ב"ה
השורש התשיעי (ב)
הרמב"ם מתווכח עם בה"ג בשורש התשיעי על אשה זונה וחללה לא יקחו.
… וכבר טעה זולתנו בעניין זה, או מפני שדעתו לא השיגה עניינים אלו בכלל או ששכח ושגה בהם. כך מנה אמרו יתעלה על הכהנים: "אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם כא, ז) – כמצווה אחת, וכבר נתבאר בגמרא קדושין, שהוא חייב על כל אחת ואחת אפילו באשה אחת, כמו שנבאר במקומו.
אמנם אפשר למצוא לו התנצלות על מנותו זונה וחללה כמצווה אחת, מפני שחשבו לאו שבכללות – הואיל וכבר השיג פרטי לאו שבכללות – וגברה אצלו הדעה שאמרו יתעלה: "אשה זונה וחללה לא יקחו" כמו אמרו: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל", ולא ידע שזה לחלק וזה אינו לחלק, כמו שגם לא הבדיל בין אמרו: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" ובין אמרו: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אך לא אתפוש עליו בכיוצא בזה;
רמב"ם הלכות אישות פרק א' הלכה ז':
כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראים איסורי לאוין. ועוד נקראין איסורי קדושה ותשעה הן. ואלו הן. אלמנה לכהן גדול. גרושה או זונה או חללה בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט. וממזרת לבן ישראל. ובת ישראל לממזר. ובת ישראל לעמוני ומואבי. ובת ישראל לפצוע דכא. וכרות שפכה. וגרושתו אחר שנשאת לאחר. ויבמה שנשאת לזר ועדיין רשות היבם עליה. החלוצה הרי היא כגרושה והיא אסורה לכהן מדברי סופרים. והנתינים הרי הם כממזרים אחד זכרים ואחד נקבות ואיסורם מדברי סופרים. ובהלכות איסורי ביאה יתבאר לך מה הם הנתינים:
היינו כל אחד מהם הוא לאו בפני עצמו: אשה זונה וחללה וגרושה. והרמב"ם מנה את הלוין הללו בכותרת להלכות איסורי ביאה שם מנה "שבע ושלשים מצות, מצוה אחת עשה, ושלשים ושש מצות לא תעשה."
ובמעשה רוקח כתב:
ותשעה הן ואלו הן. אף שבמנינם אתה מוצא עשרה צ"ל דממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר חד חשיב להו אך אכתי קשה דעמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה למה לא מנאן לארבעה ואם נאמר דכיון דלאו אחד הם כחד חשיבי א"כ גרושה זונה וחללה נמי בחד לאו הם ולמה מנאן בשלשה וכ"כ הרל"מ ז"ל ותריץ על נכון ע"ע. אך לעד"ן דהנהו ע"כ למנותן בשלשה דהא בכהן הדיוט כתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו הרי חילקן בשני לאוין ובכ"ג כתוב אחר זה אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכו' וא"א לומר דלא קאי הלאו אלא עד שיקח ארבעתן דודאי לא גרע מכהן הדיוט דבגרושה לחוד קעבר הלאו דהרי חילקה הכתוב בלאו וא"כ ע"כ דאת אלה לא יקח ר"ל אפילו אחת מאלה וא"כ אף זונה וחללה הרי הן מחולקין לכך ראה רבינו לחלקן גם כן במניינם משא"כ בפצוע דכא וכרות שפכה דאף שבאמת שני לאוין ימנו מ"מ התורה כללתן בלאו אחד וכן עמוני ומואבי וק"ל
"שארה כסותה ועונתה לא יגרע".
ב"ה
השורש התשיעי (ב)
הרמב"ם מתווכח עם בה"ג בשורש התשיעי על אשה זונה וחללה לא יקחו.
… וכבר טעה זולתנו בעניין זה, או מפני שדעתו לא השיגה עניינים אלו בכלל או ששכח ושגה בהם. כך מנה אמרו יתעלה על הכהנים: "אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם כא, ז) – כמצווה אחת, וכבר נתבאר בגמרא קדושין, שהוא חייב על כל אחת ואחת אפילו באשה אחת, כמו שנבאר במקומו.
אמנם אפשר למצוא לו התנצלות על מנותו זונה וחללה כמצווה אחת, מפני שחשבו לאו שבכללות – הואיל וכבר השיג פרטי לאו שבכללות – וגברה אצלו הדעה שאמרו יתעלה: "אשה זונה וחללה לא יקחו" כמו אמרו: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל", ולא ידע שזה לחלק וזה אינו לחלק, כמו שגם לא הבדיל בין אמרו: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" ובין אמרו: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אך לא אתפוש עליו בכיוצא בזה;
רמב"ם הלכות אישות פרק א' הלכה ז':
כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראים איסורי לאוין. ועוד נקראין איסורי קדושה ותשעה הן. ואלו הן. אלמנה לכהן גדול. גרושה או זונה או חללה בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט. וממזרת לבן ישראל. ובת ישראל לממזר. ובת ישראל לעמוני ומואבי. ובת ישראל לפצוע דכא. וכרות שפכה. וגרושתו אחר שנשאת לאחר. ויבמה שנשאת לזר ועדיין רשות היבם עליה. החלוצה הרי היא כגרושה והיא אסורה לכהן מדברי סופרים. והנתינים הרי הם כממזרים אחד זכרים ואחד נקבות ואיסורם מדברי סופרים. ובהלכות איסורי ביאה יתבאר לך מה הם הנתינים:
היינו כל אחד מהם הוא לאו בפני עצמו: אשה זונה וחללה וגרושה. והרמב"ם מנה את הלוין הללו בכותרת להלכות איסורי ביאה שם מנה "שבע ושלשים מצות, מצוה אחת עשה, ושלשים ושש מצות לא תעשה."
ובמעשה רוקח כתב:
ותשעה הן ואלו הן. אף שבמנינם אתה מוצא עשרה צ"ל דממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר חד חשיב להו אך אכתי קשה דעמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה למה לא מנאן לארבעה ואם נאמר דכיון דלאו אחד הם כחד חשיבי א"כ גרושה זונה וחללה נמי בחד לאו הם ולמה מנאן בשלשה וכ"כ הרל"מ ז"ל ותריץ על נכון ע"ע. אך לעד"ן דהנהו ע"כ למנותן בשלשה דהא בכהן הדיוט כתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו הרי חילקן בשני לאוין ובכ"ג כתוב אחר זה אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכו' וא"א לומר דלא קאי הלאו אלא עד שיקח ארבעתן דודאי לא גרע מכהן הדיוט דבגרושה לחוד קעבר הלאו דהרי חילקה הכתוב בלאו וא"כ ע"כ דאת אלה לא יקח ר"ל אפילו אחת מאלה וא"כ אף זונה וחללה הרי הן מחולקין לכך ראה רבינו לחלקן גם כן במניינם משא"כ בפצוע דכא וכרות שפכה דאף שבאמת שני לאוין ימנו מ"מ התורה כללתן בלאו אחד וכן עמוני ומואבי וק"ל
"שארה כסותה ועונתה לא יגרע".
"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"