ב"ה
השורש השנים עשר:
רמב"ם הכלל הי"ב (קאפח):
שבפעולה שמצווים על עשייתה, אין למנות כל פרט שבה לבדו.
(ידוע ש)יש שמצווים אנו לעשות איזה מעשה, ואחר כך יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויפרש את השם שהזכיר ויאמר מה הוא כולל – אך אין למנות כל ציווי שבא באותו הביאור כמצווה בפני עצמה.
לדוגמה אמרו: "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח) הרי זו מצוות עשה אחת מכלל המצוות, והיא, שיהא לנו בית שכלפיו יכוונו, ואליו יבואו ובו תהיה הקרבת הקורבנות, ושם יתאספו במועדים. אחר כך התחיל לתאר פרטיו ואיך הם נעשים אבל אין למנות כל מה שאמר בו "ועשית" מצווה בפני עצמה.
ועל דרך זו עצמה יהיה הדבר בקורבנות שנזכרו בויקרא, והוא, האחת היא כלל העבודה המתוארת בכל מין ממיני הקורבנות.
המשל בזה העולה: שאנו נצטווינו שתהיה עבודת העולה כך, היינו, שתישחט ותופשט ותנותח וייזרק דמה באופן כזה וכזה ויקרב חלבה; אחר כך יישרף בשרה כליל עם שיעור ידוע מן הסולת הבלול בשמן, ושיעור ידוע מן היין והם הנסכים, ושיהא עורה לכהן המקריב אותה. הנה העבודה הזאת בכללותה היא מצוות עשה אחת, והיא תורת העולה, כי התורה חייבה, שכמו העבודה הזאת תעשה כל עולה…
הסדר הזה בעבודות הוא מצוות עשה, ואין למנות כל פרט ופרט מפרטי העבודה כמצווה בפני עצמה, זולתי אם יש צוויים הכוללים את כל מיני הקורבנות, ואינם מיוחדים לאחד המינים להוציא את זולתו כי כל ציווי מאלו צריך למנותו מצווה בפני עצמה, לפי שאז אינו פרט מפרטי עבודת קורבן מסוים…
וכך גם בראשית הגז. כלל המצווה הוא, שנפריש ראשית הגז ונתנהו לכהן; וכן שנפריש מעשר ראשון ונתנהו ללוי. וכבר טעו בזה עד שמנו עשרים וארבע מתנות כהונה כעשרים וארבע מצוות, אחר שמנו מקצת המצוות שאותה המתנה היא פרט מהן, על הדרך שביארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים.
…וזה לא יעלם אלא ממי שתופש את העניינים בעיון ראשון, בלי שיחזור וישקול את העניינים בדעתו, כמו שאומרים [חכמים] ע"ה: "אגב שטפה אמרה", כלומר: אמרו בלי התבוננות אלא לפי המחשבה הראשונה העולה על הדעת…
אם כן כלל זה ברר לנו מצוות הקורבנות כולם ואיך ראוי למנותם, כדי שלא יקרה בהם שום משגה ולא ערבוב כלל, כמו שנבאר במניננו בעזרת השם.
לרמב"ם יש חלקי מצוה שהם הקדמות, כמו "ועשו לי מקדש" שכל הכרוך במצוה זו הוא מצוה אחת וכמו שכתב הרמב"ם גם בהלכות בית הבחירה פרק א' הלכה א':
מצות עשה לעשות בית ליי' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'.
ולכן לרמב"ם גם ראשית הגז היא מצוה אחת ואין מצוה אחת של הפרשה ושל נתינה. ולא כאלו שמנו את עשרים וארבע מתנות כהונה לאחר שמנה את המצוה להפרישם.
והרמב"ן כתב על דברי הרמב"ם:
… וכאשר אני מסתכל בהם אין דברי הרב מיושבין בדעתי. כי המעשים בדברי הקרבנות היאך נמנה אותם אחרי מנותנו מצות כאשר נקריב אותם. וזה שאנחנו נצטוינו להקריב על קצת החטאים חטאת ועל קצתם אשם ועל קצתם עולה ומהם גם כן מנחה והצוואה בהקרבתם היא במנין מצות עשה ארבע מצות.
פירוש: איך יש למנות הבאת החוטא אותו הקרבן למצוה אחת והקרבת אותו הקרבן מצוה אחרת, כפי שאכן מנאם הרמב"ם: מעשה החטאת (מ"ע סד) להקריב היחיד קרבן חטאת אם שגג (מ"ע סט. הרמב"ם מנה כשתים את החיוב של בעל הקרבן ואת המעשה של הכהן. וכתב הרמב"ן שאם תחשוב שמשום כך מנה הרמב"ם לשתים, "וזה כולו השאה אין בה אמת".
ודעת בה"ג על הקרבנות הביא הרמב"ן:
אבל דעת בעל ההלכות הוא שהמצוה בבעל החטא שיקריב על חטאו קרבן פלוני לא ימנה הוא כאשר הוא איננו מונה העונשים כולם במיתה ובמלקות. אבל המצוה בכהנים והקריבו בני אהרן וזרקו את הדם וגו' ימנה אותו. ולכך כתב יציקות בלילות פתיתות מליחות הגשות תנופות. ועל הדרך שאמרו (מנחו' יח ב) מנין לרבות חמש עשרה עבודות היציקות והבלילות וכו' ת"ל המקריב את דם השלמים מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה. ואלה העבודות נמנות מצוות שהכהן כשעושה אחת מכל אלה עושה מצוה ומברך עליה. וזה דעתו ז"ל.
והקרוב אלי יותר שנמנה כל מעשה הקרבנות אחת אין הפרש לכהן בין שיעשה חטאת ואשם או עולה ושלמים ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם מצות עשה אחת שנאמר (קרח יח ז) ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ירצה לומר תעבדו בכל עבודת הכהונה כי היא עבודה ומתנה עבודה לי ומתנה לכם שיש לכם בה שכר כאשר תקחו מן השלחן הגבוה יתברך ואם כן יחסרו ארבע מצות מחשבונו שלהרב בכאן:
והוסיף הרמב"ן:
וכן הדין השני שיגזור הרב למנות מה שלוקח הכהן חלק מן המצוה איננו דין שוה אצלי בכולן אבל יש בהם חלוק. כי הדברים הטובלים הם שתי מצות בודאי. והמשל בזה החלה. שכן כל העיסה אסורה לנו עד שנפריש אותה ונצטוינו בה מצוה נפרדת שנאמר (ס"פ שלח) חלה תרימו תרומה ושלא יעלה בלבנו שנרים אותה להוציא העיסה מאיסור ונעזבנה או נשליך אותה באש צוה אותנו ית' בנתינתנו לכהן שנאמר (שם) מראשית עריסותיכם תתנו לי"י תרומה. וכן נצטוינו בנתינת התרומה (שופטי' יח) ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. ונצטוינו תחלה בהרמתה מן המצוה הבאה בחלה שנאמר (ס"פ שלח) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה. הרי שהשוה הרמת שתיהן ועשאן מצוה וזהו נגלה בכתוב….
והראייה עוד שהיא מצוה חיובם לברך על הפרשתם כמו ששנינו (תרומו' פ"א מ"ו) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם השכור הערום ובעל קרי. והיינו מפני שאינן יכולין לברך. ומפורש בתוספתא באחרון שלברכות (הי"ט) ההולך להפריש תרומה ומעשרות אומר אקב"ו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהם משעה שמפרישן. ואילו היה המצוה עלינו הנתינה לכהן מפסוק ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו בלבד לא היו גוזרין עלינו לברך בשעת הפרשה מן הכלל המסור לנו מהם כל מצוה שעשייתה אינו גמר מלאכתה כגון תפלין אין צריך לברך כמו שנתבאר (בחמשי) [ברביעי] שלמנחות (מב ב)[1] וכיון שאמרו לנו לברך בשעת הפרשה אקב"ו להפריש תרומה או להפריש מעשר למדנו שבהפרשה מצוה. ועוד שהרי הכהנים עצמם מפרישים תרומה ומעשרות ומברכין גם כן עליהם כמו שדרשו [הובא פ"א ממעשר סה"ג] מפסוק כן תרימו אלו לויים גם אתם אלו כהנים. ואילו לא היה במצוה אלא הנתינה בלבד היו הם פטורים מזה. ועוד שהרי בחלה טמאה מברך בהפרשתה ואינה ניתנת לכהן אלא משליכה באור כמו שמוזכר בגמר בכורות (כז א) ואם כן ראוי שנמנה שתי מצות בתרומה הפרשתה מפסוק תרימו תרומה לי"י ונתינה לכהן מפסוק תתן לו… ויעלו בידנו במנין הפרשת החלה והתרומה והמעשרות הראשון ושל העני ונתינתן הם מצות משלימות לנו החשבון:
אם כן נחלקו הרמב"ם והרמב"ם האם הפרשת תרומה חלה ומעשרות ומעשר עני, ונתינתם האם אם מצוה אחת או שתי מצוות. הרמב"ן מחלק בין דברים שטובלים כגון תרומה ומעשר, ובין דברים שאינם טובלים. וכן הוכיח הרמב"ן ממה שמברכים על ההפרשה, ומשמע שבזה נגמרה מצוה אחת.
הרמב"ן בשורש זה אם כן הוריד ארבע מצוות מחשבונו של הרמב"ם שמנה את הקרבנות פעמיים, גם לאדם וגם מעשה החטאת וכו' וכמ"ש הרמב"ן לעיל. אבל הוסיף ארבע כשחילק את המתנות הטובלות להפרשה ונתינה. וכבר העיר המשנה למלך בדרך מצוותך, שהרמב"ן כשהוסיף את המצות עשה ששכח הרמב"ם, לא כלל מצות עשה אלו שנמצאות בשורש הזה.
לכאורה יש נפ"מ בין הרמב"ם לבין הרמב"ן האם כהנים שמפרישים צריכים לתת. לדעת הרמב"ם כיון שאין מצות נתינה בפני עצמה, הרי הכהנים לא צריכים לתת. אבל לרמב"ן יש מצות נתינה ולכן גם הכהנים חייבים לתת.
אבל הוכיח הלב שמח שגם לרמב"ם הכהן המפריש מקיים מצות נתינה ולעצמו. ובמגילת אסתר שם כתב שאם לא נתן לא קיים את מצוה בכלל לדעת הרמב"ם כיון שעיקר המצוה היא הנתינה.
ובדרך אמונה הלכות מעשר פרק א' הלכה ג' בביאור הלכה כתב:
והנה יל"ע אם כהנים ולוים מקיימין ג"כ מצות נתינה במה שנוטלין לעצמן או שפטורין ממצות נתינה, לפי שמצינו בתשלומי תרומה בתרומות פ"ו מ"ב משלמת קרן וחומש לעצמה והיינו משום שהיא כהנת ויוצאת בזה ידי תשלומי תרומה ומבואר שהיא חייבת בתשלומין שהרי צריכה להפריש רק במה שנוטלת לעצמה מתקימת מצות תשלומין.
שו"ר שהדברים מפורשים בירו' ביכורים פ"ב סוף ה"ב דמייתי ראי' דמי שאין לו תרומה ומעשר רק מע"ש וביכורים יכול להתודות מהא דתנן שהכהנים והלוים מתודים והרי התרומה והמעשר שלהן וע"כ משום מע"ש וביכורים וא"כ מוכח מהירו' להיפך שאין מקיימין מצות נתינה במה שנוטלין לעצמן דא"כ יש להם גם תרומות ומעשרות,
ובדברי הרמב"ן כשחלק על הרמב"ם לגבי הפרשת תרומות ומעשרות, כתב:
ועוד שהרי הכהנים עצמם מפרישים תרומה ומעשרות ומברכין גם כן עליהם כמו שדרשו [הובא פ"א ממעשר סה"ג] מפסוק כן תרימו אלו לויים גם אתם אלו כהנים. ואילו לא היה במצוה אלא הנתינה בלבד היו הם פטורים מזה.
אלא שבלב שמח שם השיב שדעת הרמב"ם היא שגם הם מקיימין מצות נתינה במה שנוטלין לעצמן ע"ש.
וע' אפיקי ים חלק ב'.
ויש לדון על עוד נפ"מ בזה: כשמפריש על מנת שלא לתת האם יש פגם בעצם ההפרשה? הרי ברור שאם אלו שתי מצוות אין בעית בהפרשה שלא על מנת לתת. בכרם ציון ספר א', תרומות, האריך הרב פראנק בדברי המגילת אסתר הנ"ל, והוכיח מדברי רש"י שאם הפריש שלא על מנת לתת גם כן יצא ידי חובתו.
וכן כתב החזון איש מעשרות סימן ז' אות כד שהמפריש על מנת לשפוך יצא ידי חובה אף שלא קיים מצוות הנתינה. ובין ראיותיו, גמ' בבא קמא קטו ע"א-ב:
מתני'. זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו…
גמ'. ואמאי? לימא ליה: מהפקירא קא זכינא! מי לא תניא: הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות, לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי, ואם אמר – לא אמר כלום!
ואם אינו מעשר בכלל כשאין כוונתו לתת הרי אין ראיה משם כמובן, שהרי לא אמר כלום משום שאין שם נתינה.
ועוד נפ"מ מה שכתב הגרש"ז אוירבך מעדני ארץ הלכות תרומות, בסוף הספר בסימן ט' אות יא, שמי שמפריש ואינו יודע מה הוא אומר, אלא חושב שצריך להפריש מעט לאיבוד אין זה הפרשת תרומות ומעשרות. וכתב שכמו כן בפדיון הבן אם חושב שצריך לתת לצדקה חמשה סלעים, לא קיים המצוה, ואפשר שלכן תקנו הגאונים לומר "במאי בעית טפי" וז"ל:
נראה שכל המפריש תרו"מ צריך לדעת שתרומה ותרומת מעשר הן קודש וממון כהן ומה שמאבדין אותן הוא רק מפני שבזה"ז אסור לאוכלן. וכן מעשר ראשון שייך ללוי ומעשר עני לעניים, ואז אמרינן שפיר שאף אם מפריש שלא ע"מ ליתן מ"מ הפירות שפיר מתוקנים מאיסור טבל. אבל מי שאומר רק נוסח הפרשה מבלי לדעת כלל מכל הנ"ל, אלא רק יודע שצריכים להפריש מעט יותר מאחד ממאה ולומר איזה נוסח ולהפסידו כערלה וכלאי הכרם וכל השאר נוטל לעצמו, נמצא שהלוים והעניים לא זכו כלל בהך קריאת שם אם ניכר הדבר שאינו מעלה כלל על דעתו שבאמירה זו הוא מחלק חמישית מפירותיו לאחרים. וכיון שכן חושבני דאין זו הפרשה והפירות נשארין בטיבלן. וכמו שהזהירו הפוסקים לענין ביטול חמץ שהאומר כל חמירא ואינו יודע שמבטל ומפקיר בכך את חמצו דלאו כלום הוא וה"נ גם כאן.
ולכאורה דבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. אם ההפרשה היא מצוה בפני עצמה כדעת הרמב"ן, והנתינה מצוה נוספת, הרי אף אם לא יודע על ענין הנתינה, מכל מקום הרי את ההפרשה קיים. מה שאין כן אם זו מצוה אחת, מסתבר מה שכתב הגרש"ז במעדני ארץ. אלא שיתכן שכוונת הגרש"ז אוירבך זצ"ל גם אם ההפרשה מצוה בפני עצמה, אם אינו יודע למה זה מיועד אין זו הפרשה בכלל.[2]
[1] וברמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ח': "כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה."
[2] צריך לברר האם זה קשור לדברי החזון איש, דמאי סימן טו אות ו': "מי איש לו נוסח כתוב להפרשת תרומ"ע ע"פ חכם, והוא בדרך ואין בידו הנוסח ואינו בקי להפריש יקח יותר מאחד ממאה ויאמר שיחול הכל כמו שכתוב בנוסחו כדת וזה מועיל כמו שמצינו באה"ע סי' ל"ח ס"א שאם אמר כתנאי ב"ג וב"ר מהני. וכדאמר סנהדרין ס' ע"א שאם אמר אף אני כמוהו כשר. ואם אם אין בידו נוסח ולקח יותר מאחד ממאה ואמר שתהא חלה ההפרשה הכל כפי שצריך מן הדין מהני". לכאורה על פי דברי הגרש"ז נראה שלא יועיל, כיון שאם אומר הנוסח לפעמים אינו יודע כלל מה שאומר. וכן חלק על זה הרב פראנק, (מובא בספר הלכות עדות ושטרות סימן לג) וסובר שהדוגמאות שהביא החזון איש מעדות של "אף אני כמוהו" ותנאי בני גד ובני ראובן אינם של חלות חדשה, מה שאין כן בתרומה, ומנ"ל לומר שיועיל כשאומר כך.