ב"ה
מצוה ג – אהבת ה'
והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ' שמע) לפי שנאמר ואהבת את י"י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח. וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו:
בשני מקומות נוספים מדבר הרמב"ם על אהבת ה': בהלכות יסודי התורה פרק ב', ובהלכות תשובה פרק י'. ובכל מקום יש דבר שונה. באשר להבנת הספרי, הפשט הפשוט הוא שהספרי שואל איך רוכשים את האהבה. אמנם בשפת אמת פרשת ואתחנן יש פירוש אחר לספרי בביאור הספרי, בשפת אמת פרשת ואתחנן תרל"ד כתב:
קושית המפ' בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם כו' והאמת כי הקושי' היא עצמה התירוץ שמזה נלמד שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להש"י בכל לבו ונפשו ורק שנטמן בעומק הלב וע"י הרצון והתשוקה למצוא זאת האהבה ע"ז נאמר יגעתי ומצאתי כו'. ובספרי והיו הדברים כו' למה נאמר לפי שנאמר ואהבת כו' א"י כיצד אלא מתוך שאתה נותן הדברים אל לבך תכיר מי שאמר והי' העולם כו'. פי' כנ"ל שע"י שמשים האדם זה ללבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו וע"ז נאמר חיי עולם נטע בתוכנו.
הרי ששאלת הספרי "איני יודע כיצד" היינו איך אפשר לאהוב שהרי זה דבר שבטבע. ותשובת הספרי היא שעל ידי הכרת המציאות בהתבוננות יגיע ממנה לאהבת ה'. אבל כאמור פשט הספרי כמשמעות הרמב"ם שהשאלה היא איך, וכפי שפרט הרמב"ם בהלכות יסודי התורה להלן.
הלכות יסודי התורה פרק ב'
הלכה א
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. [1]
הלכה ב
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
הלכה יא
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה, וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
הלכות תשובה פרק י':
הלכה ב
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
הלכה ג
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
הלכה ד
אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.
הלכה ו
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.
השגת הראב"ד: דבר ידוע וברור וכו'. א"א זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב+.
על הצורך שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה להגיע לאהבת ה' מתוך הטבע, כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פנ"ד) על הפסוק "אני אעביר כל טובי על פניך":
אבל אמרו 'כל טובי' הוא רמז למה שהציב לפניו כל הנמצאים שעליהם נאמר 'וירא א-לקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד', כוונתי בהצבתם לפניו שישיג טבעיהם וקשריהם זה בזה, שאז ידע הנהגתו אותם היאך היא הכלל והפרט, ולענין זה רמז באמרו 'בכל ביתי נאמן הוא', כלומר שהבין מציאות עולמי כולו הבנה אמתית יציבה, כי ההשקפות שהן בלתי נכונות אינן יציבות. נמצא כי השגת אותם המעשים הם תאריו יתעלה אשר על ידם הוא נודע".
לדעת הרמב"ם אהבת ה' היא באה בעקבות מאמץ מסודר ושיטתי שבו יקבע את האהבה בלבו של המאמין. התייחסותו של הרמב"ם מבהירה שאהבת ה' נבנית בהדרגה. היא באה לאחר בירור אינטלקטואלי ארוך.
אלא שכאן יש כמה שאלות ותמיהות:
- כאן כתב הרמב"ם שבכלל האהבה היא "שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו", ודבר זה לא כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. וצריך עיון מדוע לא כתב שם דבר זה.[2] יתר על כן: הרמב"ם בספר המצות מדבר על אברהם אבינו כעל תפקיד להפיץ את ידיעת ה' בעולם, ואילו בהלכות תשובה הרמב"ם מביא את אברהם אבינו כדוגמה למי שעשה מאהבה, ללא ההיבט המעשי כפי שבאר בסהמ"צ.
- כאן כתב הרמב"ם שצריך להתבונן ולהשכיל "מצוותיו ופעולותיו", ואילו בהלכות יסודי התורה כתב רק "שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים", האם ההתבוננות כוללת גם התבוננות במצוותיו או רק התבוננות בנפלאות הטבע?
- בהלכות יסודי התורה כתב הרמב"ם שמצוה לאהוב אותו, ולא הזכיר את עשיית המצות באהבה. אבל בהלכות תשובה הדגיש הרמב"ם את האהבה, לא רק כדבר בפני עצמו, אלא משמע שהעבודה של שאר המצות תהיה באהבה. כיוצא בזה כתב רש"י בדברים פרק ו' פסוק ה' "ואהבת את ד"א…": "ואהבת – עשה דבריו מאהבה אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו."
- בהלכות יסודי התורה תיאר את הדרך להגיע לאהבה, ואילו בהלכות תשובה תאר הרמב"ם את התוצאה של התשובה, "כיצד היא האהבה" לא הדרך אלא על המטרה, מהי.
- ושאלה נוספת: הרי הפסוק בכל לבבך ובכל נפשך משמש מקור למסירות נפש על ג' עבירות. ואם כן הרי "ואהבת" הוא על ג' מצוות חמורות, ומנין שיש צורך לקיים את כל המצוות באהבה?
- בספר המצוות וכן במשנה תורה הרמב"ם מקדים מצות אהבה ליראה. וכמ"ש בהלכה א' בפרק ב' שהבאנו לעיל: "האל הנכבד והנורא הזה מצוהלאהבו וליראהאותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא". ולעומת זה בהלכות תשובה פרק י' הלכה ה'"
לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
לגבי שאלה זו (6) בהבדל מה קודם, אהבה או יראה, נראה שבהלכות תשובה הרמב"ם לא עוסק בדרך להגיע לקיום המצוה אלא בקיום עצמו. וכדי לקיים את המצוה צריך קודם לעבוד מיראה ומתוך כך להגיע לאהבה. אבל באידיאל, האהבה קודמת ליראה.
וזה מסביר גם את מה ששאלנו בשאלה (4), מדוע רק בהלכות תשובה מתאר הרמב"ם את המצב של האהבה "שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה", משום שבהלכות תשובה הרמב"ם עוסק במצב שבו אדם נמצא לאחר שזכה למידת האהבה.
- בתורה נראה שיש דגש יותר על יראת ה' מאשר על אהבה (9 פעמים יראה בספר דברים, ואהבה 7 פעמים), אבל ברמב"ם נראה שהאהבה היא במקום הראשון.[3] מדוע?
- ועוד יש להעיר שמצות אהבת ה' כוללת דבר נוסף, מסירות נפש בג' עבירות חמורות, ע' רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה'
הלכה ז
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך , והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.
ובגמרא ברכות סא ע"ב:
ואהבת את ה' אלהיך תניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.
אמנם צריך להבין מה המחלוקת, מכל מקום מפורש בגמרא סנהדרין ע"ד ע"א שגם לרבי ישמעאל הדין בשלש עבירות שיהרג ואל יעבור ממצוה זו. ואם כן מדוע לא מנה הרמב"ם במצות ואהבת את דין מסירות נפש.
לגבי שאלה אחרונה (8), יש לומר שבספר המצות הרמב"ם הביא במצוה ט' את דין מסירות נפש ממצות קידוש השם "ונקדשתי". ואם כן זה משמש מקור למסירות נפש. אלא שלחלק מן הראשונים זה משמש מקור רק לפרהסיה בשלש עברות חמורות, אבל בצנעה זה מ"ואהבת". אבל הרמב"ם למד הכל מפסוקים אלו כמו שמפורש ברמב"ם בספר המצוות במצות לא תעשה סג:
והמצוה הס"ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה.
הרי שגם שלא בשעת השמד לומדים מסירות נפש מ"ולא תחללו" (וזה קשור להגדרת הרמב"ם את חילול ה', שיש חילול ה' גם שלא בפרהסיא, ע' הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה י': "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם" ואם כן יתכן חילול השם לגבי שלש עבירות גם בצנעה ויהרג ואל יעבור). ואם כן לפי ספר המצוות לא מצות אהבת ה' היא המקור למסירות נפש ולכן לא הביא הרמב"ם את זה במצוות ואהבת. אמנם יתכן שמ"ולא תחללו" ניתן ללמוד אמנם על שלש המצות החמורות, אבל רק בפרהסיא. אבל בצנעא זה כן נלמד מואהבת. אלא שאם כן השאלה חוזרת למקומה: מדוע בספר המצות לא הזכיר את זה הרמב"ם יחד עם האהבה.
במשנה תורה הנ"ל, הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ז', למד מפסוק ואהבת את דין מסירות נפש. ובכל זאת חילק לשני מקומות בהלכות יסודי התורה את דין ואהבת, בפרק שני בדרך איך להגיע לאהבת ה'. ובפרק ה' במה שנודע למסירות נפש.
מדוע דיבר הרמב"ם בספר המצות גם על ידיעת המצות, יש לומר שכיון שבספר המצות לא הביא דרשת ואהבת כמקור לפיקוח נפש, יש לומר שאליבא דרבי ישמעאל הרי אומרת הגמרא בעבודה זרה כז ב, שאליבא דרבי ישמעאל דין וחי בהם הוא גם לג' מצות. ורק בפרסיא יעבור ולא יהרג. ואומר שם הר"ן ט' ע"א:
הא דתניא היה רבי ישמעאל אומר וכו' ליתא דקי"ל כרבי אליעזר דאמר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך כלומר יאמר החביב וכל שכן דאינו חביב ואילו לרבי ישמעאל דסבירא ליה שעל כולן הוא אומר וחי בהם ולא שימות בהם ואפי' בעבודת כוכבים ופרהסיא דקאמר יהרג ואל יעבור מלא תחללו את שם קדשי מפיק לה לדידיה קרא דואהבת את השם בכל נפשך לא משמע ליה שיתן נפשו באהבתו של הקדוש ברוך הוא אלא שיאהב אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד כענין שכתוב (מלכים ב כג) אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ומש"ה לר' ישמעאל לא קשיא ליה אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך דאורחיה דקרא הוא אבל ר"א קשיא ליה משום דמשמע ליה קרא שחייב אדם לתת נפשו ומאדו לאהבתו של מקום ומשום הכי פריך יאמר החביב וכ"ש שאינו חביב והיינו טעמא דמפקינן קרא דואהבת לעבודת כוכבים בלחוד ולא מוקמינן ליה בכל המצות שקיומן הוא אהבתו של הקדוש ברוך הוא (והיינו טעמא) דכיון דמקרא אחד [מיקל] דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם ומקרא אחד מחמיר דהיינו ואהבת מסתברא לאוקומי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בעבודת כוכבים בלבד שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ובה תלוי עיקר אהבתו של הקדוש ברוך הוא:
לדברי הר"ן, אם לא לומדים ואהבת חיוב מסירות נפש, הרי שואהבת מדבר על כך שצריך לאהוב אותו בכל נפשו ובל מאודו. ולכן בספר המצות לא הביא דרשת ואהבת לחיוב מסירות נפש.
לסיכום הדברים, נראה שהרמב"ם מדבר במקורות אלו בשלשה מישורים:
בספר המצות הרמב"ם מדבר על היבט מעשי של המצוה, כיון שמצוות שאין להם היבט מעשי לא שייכות לתרי"ג והן מצוות כוללות. ולכן לא כתב הרמב"ם מה שכתב בהלכות תשובה "יעשה כל המצות מאהבה".
בהלכות יסודי התורה הרמב"ם מדבר על ההיבט הפילוסופי של האהבה, והדרך להשגתה.
ובהלכות תשובה הרמב"ם מדבר על התוצאה: איך נראה אדם שאוהב את ה' שבאהבתו ישגה תמיד וכו'.
[1] השילוב שבין אהבה ליראה, ע' ברמב"ן על התורה דברים ו,ה על פסוק "ואהבת":
"שהחסיד צריך להיות אוהב וירא, כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאין אוהב שונא, ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט, וכבר נתבאר זה בדברי החכמים".
[2] ומכאן טענה נגד הנצי"ב בשו"ת העמק דבר ח"א סימן מד שדיבר על שלש כתות בישראל, הראשנה היא מי שמשקיע עצמו באהבת ה' ובדביקות: "המשקיע דעתו תמיד באהבת ה' ודביקות, זהו באמת דרך החסידות שהרי א"א בכך אלא במי שפורש עצמו מהליכות עולם, והוא המכונה מיימין, היינו שמתקרב עצמו לשכינה ביותר, ומי שעומד בזה הדרך הגבוה, א"א להתחבר הרבה עם אנשים אפי' ללמדם תורה ודרכי המוסר דכל שיח ושיג עם בני אדם מפסיקים הרעיון להדביקות שא"א אלא בהתבודדות" הכת השניה הם אלו שעובדים את ה' ושומר תורה בכל דקדוקיה ואינו יודע טעם אהבה, וזו דרכי הפילסופים הקדומים. והשלישית היא כת ממוצע שבשעת קריאת שמע ותפילה מקרב דעתו לאהבת ה' ודביקות, עיי"ש.
[3] כתב הרמב"ן על התורה שמות כ, ח במצות זכור את יום השבת שהאהבה גדולה מהיראה:
ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו: