ב"ה
השורש השביעי
בשורש השביעי הרמב"ם כותב שאין למנות את חלקי המצוה כמצוה. והביא דוגמא מיבום וחליצה שהם שתי מצות אבל כל הפרטים לא נמנים לחוד כמצוה, "שתהיינה קצת הנשים חולצות ולא מתיבמות וקצתן מתיבמות ולא חולצות וקצתן או חולצות או מתיבמות וקצתן לא חולצות ולא מתיבמות".
ובין הדוגמאות הביא הרמב"ם קרבן עולה ויורד, איסור אשת איש וכן מכה נפש בשגגה:
וכבר טעו בזה רבים וכל מה שמצאו כתוב מנו מבלתי השתכלות בשורש המצוה ולא לדקדוקיה או תנאיה. המשל בזה. חייב הכתוב בספר ויקרא (ה) למטמא מקדש וקדשיו והנזכרים עמו קרבן חטאת. והנה זה מצות עשה בלי ספק. ואחר כך דקדק הכתוב בזה הקרבן מה יהיה ואמר שהוא יהיה כשבה או שעירה ואם לא תשיג ידו דמיה יביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא עשירית האיפה סולת. וזה הוא קרבן עולה ויורד. וזה באמת הוא ביאור הקרבן המתחייב לו מה הוא. אם כן אין ראוי שנמנה הנה שלש מצות ונאמר הציווי שצוה להקריב כשבה או שעירה והצווי שצוה להקריב עוף והציווי שצוה להקריב עשירית האיפה. כי הנה אינן שלשה ציוויין אבל הוא צווי אחד (מ"ע עב) והוא שיקריב קרבן על שגגתו ואותו הקרבן הוא כך, או כך אם אי איפשר כך.
… ומזה המין גם כן אמרו יתעלה שנערה המאורסה כשזנתה היא בסקילה (תצא כב) ובת כהן בשריפה (ר"פ אמור). זה השלמת דקדוק משפט אשת איש. וכבר טעה בזה כל מי ששמעתי בו ומנה אשת איש מצוה ונערה המאורסה מצוה ובת כהן מצוה. ואין הדבר כך, אבל הוא כמו שאבאר. והוא כי מצוה אחת (ל"ת שמז) מכלל המצות הוא אמרו יתעלה לא תנאף ובאה הקבלה שזה הלאו אזהרה לאשת איש. אחר כן ביאר הכתוב שייהרג העובר על לאו זה והוא אמרו ית' (קדושים כ) מות יומת הנואף והנואפת. אחר כן השלים הכתוב דקדוק משפט זה ותנאי זו השאלה והתנה בו תנאים ואמר שאמרו מות יומת הנואף והנואפת יש בו חלוק, שאם היתה אשת איש זו בת כהן תשרף, ואם היתה נערה מאורסה בתולה תהיה בסקילה, ואם היתה בעולה ואינה בת כהן היא בחנק. ולא בהתנותו במיני המות יתרבו המצות. שאנחנו בכל זה לא יצאנו מאיסור אשת איש. ובבאור אמרו בסנהדרין (נא ב) הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה ואת בת כהן לשריפה. ירצו בזה שאיסור אשת איש כולל כל מי שאמר הכתוב בהם מות יומת הנואף והנואפת אבל הבדיל הכתוב במיתה זו ושם קצת האישים בשריפה וקצתם בסקילה.
אלא שהבה"ג לשיטתו שמנה את העונשים, ולהלן נעיר על כך. הרמב"ם מנה מצוה לסקול את המחוייב סקילה, ואילו הבה"ג מנה את כל מחוייב סקילה בפני עצמו. ולכן גם בשתי מצוות אלו הבה"ג מנה את המצות לפי העונשים.
ואילו היה ראוי שיימנה דקדוק המצוה בעבור שנזכר בתורה היה מתחייב לנו שלא נמנה מכה נפש בשגגה גולה מצוה אחת. כי הכתוב כבר דקדק בזאת המצוה. והיינו מונים כן. מאמר הכתוב (מסעי לה) ואם בכלי ברזל הכהו וכו' מצוה אחת. והמצוה השנית אמרו ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו. והמצוה השלישית אמרו או בכלי עץ אשר ימות בו הכהו. והמצוה הרביעית אמרו גואל הדם הוא ימית את הרוצח. והמצוה החמישית אמרו ואם בשנאה יהדפנו. והמצוה השישית אמרו או השליך עליו בצדיה. והמצוה השביעית אמרו או באיבה הכהו בידו. והמצוה השמינית אמרו ואם בפתע בלא איבה הדפו. והמצוה התשיעית אמרו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה. והמצוה העשירית או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות. והמצוה האחת עשרה אמרו ויפל עליו וימות והוא לא אויב לו. והמצוה השתים עשרה אמרו והצילו העדה את הרוצח. והמצוה השלש עשרה אמרו והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו. והמצוה הארבע עשרה אמרו וישב בה עד מות הכהן הגדול. והמצוה החמש עשרה אמרו ואם יצא יצא הרוצח וכו'. והמצוה השש עשרה אמרו ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח. ואם עשינו כן בכל מצוה ומצוה היה עולה מספר המצות יותר מאלפיים. וזה מבואר ההפסד. לפי שזה כלו דקדוק השאלה ואמנם המצוה המנויה (ע' רכה) הוא דין מכה נפש בשגגה והיא התורה שהורנו שנדון בו באלו הדקדוקין הכתובים בה.
ראשית יש להעיר, שלכאורה הרי שורש זה הוא גם השורש יא:
השרש האחד עשר שאין ראוי למנות חלקי המצוה בפרט חלק חלק בפני עצמו כשיהיה המקובץ מהם מצוה אחת: פעמים יהיה הצווי האחד שהוא מצוה אחת יש לו חלקים רבים. כמו מצות לולב (ע' קסט) שהיא ארבעה מינים. הנה לא נאמר כי פרי עץ הדר מצוה בפני עצמה וכפות תמרים מצוה בפני עצמה וענף עץ עבות מצוה בפני עצמה וערבי נחל מצוה בפני עצמה. לפי שאלו כלם הם חלקי המצוה. כי הוא צוה לקבצם ואחר קבוצם תהיה המצוה לקיחת הכל ביד ביום הידוע. ועל זה ההקש בעצמו אין ראוי שיימנה אמרו (ר"פ טהרה) במצורע שהוא יטהר בשתי צפרים חיות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים וכלי חרש בשש מצות. אבל טהרת מצורע מצוה אחת (ע' קי) בכל תאריה ומה שיצטרך בה מאלו וזולתם כלומר הגלוח. כי כל אלו הם חלקי המצוה שנצטוינו בה והוא טהרת מצורע והוא שתהיה על התואר הזה. וזה ההקש בעצמו בהיכר שצונו שנעשה למצורע בעת טומאתו כדי שירחיקוהו והוא אמרו (תזריע יג) בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ואין פעולה מכל אלו מצוה בפני עצמה אבל קבוצם הוא המצוה (ע' קיב) והוא שאנחנו נצטוינו שנעשה הכר למצורע עד שיכירהו כל מי שיראהו וירחיקהו והכרתו תהיה בכך וכך. כמו מה שצונו (אמור כג) שנשמח לפני י"י היום הראשון מסוכות ומבואר שהשמחה ההיא תהיה בלקיחת כך וכך. וזה השרש דק להבין מאד.
ולכאורה שני השורשים הם דבר אחד. חילוק לב שמח, ששם מקיים את הכל ביחד כמו ד' מינים בלולב. אבל כאן הקיום הוא או בזה או בזה, כמו ביבום וחליצה, או בקרבן עולה ויורד. ולכן אלו שני שורשים נפרדים לדעת הרמב"ם.
אמנם יש מספר מצוות שלכאורה סותרות כלל זה של הרמב"ם, וכבר העיר עליהם הרמב"ן. הראשונה היא מצות פסח שני, הרי לפי כלל זה המצוה צריכה להיות קרבן פסח כמצוה אחת ופסח שני הוא פרט במצוה. כפי שאשת איש לרמב"ם היא מצוה אחת. אלא שכבר הרמב"ם עצמו העיר על כך במצות עשה נז:
… ובכאן יש למקשה שיקשה עלי ויאמר אלי למה זה תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בשרש השביעי באמרך שדין המצוה לא יימנה מצוה בפני עצמה, ידע מקשה קושיא זאת שהחכמים כבר חלקו בפסח שני אם יהיה דינו כדין פסח ראשון או הוא צווי נאמר בעצמו ופסקה ההלכה שהוא צווי נאמר בעצמו. ולכן ראוי למנות אותו בפני עצמו. ובגמר פסחים (צג א) אמרו חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי ר' נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני ר' חנניה בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שניהם. ושאל התלמוד ואמר במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא. הנה כבר התבאר מה שרמזנו אליו.
הרי שאם פסח שני הוא מצוה בפני עצמה או לא, תלוי אם פסח שני הוא תשלומים לראשון או רגל בפני עצמו.
וכן קשה מצות פדיון פטר חמור, מצוה פא, ומצות עריפת פטר חמור, רמב"ם סה"מ מ"ע פב. מדוע מנה הרמב"ם את שתיהן כשתי מצות? דבר זה כבר כתב הרמב"ם עצמו שם במצוה פב:
ויש למקשה שיקשה עלי ויאמר לאי זה דבר מנית פדייתו ועריפתו בשתי מצות ולא מנית אותן מצוה אחת ותהיה עריפתו מדיני המצוה כמו שקבלת בשורש השביעי. הנה יודע האל כי ההקש היה מחייב זה לולי מה שמצאנו לרבותינו ז"ל לשון יורה על היותם שתי מצות. והוא אמרם (בכורו' יג א) מצות פדיה קודמת למצות עריפה ומצות יבום קודמת למצות חליצה. וכמו שהיבמה מוכנת אם ליבום או לחליצה והיבום מצוה (מ"ע ריו) והחליצה מצוה (מ"ע ריז) כל אחת מצוה בפני עצמה כמו שנזכר כן פטר חמור מוכן או לפדיה או לעריפה וזו מצוה וזו מצוה כמו שאמרנו:
אלא שכאן הרמב"ם בעצם לא תרץ את הדברים אלא רק אמר שכך חז"ל אמרו. ולכאורה הרי עדיין קשה, כיון שכך אמרו, שפדיה ועריפה הן שתי מצוות, אם כן מדוע לא נלמד מכאן שבאופן כזה אלו שתי מצוות?.
אמנם שאלה זו שאל רבי דניאל הבבלי את רבי אברהם בן הרמב"ם, בספר מעשה ניסים תשובה ג':
והנה לא יתכן לנו שנאמר כי ע"ה נעלם מהם דרכי ההיקש, ואם הדבר כן למה לא נלך אחריהם בדרכי היקשם ונאמר, כי כל מה שגזר המקרא לחלקו, והבדיל בדינו באופן מאופני החלוקה, אז יהיה מובדל גם במנין: והראי' ע"ז ממה שמצינו להם ז"ל בקצת [מן המצות] אשר הוא מצות יבום ומצות פדיון פטר חמור, ולא תדמה החלוקה של הכתוב לחלוקה של חכמים ותהיה תועלת ההבדל, שתהיה המצוה עומדת לעצמה. ואנחנו ראינום עשו כזה, בדומה לענין זה, כאשר הקשו על מנין אבות מלאכות, היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, והיתה התשובה: אביי ורבא דאמרי תרויהו כל מילתא דהוי במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה. ומכ"ש שנאמר, כל מלתא דכתיב באורייתא, אף על גב דאיכא דדמיא לה, מצוה קא חשיב לה. ולכן מנו הראשונים ז"ל אזהרת נערה מאורשה לבד מאזהרת אשת איש נשואה, ובת כהן לבד מבת ישראל, מפני חילוף דיניהם. ואל"כ, נתחייב למנות מצות בכור אדם, ומצות בכור בהמה טהורה, ופטר חמור, הכל מצוה אחת, מפני שכולם בכורות, אמנם הכתוב הפריק ביניהם ונתן לכל אחד דין [מיוחד].
ועל שאלת הרמב"ם על הבה"ג שמנה נערה מאורסה ואשת איש למיתה במצוות שונות, קשה מאוב וידעוני. במצות לא תעשה ח' וט' שהרמב"ם עצמו מנה בשתי מצות בגלל העונש. :
מצוה ח'
והמצוה השמינית היא שהזהירנו מעשות אוב והוא שיקטר בקטורת ידועה ויעשה פעולות מיוחדות ויתדמה לו שמיעות דבור מתחת שחיו ישיב על מה שישאל ממנו וזה מין אחד ממיניו. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) אל תפנו אל האובות…
והמצוה התשיעית היא שהזהירנו מעשות מעשה הידעוני. והוא גם כן מין ממיני עבודה זרה. והוא שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישים אותו בפיו ויעשן עשון ויתפלל תפלות ויעשה מעשים עד שיתחבר לו ענין דומה לענין חולי הנופל ויקחהו תרדמה וידבר בהווים. אמרו (שם סה ב) ידעוני מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. ובאה האזהרה בו בזה הלשון אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. ואל תחשוב שזה לאו שבכללות. כי הוא כבר חילק אותם בזכרון העונש ואמר אוב או ידעוני וחייב בכל אחד מהם סקילה וכרת למזיד…
והרי כל הסיבה שהרמב"ם מחלק אותם הוא בגלל שהתורה חלקה בעונש. ואם כן גם נערה מאורסה ואשת איש צריך לחלק, וכדעת הבה"ג?
ובה"ג אכן לשיטתו שמונה את העונשים, ע' שורש יד (וע' גרי"פ במבוא לשורש שביעי). פירוש: במנין המצות בה"ג מנה מאתים עשין, מאתים שבעים ושבעה לאוים, ע"א עונשים וס"ה פרשיות. אך במנינו העונשים הם חלק מהלאוים. כלומר: הוא לא מנה את המצווה להעניש, אלא את המצווה שעליה חיבים ענש. מנינו פותח במצוות שבסקילה, מצוות שבשרפה, מצוות שבהרג וכו', ואח"כ מצוות שבמלקות, שהן הלאוים. אח"כ מצוות שבעשה, כלומר: סוג המצוות הוא אמצעי להבנת חומרתן ולא הגדרת המעשה המתחיב. אבל בה"ג אינו מונה מצווה להעניש. בניגוד לרמב"ם שאומר בשורש י"ד שיש למנות את ההענשה בכלל מצוות עשה. והוא אכן מונה מצות סקילה, מצות שרפה, מצות חנק ומצות הרג, בתוך מצוות העשה שלו. (ע"פ מאמר של הרב איתי אליצור, ההבדלים בין מניני המצות של רס"ג, אתר דעת)
ורבי דניאל הבבלי גם טוען שהרמב"ם סותר את עצמו:
ועם כל שרשו שהשריש אנחנו רואים, כי מנה ענפים היוצאים משורש אחד, אף כי אינם מפורשים בתורה, וזהו, כי טמא ששימש במיתה (לא תעשה עה), והקבלה כבר הפריקה בו ועשתה דין טבול יום (לא תעשה עו) ומחוסר כפורים כדינו מפני שהמה משותפים לו בשם איזה מקומות.
אמנם הרמב"ם מנה גם טמא ששימש וגם טבול יום לחוד, אך מחוסר כפורים הרמב"ם לא מנה, וע' הלכות ביאת מקדש פרק ג' הלכה ט' שמחוסר כפורים שבא למקדש חייב מכת מרדות.
מכל מקום תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם בענין זה היא:
ואמנם מה שהקשית על דעתו ז"ל הצודקת, אשר מנה טבול יום ומחוסר כפורים זולת טמא, וחשבת כי המה ענפים מטומאה, זהו טעות נגלה, כי הטומאה נסתלקת /נסתלקה/ בטבילה, כאשר אמר ית' תמיד ורחץ במים וטהר. ואם נאמר עליהם בסתם מה שיורה שהם טמאים, אין הכונה אך כי חסר להם הטהרה השלימה אשר ישלימם באיזה ענינים, ולא תטעה בהשתתפות השם, אשר הטעה רבים וכן שלמים ואשר נבוכו בהם רבים ועצומים הרוגיהם.
אם כן בשורש זה הרמב"ם מסביר אלו מצות נמנות כאחת אף שלכאורה הן שתיים, כמו איסורי אשת איש וכמו דין רוצח בשגגה שהוא מצוה אחת אף שהכתוב חילק, וכן קרבן עולה ויורד.
וכפי שראינו יש מצות שגם לרמב"ם הן נמנות כל פרט בפני עצמו. כמו פסח, שיש מצוה נפרדת של פסח ראשון ושני. פדיון פטר חמור ופדיה שהיא מצוה אחת וכבר הרמב"ם העיר עליה.
נספח:
תשובות מעשה ניסים ג
אמר זצ"ל בשורש השביעי מזה הספר, כי אין ראוי למנות פרוקי המצות, והביא משל על זה במצות חליצה ויבום, אשר הפריקו חכמים ז"ל בשניהם, ודנו בהם דינים רבים, אשר משפטיהם שונים לפי שנוייהם, ואמר כי אין ראוי להרבות המצות בזה המשל, וזה אמת באין חולק. אבל הוא ז"ל חייב בזה ג"כ במפורש בתורה, אשר חלקה חלוקים בזה באיזה מצוה, ודנה באלו החילוקים בדינים מחולפים, אין החיוב למנות במצות שונות, אבל נאמר כי כולם מצוה אחת, והחלופים הנופלים בדין המה פרוקים במקרא בענין הזה. אך מה שנראה לי, כי זה המאמר מחויב אם המקרא חלק חלוקים, וכולם חלקי מצוה אחת ודן בכולם דין אחד, ואז אין ראוי לאמר, כי כפי מנין הפנים השונים, אשר יפלו בערכם חטאי החוטא, יהיו ג"כ מנין המצות, כי הדין בהם דין אחד, כמו הדמיון אשר הביא ז"ל, והוא מנין המקרא בתוארי השגגה ברציחה ותוארי המזיד באמרו ואם בכלי ברזל וגו', או באבן יד וגו', או בכלי עץ וגו', ואם בשנאה וגו', ושאר המאמר, ובעבור כי עונשם אחד לא ימנו מצות שונות. וכמו שצוה ית', כי כל חוטא בשגגה באחת ממצות ל"ת שיש בה כרת שיקריב קרבן חטאת, אז לא ימנו מצות כל קרבן חטאת נגד כל עבירה, אך מצות קרבן מצוה אחת. אמנם בחלופי הדינים אז יתכן, כי כל חלק מהחלקים מצוה בפני עצמה. דרך משל גזר ית' על הנשיא בשעיר ונאמר מצוה על הנשיא להקריב שעיר כאשר מצוה על ההדיוט להקריב כשבה או שעירה, וכזה מצוה על כהן גדול להקריב פר, ומצות צבור ג"כ בפר: וכ"ש כשיתחלפו דיני הקרבנות בצורת הקרבתם, כי קרבן הדיוט על מזבח החצון, ושעיר של נשיא מזין מדמו בפנים ונשרף חוץ לעזרה, וכזה בפרים: ואינו דומה חילוף מיני בעלי חיים המחוייבים בהכרח, לחילוף בעלי החיים, אשר ניתן רשות להדיוט לבחור בין כשבה ושעירה, כאשר הקשה ז"ל. וכן הענין בקרבן עולה ויורד אינם כפי בחירת הבעלים, כי אין מותר לעשיר להקריב קרבן עוף, ולאשר אינו יכול להקריב אלא קרבן עוף להקריב עשירית האיפה, ואין זה דומה למאמר הכתוב בכשבה או שעירה, אשר התירה לו התורה הבחירה אבל זה דומה ליבם, אשר חייבה אותו התורה לייבם, ואם לא יתכן לו, בעבור מניעת עמדו לנגדו, אז לא תפטור האשה ממנו כי אם בחליצה. וכן מי שהיה לו פטר חמור החוב עליו לפדותו, ואם לא יכול או שאינו שוה לו, אז אסור לו קיומו. אבל מצוה לערפו. והחכמים ז"ל כבר ביארו בפירוש כי מצות יבום ומצות חליצה שתי מצות: וכן מצות פדיון ומצות עריפה: וכבר אמר ז"ל במצוה פ"ב מן מצות עשה: והמקשה אשר יקשה עלי ויאמר למה זה מנית פדיתו ועריפתו בשתי מצות, ולא מנית אותם מצוה אחת, ותהיה עריפתו מפירוק המצוה כמו שהשרשת בשרש השביעי, ה' יודע כי ההקש יחייב זה, אם לא כי מצאנו מאמר מפורש, יורה כי הם שתי מצות, והוא באמרם מצות פדיה קודמת למצות עריפה מצות יבום קודם למצות חליצה זאת תכלית דבריו ז"ל. והנה לא יתכן לנו שנאמר כי ע"ה נעלם מהם דרכי ההיקש, ואם הדבר כן למה לא נלך אחריהם בדרכי היקשם ונאמר, כי כל מה שגזר המקרא לחלקו, והבדיל בדינו באופן מאופני החלוקה, אז יהיה מובדל גם במנין: והראי' ע"ז ממה שמצינו להם ז"ל בקצת [מן המצות] אשר הוא מצות יבום ומצות פדיון פטר חמור, ולא תדמה החלוקה של הכתוב לחלוקה של חכמים ותהיה תועלת ההבדל, שתהיה המצוה עומדת לעצמה. ואנחנו ראינום עשו כזה, בדומה לענין זה, כאשר הקשו על מנין אבות מלאכות, היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, והיתה התשובה: אביי ורבא דאמרי תרויהו כל מילתא דהוי במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה. ומכ"ש שנאמר, כל מלתא דכתיב באורייתא, אף על גב דאיכא דדמיא לה, מצוה קא חשיב לה. ולכן מנו הראשונים ז"ל אזהרת נערה מאורשה לבד מאזהרת אשת איש נשואה, ובת כהן לבד מבת ישראל, מפני חילוף דיניהם. ואל"כ, נתחייב למנות מצות בכור אדם, ומצות בכור בהמה טהורה, ופטר חמור, הכל מצוה אחת, מפני שכולם בכורות, אמנם הכתוב הפריק ביניהם ונתן לכל אחד דין [מיוחד]. וכן נתחייב למנות המעשרות, ר"ל מעשר ראשון אשר ללוי, ומעשר בהמה מצוה אחת. אף כי נבדלו בדינם. אמנם אמרם ז"ל: הכל היו בכלל נואף ונואפת, הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה ואת בת כהן לשרפה – לא יתחייב מזה, כי הכל מצוה אחת, כי הם כבר אמרו באוב וידעוני כמו זה: אוב וידעוני בכלל מכשפים היו וכו'. ואמרו ג"כ: שלמים הן בכלל כל הזבחים היו וכו', וכמוהם רבים, ואין צורך לי לספרם, עם כל זאת כל אחת מהם מצוה בפני עצמה. ועם כל שרשו שהשריש אנחנו רואים, כי מנה ענפים היוצאים משורש אחד, אף כי אינם מפורשים בתורה, וזהו, כי טמא ששימש במיתה, והקבלה כבר הפריקה בו ועשתה דין טבול יום ומחוסר כפורים כדינו מפני שהמה משותפים לו בשם איזה מקומות: ואף כי שורש ראיתם על טמא ששמש ממאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל, ולימדו, כי טבול יום מחלקיו, בעבור הרמז ממאמרו ולא יחללו, ואף כי הוא רמז עשוהו רבוי, ואמרו אם אינו ענין לטמא דנפקא לי' מוינזרו, תנהו לענין לטבול יום. והוציאו ג"כ, כי מחוסר כפורים מחלקי הטמא, ממאמרו ביולדת וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שהיא טמאה, – ואף על פי שאלו שתי החלוקות לא נתפרשו [בכתוב], ואינם חלוקים בדינם, עם כל זאת מנאם ז"ל בשלש מצות. וכן ג"כ הפרקתם ע"ה והוצאתם ענפים מאמרו והזר הקרב יומת, כי מחוסר בגדים ששימש חייב מיתה, וזה אמרם מחוסר בגדים מנא לן, אמ'ר /אמ"ר/ אבהו אמ'ר /אמ"ר/ יוחנן ומטו בה משמא דר' אלעזר בר' שמעון וחגרת אותם באבנט אהרן ובניו והיתה להם וגו' בזמן שהבגדים עליהם כהונתן עליהן אין בגדים עליהן אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששימש במיתה, ואין ספק, כי לולא הלכה למשה מסיני, כי המחוסר בגדים ששמש הוא במיתה, לא היה אפשר להוציאו מזה הפסוק. והנה אף כי הדין שוה והוא ענף מענפי הזר ועם כל זאת מנאם ז"ל. ואשת איש אשר חלוקותיה מחולפי הדין, וחלוקיה מפורשים בכתוב, כש"כ ראויה להמנות בשלש מצות, וכאשר מנו ז"ל חלוקי הטומאה וחלוקי הזרות בכלל ואלו שבמיתה באישים נפרדים, כן מנו חלוקי אשת איש נפרדים בשלשה מקומות, ארוסה בכלל ואלו הן הנסקלין, ובת כהן באלו הן הנשרפין, ונשואה סתם באלו הן הנחנקין.
התשובה הקושיא הזאת יש בה סתירה אינה נעלמת מכל בעל שכל, וזה כי נתבאר לך כאשר אמרת, ונתחייב אצלך, כי בחילוף הדין בפרקי המצוה יתרבה המנין, וע"כ ראוי שימנה בקרבן יחיד חטאת קבועה שלש מצות, קרבן כהן משיח, וקרבן נשיא, וקרבן הדיוט, ועל זה א"כ ראוי ג"כ, כי ימנה בקרבן עולה יורד ג' מצות, קרבן יחיד עשיר שהוא בהמה, וקרבן עני שהוא עוף, וקרבן עני שהוא עשירית האיפה, זהו המחוייב ממאמרך והראוי ממנו לחזקת חיוב להרבות המנין בהתחלף צורות הקרבנות אלו. ואח"כ יסדת, כי חילוף קרבן הדיוט בין כשבה ושעירה לא יחייב להרבות [המנין] בעבור הבחירה להקריב איזה שירצה. ומי יתן ואדע באיזה ענין ראוי אצלך להרבות המנין בקרבנות אלו ודומיהן, אם בחילוף הדינים ושנוי הצורה כאשר זכרת בתחלה, או בהעלות הבחירה, כאשר זכרת בשניה. ואם היה בעבור חילוף הדין יהיה אז ראוי למנות קרבן הדיוט בשתי מצות בהכרח, כי החילוף נופל בין כשבה ושעירה, ואין האימורין בשתיהן שוה, וע"כ אין דין שתיהן אחד. ואם היתה העילה, שלא נמנה קרבן הדיוט בשתי מצות בעבור הבחירה הנופלת בהן, כאשר זכרת, ויחויב לפ"ז למנות מצות חליצה ויבום מצוה אחת, כי היבם הבחירה לו, אם ירצה ייבם, ואם ירצה יחלוץ, ואין זה חוזר למניעות כאשר חשבת, אבל אפילו חסר מניעות לא חפצתי לקחתה, וכן פדיה ועריפה דבוקין בבחירה ואם לא תפדה וערפתו, וזה חולק על הקדמתך אשר קשרת הענין בהם בהתחלף הדינים, ואפילו אם היית מדקדק בדבריך וחייבת במליצתך כי המנין לא יתרבה, אך כאשר יהיו דיני הפרוק מחולפים, והבחירה בו נעדרת, ולזה מחויב, כי ימנה בחטאת קבועה ג' מצות, קרבן כהן משיח, וקרבן נשיא, וקרבן הדיוט, מפני חילוף צורת הקרבנות, והעדר הבחירה בהם בהמקריבין, ולא יתחייב לפי היסוד הזה למנות קרבן הדיוט בשתי מצות, בעבור השגת הבחירה בדיניהם השונים, אז תהיה הקושיא עליך, על אשר היו מונים מצות חליצה זולת מצות יבום, ומצות פדיה זולת מצות עריפה אף בהשגת הבחירה, כאשר בארנו בתחלה, והוא מבואר בפסוק עצמו, וידוע אצל בעלי העיון, כי המתנגדים או הסותרים, כאשר יתבטל אחד מהם יקוים האחר, וע"כ כאשר הספק והקושיא והחילוף ישיגו מה שרצית לקיימו במחשבתך, א"כ יחייב בסותרו, אשר הוא דעתו [של הרמב"ם] ז"ל. ואחרי הפלפולים האלה, אשר זכרנום על דרך ההרחבה נמצא דעתו אמיתית בלי צורך לחזקם בקושיות על קושיותיך. וזה, כי פרוקי המצוה אין למנותם, בין נתחלפו דיניהם כהענין בקרבן שגגה, או נשתוו דיניהם כהענין בהורג נפש בשגגה, אך המנין למצוה כוללת כאשר זכר ז"ל, לא לפצוליה, כי הפצולים יבואו להשלים המכוון במצוה ולפרש כל חלקיה, ואין כאן פנים למנות פצוליה, כי המצוה היא המנויה לא חלקיה. כי אם היה הענין בחילוף ונמנה החלקים אשר הביאם הכתוב, וחלופי הדינים, יהיו מניני המצות יותר על תרי"ג במנין רב מאד. כי לפ"ז היינו צריכים למנות מוסף ר"ח ב' מצות, מפני שהכתוב הפריק בחלקיו, כי קצתם עולה וקצתם חטאת. וידוע חילוף דין שני קרבנות אלו והבדלם. וכן מוסף פסח ומוסף עצרת וזולתם. וכן דין ערכי אדם היו ראוים להיות שמנה מצות ערך בן חדש [וערך בן חמש], וערך בן עשרים, וערך בן ששים ד' בזכר וכנגדם ד' בנקבה, מפני שכולם חלקים, הפריקם הכתוב, וחילק בדיניהם, ויחויב למנות כל אחת מהם במצוה לפי דעתך. וא"כ, אני תמה כמה יהיה מנין המצות להמחשבה הזאת, כי יהיו רבים מאד. וע"כ הדעה הזאת אשר חשבת אמיתית נראה לנו היפוכו, ואשר ראוי לדעתך נראה לנו סתירתו. וע"כ כל פרקי מצוה, בין כתובים, בין מקובלים, בין יוצאים בהיקש – היו דיניהם שוה, כמו מכה נפש בשגגה, או מחולפים בדין, כמו קרבן שגגה, או דין ערכי אדם ודומיהם, אם המה פרקי מצות אינם ראוים להמנות בשום פנים באין הבדל. אמנם – עזר יעזרך האל – למנינם ז"ל מצות פדיה זולת מצות עריפה ומצות יבום זולת מצות חליצה בשיטתך אשר הראית בהפנים אשר פנית, ראוי שתדע, כי הדעה אשר נעזרת בראיות בטילות לא יוסיפו עליה אומץ, אבל יוסיפו לה חולשה, ויותר טוב להאמינה בכל ספיקותיה, משנשתדל לחזקה במה שלא יתכן ולא יהי', ר"ל הדרכים אשר דרכת בהם. ומפני כי זה היה קבלה בידיהם, כי מצות פדיה ועריפה שתי מצות וכן חליצה ויבום, וע"כ אין להקשות עליהם, כי זה נגד דרכי ההיקש, כי אין זה מחסרון ידיעתם, אבל כמו שאמרו, אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה.
ואמנם מה שהקשית על דעתו ז"ל הצודקת, אשר מנה טבול יום ומחוסר כפורים זולת טמא, וחשבת כי המה ענפים מטומאה, זהו טעות נגלה, כי הטומאה נסתלקת /נסתלקה/ בטבילה, כאשר אמר ית' תמיד ורחץ במים וטהר. ואם נאמר עליהם בסתם מה שיורה שהם טמאים, אין הכונה אך כי חסר להם הטהרה השלימה אשר ישלימם באיזה ענינים, ולא תטעה בהשתתפות השם, אשר הטעה רבים וכן שלמים ואשר נבוכו בהם רבים ועצומים הרוגיהם.
ואשר הקשית במעשרות ובכורות אין דבר כלל, כי ההבדל ביניהם מבואר ואין דבר אשר יקבצם יחד, כי אם השם בלבד, ואינם ענפים שבים לשורש אשר יקבצם, כמו אשת כהן, ונערה מאורסה, ואשת ישראל אשר איננה נערה אבל נשואה, כי המה שבים כולם לענין אשת איש. אבל אין הבדל בין שיתוף בכור אדם ובכור בהמה בשם בכור, ובין מעשר ראשון ומעשר שני בשם מעשר וכדומה. ובין שתוף תרומה ובכורים וחלה וכדומה בשם תרומה או שיתוף שם זב ומצורע בשם טומאה. וביטול זאת הקושיא היא מבוארת כל כך, עד שלא נצטרך להאריך בהראות בטולה ולהרחיב בסתירתה, כי הבדל גדול הוא אצל גדולי החכמים ובעלי עיון, בין שיתוף עניני ועצמי, כמו שיתוף אשת כהן ונערה המאורסה עם אשת ישראל בענין אשר יחבר כולם, אשר עליו נבנה דיניהם, ובין שיתוף אשר הוא שיתוף בשם, או בקצת דינים, כשיתוף חלה ותרומה, אשר ישותפו בשם תרומה וכדומה לזה.
אמנם מחוסר בגדים והענין בו ברור, כי הוא אף על פי שאינו מפורש בכתוב אבל כבר מנו אותו בעלי הקבלה מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, וענינו כענין טבול יום ששימש אשר קדם באורו, וידוע כי מחוסר בגדים אשר מדרגתו מדרגת זר בקצת, אינו באמת זר, וע"כ לא יספיק מנינו במנין זר. ועוד כי לא מנה ז"ל מחוסר בגדים בלאו אבל מנהו מכלל מצות עשה והלבשתם כותנות בראיות, אשר זכרם מדברי חז"ל, מוסף על המפורש במקרא: וא"כ עונש העובד מחוסר בגדים בחילוף מעונש הזר העובד, אשר הוא בלא תעשה, וע"כ לא יתכן למנותם יחד משני פנים, האחד בעבור הבדלם העצמי, והשני מחלוף מנינם, כי מנין הזר בל"ת, ומנין המחוסר בגדים בעשה, כי לא יתכן הכללת הלא תעשה והעשה במנין מפני חלוף צורת המנין. וע"כ כבר נתבאר מה שהשריש ז"ל בשורש הזה, ונתבטלו הקושיות ונתבררו איך שבו הענפים אל שרשו, ונפלו הספיקות מדבריו, במה שפשטנו מהראיות בעזר האל ית',