מצות עשה ב, יחוד ה’ – שעור שני.
א.
לשון הרמב”ם:
והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל י”י אלהינו י”י אחד. וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה. והרבה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו:
יחוד השם זו מצוה שרק ישראל נצטוו, ואינה מן שבע מצות בני נח. ביחוד לפי מה שכתב הרמב”ם שהקב”ה “עשה עמנו מה שעשה מן החסד והוב על מנת שנאמין היחוד כי אנו חייבים בזה”. אבל אם כן מוכח שמי שאינו מאמין באמונת הייחוד, אינו עובר על איסור עבודה זרה, שהרי בן נח נצטווה על עבודה זרה כמו שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ט’ הלכה א’.
אמנם בהלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ב’ כשהרמב”ם מבאר מה צריך ללמד את הגר, כולל הרמב”ם את יחוד השם יחד עם איסור עבודה זרה:
ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו”ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר שני, ומודיעין אותו עונשן של מצות, כיצד אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת לדת זו אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אחר שתתגייר אם אכלת חלב אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אתה ענוש סקילה, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואח”כ בעבותות אהבה.
מכל מקום אין ראיה משם שגוי חייב ביחוד השם. מאידך מתוך דברי הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ח’ הלכה יא עולה שבן נח צריך להאמין בקב”ה שנתן את התורה:
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם (ולא) [אלא] מחכמיהם.
הרי שהגוי צריך לקיים שבע מצות בני נח מפני שזה הציוו בתורה שבני נח נצטוו בהם. ואם כן צריכים להאמין בנותן התורה. מכל מקום ביחוד השם אינם מצווים וזו אינה מן שבע מצות בני נח.
ויש להדגיש, שאיסור עבודה זרה הוא איסור עצמי גם בלא להאמין בה. ומצאנו גם מאמינים גם בה’ וגם בעבודה זרה, ראה מה שנביא להלן מרמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב’ הלכה א’. וראה בשופטים פרק יז פסוק ג’ בדברי אם מיכה שמקדישה את הכסף לה’ לעשות פסל ומסכה:
וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַה’ מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ:
אלא שמצאנו מחלוקת אם הגויים נצטוו על השיתוף. על דברי הגמרא בסנהדרין דף סג ע”ב:
דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודה זרה שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך.
אומרים התוספות ד”ה אסור לאדם:
אסור לאדם שיעשה שותפות – אמר ר’ שמואל כ”ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו ור”ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפ”ק דמס’ ע”ג (דף ו:) דמלוה ע”פ נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואף על גב דהתם ספק והכא ודאי מ”מ בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואף על פי שמה שמזכירין עמהם ש”ש וכוונתם לדבר אחר מ”מ אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים ואף על פי שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך.
דברי התוספות הובא ברמ”א או”ח קנ”ו סעיף א’:
ויזהר מלהשתתף עם הכותים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה”ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע”א, ואף על גב דמזכירין הע”ז, מ”מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד”א, ולא מצינו שיש בזה משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף (ר”ן ספ”ק דע”ז ור’ ירוחם ני”ז ח”ה ותוס’ ריש פ”ק דבכורות);
וכן הרמ”א ביו”ד קנ”א סעיף א’ כתב:
י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ”ק דע”ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר”ן שם ובתוספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב).
וכתב על זה הש”ך בס”ק ז’:
ונהגו להקל – לשון ד”מ מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם עכ”ל ר”ל כמ”ש בא”ח ס”ס קנ”ז דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף וה”ה הכא:
הרי שגם הרמ”א והש”ך הסכימו שבני נח אינם מצוום על השיתוף.
אבל לכאורה הרי לא ניתן לומר כן, שהרי כל איסור עבודה זרה הוא גם בשיתוף, ע’ רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק שני הלכה א’
עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד כוכבים, וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו’ אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים, כלומר שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה’ אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן, ובענין הזה צוה ואמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם, כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא.
הרי שזה ממש עבודה זרה “ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד כוכבים”.
והכלל המובא בגמרא סנהדרין (נו,ב) תניא: “דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, בן נח מוזהר עליהן”, והובא ברמב”ם הלכות מלכים פרק ב’ הלכה ט’. והרי לגבי ישראל בית דין ממיתים על ע”ז בשיתוף.
וביסוד איסור שיתוף,[1] ע’ גמ’ סנהדרין ס”ג ע”א:
אמר רבי יוחנן אלמלא וי”ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה כתנאי אחרים אומרים אלמלא וי”ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה אמר לו רבי שמעון בן יוחאי והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר (שמות כ”ב) בלתי לה’ לבדו אלא מה תלמוד לומר (שמות ל”ב) אשר העלוך שאיוו אלוהות הרבה.
אלא שכתב המהרש”א שם (ד”ה כל המשתף) על מה שאומרת הגמרא שישראל במעשה העגל “אייוו אלוהות הרבה”:
דודאי האמינו בנמצא… ולכך לא נעקרו אלא שאיוו לאלהות הרבה ואמרו שהאחד הנמצא נתן כח לאלהות וכוחות רבים עזב ה’ את הארץ ואלו הכוחות והאלהות יהיו מנהיגים בארץ… כיוצא בזה כוונו ישראל שאמרו אשר העלוך… שאתה נתת לו כח להעלות ולמנהיג בעלמא ולא כוונו כלל לע”ז ולשתף שם שמים ודבר אחר.
וכן בספר עולת-תמיד, או”ח סי’ קנו, כתב:
כשיאמין שיש ח”ו שנים שווים בגדולתן אין לאחד יתרון על הב’ הוא ע”ז גמורה, וגם ב”נ הוזהרו על זה, אבל אם מאמין שהאחד חשוב מן השני וגדול ממנו, והשני אינו אלא חלק אלהות נחלק מן הכל, הנה זה יקרא עובד בשיתוף.
ולפי זה יש לומר שאם מאמין בשנים שיש להם כח, הרי זה עבודה זרה כמו שכתב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק א’ הלכה ו’:
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה’ אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.
ובזה גם גוי חייב. אבל אם מאמין שיש עוד כח שהקב”ה נתן לו כח שלטון, הרי זה שיתוף שם שמים ודבר אחר שהעכו”ם לא נצטוו.
אלא שהנודע ביהודה מהדורה תניינא יו”ד סימן קמח כתב:
וזה גופא מנ”ל להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת. ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים ואילו היה זה אמת הו”ל להרמב”ם להביא בהל’ מלכים לפסק הלכה שאין הנכרי מצווה על ע”ז בשיתוף ולמה זה השמיט דין זה גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד ע”ז בין ישראל לנכרי דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין נ”ו ע”ב והתניא בע”ז כל שב”ד של ישראל ממיתין עליהן ב”נ מוזהר עליהן וכן פסק הרמב”ם בפ”ט מהל’ מלכים הלכה ב’ הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו גם הב”נ מוזהר עליו.
ונ”ל דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב”נ מוזהר על השיתוף היה ע”פ טעות שראו בהתוס’ במסכת בכורות דף ב’ ע”ב ד”ה שמא יתחייב לו כו’ כתבו דנוהגין להשתתף עם נכרים הואיל והם נשבעין בקדושיהם כו’ ואף על גב שמשתף שם שמים ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דב”נ לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף עכ”ל.
ועפ”ז פסק הרמ”א בא”ח סימן קנ”ו בהגה”ה ויש מקילין בשותפות עם נכרים משום שאין הנכרים נשבעין בע”ז כו’ אלא משתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרין על השיתוף עכ”ל. ולשון זה הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונת הרמ”א הוא שאין ב”נ מצווה לעבוד ע”ז בשיתוף, אבל באמת לא כן הוא וכוונת התוס’ ורמ”א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד ע”ז ממש רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש”ש בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבע והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב”ה ולא ישתף ש”ש ודבר אחר כמ”ש הרמב”ם בפי”א מהל’ שבועות הל’ ב’ והנכרים אינן ומזהרים /מוזהרים/ על זה השיתוף. אבל בשעובד ע”ז בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי.
ולכאורה כן מוכח מגמ’ סנהדרין הנ”ל, שלומדת את איסור שיתוף מהפסוק “בלתי לה’ לבדו”. ולא מאיסורי עבודה זרה. ולכאורה כן צריך להבין את ביאור הגר”א באו”ח שם שכתב שמקור איסור השיתוף הוא מ”בלתי לה’ לבדו” שהביאה הגמרא:
אלא שמשתפין כו’. אף על גב דישראל מוזהרים ע”כ כמש”ש א’ משום שנא’ לה’ לבדו ב”נ לא מצינו שנזהרו ע”ז וגם לא ישמע לא קאי ע”ז:
הרי שאין האיסור משום דיני עבודה זרה, אלא מדין בלתי לה’ לבדו. וזה אם מדובר רק על הזכרת שם שמים. (ואף שהפסוק “זובח לאלוהים יחרם בלתי לה’ לבדו” מדבר על זביחה, בנודע ביהודה שם מעיר על זה:
ואל תשיבני דהא הך דמשתף שם שמים ודבר אחר יליף לה רשב”י בסנהדרין ס”ג ע”א מקרא מדכתיב בלתי לה’ לבדו והרי קרא זה כתיב בזביחה זובח לאלהים יחרם בלתי לה’ לבדו. הנה אני אומר בהך שיתוף ש”ש ודבר אחר שהוא במידי דאלהות בעובד ע”ז באמת גם הנכרים בכלל רק בזה שיתוף ש”ש ודבר אחר שאינו בעבודה רק דרך כבוד שמזכירו בשבועה זה הוא רק בישראל ולא בנכרים אבל בעובד ע”ז בשיתוף הכלל מסור בידינו כל שב”ד של ישראל ממיתין עליהן נכרים מוזהרין עליהן כמ”ש לעיל. אח”ז ראיתי בספר מעיל צדקה סימן כ”ב שג”כ כתב כן אך לא הביא הראיה אשר כתבתי ע”ש:
אלא שכדי להבין את הרמ”א ואת הש”ך שבינו את התוספות בסנהדרין כפשוטו, שבן נח לא מוזהר על שיתוף. יש לומר על פי מה שכתבנו בשעור הקודם לגבי הבנת מצות הייחוד, (ומתוך כך שפשוט שבן נח לא מוזהר על הייחוד). אם ההבנה היא כמו הרס”ג, שהכוונה ביחוד שהוא אחד ולא שניים, היינו יחוד מספרי, הרי ממילא מוכח כרמ”א, שאם בן נח לא נצטווה על יחוד השם, הרי שיכול להאמין בכח נוסף. אבל לפי מה שהדגשנו את הסבר ברמב”ם, שיחוד השם אינו יחוד מספרי אלא הבנה שהקב”ה אחד שאין כיחודו, ואינו יחוד מספרי, יתכן לומר שאכן בן נח לא נצטווה על יחוד השם, אבל ודאי נצטווה שלא להאמין בשיתוף לומר שיש שנים שיש להם כח וזה עבודה זרה ממש.
ועדיין יתכן שמה שכתב העולת תמיד ומהרש”א נכון, שלא נצטוו שלא לעבוד למי שנמצא תחת הנהגת ה’ אלא הקב”ה נתן לו כח, וצ”ע.
לגבי הנוצרים: האחרונים דנים בתשובותיהם בשאלת היחס אל הנצרות ואל הנוצרים. פוסקים רבים הניחו שהנוצרים בימינו שונים במהותם מהנוצרים בזמן עבר. הנצרות מאמינה ב”אותו האיש” שהוא נחשב לבן הא-ל. הוא אחד משלשת האופנים של השילוש: האב הבן ורוח הקודש. הנצרות מאמינה באותו האיש כא-ל ועובדת אותו. (אלא שיש הרבה סוגים של כנסיות כמו האורתודוכסיות והפרוטסטנטיות שלא מקבלות את הנחות הנצרות כפשוטן.[2] )
הרמב”ם בכמה מקומות מגדיר את הנוצרים כעובדי עבודה זרה: בפירוש המשנה (ע”ז א,ג) כתב: “ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה.” וכן במשנה תורה (הל’ מאכלות אסורות יא,ז) פסק, ש”הנוצרים – עובדי עבודה זרה הן”
כתב בהלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז’:
גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל גוי שאינו עובד עכו”ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, הנוצרים עובדי עבודה זרה הן וסתם יינם אסור בהנייה.
ובמהדורות הנדפסות הגרסא לגמרי אחרת לא מובא שם שנוצרים עובדי עבודה זרה, וכן קודם כתוב “כל עכו”ם שאינו עכו”ם”. ובהלכות עבודה זרה פרק ט’ הלכה ד’ כתב:
הלכה ד
הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם.
אבל המאירי בע”ז ב’ ע”א בענין יום אידם שאסור לישא וליתן עימהם, כתב:
עקר הדברים נראה לי שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם אבל בזמנים הללו מותר לגמרי ומה שאמרו בגמ’ נצרי לעולם אסור אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכד נצר וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון כענין ראשי ימים ומתוך כך היו קורין לאותו יום נצרי עך שם שהיה קבוע לנבוכד נצר על צד ממשלת חמה שבו והדברים נראין וברורים.
וכן בכמה מקומות במאירי בענין זה (עיון בשיטת המאירי ראה הרב י”ה הנקין, בני-בנים ח”ג סי’ לה עמ’ קכא-קכב).
[1]ע’ תחומין יט מאמר מהרב יעקב חרל”פ: “עבודה זרה בשיתוף אצל בני נח”.
[2] הערה מתוך: תחומין כרך כב, מדרור פיקסלר וגיל נדל, האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם? הערה 2: שיטת הרס”ג בספרו האמונות-והדעות ב,ז (מהד’ הר”י קאפח עמ’ צד-צה) היא שהנוצרים מחולקים לארבע כיתות, ולא כולם עובדי ע”ז. בעלי התוספות (סנהדרין סג,ב ד”ה אסור ועוד מקומות) והמאירי (ב”ק קיג,ב ועוד מקומות) סוברים שהנצרות אינה עבודה זרה. על הסיבות לקביעה זו של רוב הראשונים ראה מה שכתב ר”י פאור בספרו עיונים במשנה תורה להרמב”ם, עמ’ 238-230. עיון בשיטת המאירי ראה הרב י”ה הנקין, בני-בנים ח”ג סי’ לה עמ’ קכא-קכב. על שיטת רס”ג ראה אליעזר שלוסברג, פולמוסו של רב סעדיה גאון נגד הנצרות, בתוך: מסורת ושינוי בתרבות הערבית- היהודית של ימי-הבניים (בר אילן תש”ס) עמ’ 248-247.