוף השורשים בסוף שורש ארבעה עשר עוד הקדמות.