ב”ה
מצות עשה ז – לישבע בשם
רמב”ם, מצות עשה ז’:
והמצוה השביעית היא שצונו להשבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו כי בזה הגדולה לשם יתע’ וכבוד ועילוי והוא אמרו (ואתחנן ו עקב י) ובשמו תשבע. ובבאור אמרו (עי’ שבועות לה ב) אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. רוצה לומר כי כמו השבועה שאינה צריכה אתה מוזהר ממנה והיא מצות לא תעשה (סב) כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצות עשה. ולכן אינו מותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים כי אם על צד חסרון הנסמך. כגון שיאמר באמונת השמש והוא ירצה באמונת אדון השמש. ועל הדרך הזו ישבעו אומתנו בשם משה רבנו. וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלהי משה או במי ששלח משה. וכמו שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מן הנבראים והוא סובר כי לדבר ההוא אמיתות בעצמותו עד שישבע בו הנה עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, שבאה הקבלה (סוכה מה א סנה’ סג א) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ואל זה הענין כיון הכתוב באמרו ובשמו תשבע. רוצה לומר כי לו לבד תאמין האמת שראוי שישבע בו. והנה אמרו בפרק ראשון מתמורה (ג ב) מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר ובשמו תשבע:
וכן כתב הרמב”ם בהלכות שבועות פרק יא:
הלכה א
כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.
הלכה ב
ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם, שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא.
אבל לדעת הרמב”ן בהשגות אין זו מצוה כי אם רשות:
כתב הרב והמצוה השביעית היא שנצטוינו לישבע בשמו יתב’ בעת שנצטרך לקיים דבר או להרחיקו והוא אמרו ית’ ובשמו תשבע וכבר אמרו בפרק ראשון שלתמורה (ג ב) מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנ’ ובשמו תשבע. ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמר תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא…
והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצות עשה אבל רשות היא בידינו עם תנאים רבים והכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות, שלא כדברי הרב. וכן ובו תדבק אינו נדרש כמו שאמר (מ’ ו) להדבק בתלמידי חכמים. והנראה אלי כי הכתוב הזה ובו תדבק מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו ית’ ולהזהיר מן העבירות אמר את י”י אלהיך תירא בכל עניין היראה והפחד ושלא תזכור שמו לבטלה ואותו תעבוד בעשיית המצות ובו תדבק שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכפל עוד מצוה בענין הדביקה אמר (סוף פרשת עקב) לאהבה את י”י אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם…
וכן ענין השבועה נכפל עוד בפסוק אחר (ואתחנן ו) את י”י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים. ואין הכפל ראוי ברשות. ולכן נאמר שהוא לאו הבא מכלל עשה ובשמו תשבע ולא תלכו בזה אחרי אלהים אחרים להשבע בהם או לעבדם ולירוא מהם וכבר נאסר זה בלאו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (משפטי’ כג הו’ בל”ת יד) אבל בא לעבור עליו בלאו ועשה…
וראיתי במדרש רבי תנחומא (ר”פ מטות) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות את י”י אלהיך תירא שתהיו כאותם שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף ואותו תעבוד ובו תדבק וכי יכול אדם לידבק במקום והלא כבר נאמר כי י”י אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרמקטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע. עד כאן לשונם באגדה. ויש לנו סיוע בו לדברינו שאינו אלא רשות בשבועה בשמו עם התנאים האלו ושמא לכך כפל הרשות הזה להזהר בתנאיו. ומכל מקום לא נביא ובשמו תשבע בחשבון המצות כי לא ימנה הרשות בשבועת אמת בשמו. ואם בא בו באיסור בשם אלהים אחרים בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה אין אנו מונין בזה ובכיוצא בו אלא הלאו הנאמר בו בפירוש כמו שהזכרנו בעיקר הששי אף על פי שראיתי זה במניינו שלהרב בעל ההלכות (מ”ע אות ל):
וכיוצא בזה כתב הרמב”ן על התורה פרקשת ואתחנן ו’ יג על הפסוק “ובשמו תשבע”. וכן נחלקו על זה הרמב”ם והראב”ד במנין המצות שבתחילת משנה תורה:
להשבע בשמו שנ’ ובשמו תשבע.
השגת הראב”ד: להשבע בשמו שנ’ ובשמו תשבע. א”א זו אינה מן המנין שלא בא אלא להזהיר שלא ישבע באל אחר ואולי על זה אמר דלאו הבא מכלל עשה עשה.
האם בעת הצורך לרמב”ן זו מצוה או שעדיין זה רשות? כתב בספר החינוך: “ועובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצורך, ביטל עשה זה לדעת הרמב”ם ז”ל. אבל הרמב”ן ז”ל [בהשגותיו לספר המצוות] כתב, שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצות עשה כלל כי אם רשות גמורה”. ומשמע שגם בעת הצורך אין זו מצוה, ואכן הרמב”ן לא מנה בכלל המצות את מצות השבועה.
גם בדעת הרמב”ם יש לברר: יש לברר לדעת הרמב”ם: בספר המצות משמע שכל שבועה היא מצוה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו, ופשטות משמע שגם שבועת ביטוי יש בה מצוה, ולכן הוסיף בסוף המצוה שנשבעין לקיים את המצוה. אבל בהלכות שבועות כתב רק בתחילת פרק יא “שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשמו שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה”, ומדוע לא כתב הרמב”ם כבר לעיל שיש מצוה לישבע בשם, שהרי גם בשבועת ביטוי יש הזכרת השם לרמב”ם?
אולי ניתן לומר, שודאי שבועת ביטוי אין זה רצוי כמו שכתב הרמב”ן. לכן גם לרמב”ם מצות עשה חיובית להשבע זה רק כשצריך בבית דין. אבל שבועת ביטוי שאדם נשבע, לאכול או שלא לאכול, אין זו מצוה גם לדעת הרמב”ם. רק אם אכן נשבע מקיים המצוה. וזו מצוה קיומית כמו שכותב הגרמ”פ על עליה לארץ, ועם התמיה שבדבר, במצות השבועה, אם זו שבועת ביטוי מצאנו גדר זה.
ולכן הרמב”ם בספר המצות כתב כל דבר שאם יקיים זו תהיה מצוה. אבל במשנה תורה כלל הרמב”ם כמצוה רק דבר שחייבים לעשות.
דבר נוסף חשוב לדעת הרמב”ם: במשנה שבועות לה ע”א מבואר שהשבועה חלה גם נשבע בכל הכינויים. בגמרא ע”ב נחלקו רב יעקב בר אידי ורבנן אם שבועה צריכה שם או לא. וברמב”ם שבועות פרק ב’ הלכה ג’ כתב:
וכן האומר שבועה בה’ או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע ה”ז חייב.
השגת הראב”ד:
וכן האומר שבועה בה’ וכו’. א”א לא נתחוור אצלי דבר זה שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי ולא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי אפילו מבטא או איסר שבועה אם אמר מבטא לא אוכל לך שבועה וכן איסר אף על פי שלא אמר לא שם ולא כינוי אם אמר לשם שבועה אף על פי שלא הזכיר שם שבועה היא וכן לאו לאו והן הן אם נתכוון ללאו והן שאמר הבורא שבועה היא וכן ימין ושמאל אם נתכוון לימין ושמאל הבורא שבועה היא וה”מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר וגו’.
אם כן הרי לדעת הרמב”ם כל שבועה צריכה להיות בשם. משום שלרמב”ם מהות השבועה היא הזכרת השם: “ובשמו תשבע”. ולכן כל שבועה צריכה שם. מה שאין כן לדעת הראב”ד, אלא שרק לצורך מלקות צריך להשבע בשם.[1]
יש לומר שלשיטתו של הרמב”ם מהות השבועה היא הזכרת השם. ולראשונים שאין צריך שבועה בשם בשבועת ביטוי, הרי לכאורה יש לומר שאין השם ממהות השבועה. ולכן הרמב”ם הביא בסוף פרק יב את דיני הזכרת ש”ש לבטלה, שמקומם של דינים אלו בהלכות שבועות דוקא. ולכן לרמב”ם גם שבועת היסת צריך שם ע’ פי”א הלכה יג.[2] ובשו”ע סימן פ”ז סעיף יח הובאה דעת החולקים.
ועוד מבואר בסברא זו, שלרמב”ם מהות השבועה היא הזכרת השם, ממחלוקת הרמב”ם ורש”י בהסבר הכינויים: רש”י לה ע”ב כתב: “במי שהוא חנון – ולאו דחנון שם הוא אלא בשם מי שהוא חנון.”, היינו שאין הכינויים עצמם שמות אלא תוארים של הקב”ה. אבל הרמב”ם כתב בהלכות שבועות פרק ב’ הלכה ג’ שהבאנו למעלה:
וכן האומר שבועה בה’ או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע ה”ז חייב.
כלומר הכינוים הם השמות עצמן. “מי ששמו חנון” ולא כרש”י שהוא חנון “ולא דחנון שם הוא” כמ”ש רש”י.
אלא שלפי זה צריך עיון מה שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ו’ הלכה ה’:
שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן.
ואם אלו שמות ממש מדוע מותר למוחקן? אלא שבהלכה ח’ שם כתב
“כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות…”
ומשמע שהם שמות לענין שאסור לאבדם ביד אבל מותר למחקן. ובארו המפרשים שמותר למחוק על מנת לתקן ורק בדרך השחתה אסור. וע’ רמב”ם שם הלכה ז’ שאוסר בדרך השחתה. ואם כן ניתן לומר שאכן יש להם גדר של שמות ממש ולכן השבועה בהם היא שבועה בה’.
אבל הקשה הגרי”ד סולוביצ’יק בשיעורים שבועות לה ע”א אם כן שגם הכינויים הם שמות, מדוע אין איסור הזכרת שם לבטלה בכינויים?
והסביר את זה על פי דברי הרמב”ם בהלכות דעות פרק א’ הלכות ה-ז:
הלכה ה’:
…ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.
הלכה ו:
כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.
הלכה ז:
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה’, והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו’, וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו.
ולפי דברים אלו, יש לומר שבעצם הזכרת השמות הללו, יש משום לקח בטיב מידותיו של הקב”ה, ולכן אין איסור הוצאת ש”ש לבטלה בכינוים. מה שאין כן בשמות אחרים שהשמות עצמם אינם מלמדים אותנו. כ”כ הגרי”ד.
גם הרמב”ן מודה שלישבע לקיים את המצות זו מצות עשה מכלל מצות “ובו תדבק”. את זה כתב הרמב”ן כאן בהשגה הנ”ל:
והנראה אלי כי הכתוב הזה ובו תדבק מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו ית’ ולהזהיר מן העבירות אמר את י”י אלהיך תירא בכל עניין היראה והפחד ושלא תזכור שמו לבטלה ואותו תעבוד בעשיית המצות ובו תדבק שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכפל עוד מצוה בענין הדביקה אמר (סוף פרשת עקב) לאהבה את י”י אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם.
אבל הרמב”ם כלל מצוה זו של דביקות במצוה ו’ הקודמת:
והמצוה השישית היא שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם והוא אמרו יתע’ (עקב י) ובו תדבק. וכבר נכפל זה הצווי גם כן ואמר (ס”פ עקב) ולדבקה בו ובא הפירוש ולדבקה בו הדבק בחכמים ותלמידיהם וזה לשון ספרי [והו’ דעות פ”ו ה”ב]. וכן הביאו ראיה על חיוב האדם לישא בת תלמיד חכמים ולהשיא בתו לתלמיד חכמים ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק מאמרו ובו תדבק. אמרו (כתובו’ קיא ב ע”ש והו’ שם) וכי איפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב כי י”י אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל הנושא בת תלמיד חכמים והמשיא בתו לתלמיד חכמים והמהנהו מנכסיו כאילו נדבק בשכינה:
[1] שיטת ר”ת לחלק בין מושבע מפי עצמו למושבע מפי אחרים (ע’ ר”ן נדרים ב’ ע”א).
[2] רמב”ם הלכות שבועות פרק יא הלכה יג: אין בין שבועת הסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ, שאין הנשבע שבועת הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי בית דין כמו שבועת הדיינין, וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת הסת כדי לאיים עליו.
השגת הראב”ד: אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ וכו’ אלא משביעין אותו בשם או בכינוי. א”א שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכנוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו אלא שמחרימין אותו ומקללים אותו ומחרימין עליו בשופרות וכבוי נרות ומטות כפויות לאיים עליו שאם יחטא לעצמו יחטא.+