ב”ה
מצוה ח’ – ללכת בדרכיו
ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה ח
והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס”פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י”י אלהיכם תלכו ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב:
וברמב”ם בהלכות דעות פרק א’ הלכות ד-ה כתב שהדרך הישרה היא הדרך הבינונית, ובהלכה ו’ כתב שזו היא המצוה ללכת בדרכיו:
הלכה ד:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם.
הלכה ה: ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.
הלכה ו: כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.
לכאורה דרשה זו של מה הוא וכו’ היא לדברים שבין אדם לחברו. אבל הרמב”ם אומר גם “מה הוא קדוש אף אתה קדוש” כלומר גם בדברים שבין אדם למקום יש ללכת בדרך הבינוני, וגם קדושה היא דרך בינונית! איך אפשר להבין? ובכלל, מה הקשר בין ללכת בדרכיו ובין הדרך האמצעי? ע’ סדר משנה שהסביר על פי רמב”ם במורה נבוכים פרק נד.
… הנה כבר התבאר כי הדרכים אשר בקש ידיעתם והודיעו אותם, הם הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה, והחכמים יקראום מדות, ויאמרו שלש עשרה מדות, וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם, ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, ארבע מדות בנותני צדקה, וזה הרבה. והענין הנה אינו שהוא בעל מדות, אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממדות, ר”ל מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות… והרבה מאלו הפעולות, אשר לא יבאו מאחד ממנו לאחר אלא מכעס גדול או קנאה עצומה או בקשת גאולת הדם, ונקרא לפי אלו הפעולות קנא ונוקם ובעל חמה ונוטר, ר”ל כי הפעלות אשר כיוצא בם יבאו ממנו על תכונה נפשית והיא הקנאה, או בקשת גאולת הדם או הנקמה או הכעס יבאו ממנו יתעלה כפי התחייב הנענשים, לא על הפעלות בשום פנים יתעלה מכל חסרון, וכן הפעולות כולם הם פעולות דומה לפעולות הבאות מבני אדם על הפעליות ותכונות נפשיות הם באות מאתו יתעלה, לא מענין מוסף על עצמו כלל… כי תכלית מעלת האדם ההדמות בו יתעלה כפי היכולת, כלומר שנדמה פעולתנו כפעולותיו, כמו שבארו בפ’ קדושים תהיו, אמרו מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, והכונה כולה כי התארים המיוחסים לו יתעלה הם תארי פעולותיו לא שהוא יתעלה בעל איכות
.
כתב ספר סדר משנה (לבן בעל מחצית השקל) שפירוש הדברים, שמי שנמצא בדרך האמצעי לא עושה מצות או עבירות בגלל סיבות טבעיות, או בגלל רצונות עצמיים כמו רחמים או קנאה, אלא עושה מתוך ציווי. וזוהי הליכה בדרכיו. וכך הסביר גם את הלשון “מה הוא…” שמשמעותו ממש כמוהו, וזה לא יתכן הרי שאנו נהיה רחמנים כמוהו, אלא המשמעות היא מבחינת האיכות, כמו שהסברנו, בלא התפעלות חיצונית ורצון לספק את הצרכים של הרגש שלנו, אלא לעשות את הדברים משום שצריך לעשותם. אלא שהדברים אינם מתיישבים על הלב. לדבריו וזה הפשט בירושלמי מסכת חגיגה פרק ב
התורה הזו דומה לשני שבילים אחד של אור ואחד של שלג היטה בזה מת באור היטה בזו מת בשלג מה יעשה יהלך באמצע.
ההליכה באמצע היא במקום שלא מרגיש לא את החום ולא את הקור. כלומר המניע של הפעולות לא יהיה חום וקור אלא הרצון לעשות את דבר ה’. [1]וע’ בשמנה פרקים לרמב”ם.
ועל פי זה יתכן להבין מה שכתב באבן האזל הלכות דעות פרק א’ הלכה ה’:
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהי’ עניו נקרא חכם.
בלח”מ נתקשה מאד בדברי רבינו, חדא שהרי בפרק השני כתב שאסור לנהוג במדה בינונית במדת הענוה ואיך כתב כאן שהעושה זה והולך בדרך בינונית נקרא חכם, ועוד קשה שהרי כתב ששתי הקצוות אינם דרך טובה ואם האדם נוטה לאחד מהם צריך שיחזור עצמו למוטב וכאן כתב שהוא מידת חסידות לעשות כן, ועוד הקשה עיין שם.
ונראה דעיקר החילוק בדברי הרמב”ם, שהוא מחלק בין מידות איך שיהיה בטבעו ובין הנהגה, שעיקר מדות האדם יהיו במדה בינונית היינו כמו שביאר בהל’ ד’, אבל ענין ההנהגה זהו ענין אחר שמדת חסידות לותר בהנהגתו וברוב הענינים יהיה נוטה לצד החסידות, אבל זהו חוץ מענוה וגאוה שבמדה זו צריך להתנהג שיהיה שפל רוח ביותר וזהו ג”כ בהנהגה אבל בטבע צריך להיות במדה בינונית בכל הענינים היינו שלא יהיה אינו מרגיש מה שצריך להרגיש אלא שיהיה ותרן ולא יקפיד כלל.
ומפסוק זה למד הבה”ג להכליל מצוות הכלולות בציווי זה בתרי”ג ועליהן השיג הרמב”ם בשורש הראשון:
השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן. דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגלה בכלל מצות עשה וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל.
ומכאן, מה שדן הרמב”ן בשורש א’ על טענת הרמב”ם על בה”ג שמנה הלבשת ערומים וכו’ למנין מצוות עשה:
אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב [אות לב – ו] וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים. ומצוה אחת הן. וזה ממה שאמרו בגמר סוטה (יד א) אמר רבי חמא בר’ חנינא מאי דכתיב אחרי י”י אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם ללכת אחר הקדוש ברוך הוא אלא מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הקדוש ברוך הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים אף אתה תקבור מתים מה הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים אף אתה תנחם אבלים. מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה. והרב מנה מצות ח’ להדמות בו ית’ כפי יכלתנו והוא שנ’ והלכת בדרכיו והביא מ”ש מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה רחום וגו’. ואמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנ’ אחרי י”י תלכו ובא בפירוש עניינו להדמות אליו בפעליו הטובים. וא”כ למה יתמה על בעל ההלכות. הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמ’. והנראה בכל זה שכל אלו גמילות חסדים הם ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאי זה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח.
לשון הגמרא בסוטה יד ע”א:
ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה’ אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקדוש ברוך הוא ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה’ באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקדוש ברוך הוא קבר מתים דכתיב ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים[2]
ובפסיקתא זוטרתא פרשת ראה, כרמב”ם:
אחרי ה’ אלהיכם. זה (הענן) [עשה]. ד”א זו דרכיו של הקדוש ברוך הוא מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן. מה הוא גומל חסדים אף אתה כן. ארך אפים וקדוש אף אתה כן שנא’ (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה’ אלהיכם.
הרי שהרמב”ן הבין בדעת בה”ג שמצות והלכת בדרכיו היא מצות גמילות חסד. והרמב”ם לא כלל בוהלכת בדרכיו את החסד, וזה מוכח גם מסדר הדברים בהלכות דעות, שבפרק א’ לגבי דרך האמצע הביא דרשה זו, ואילו בפרק ו’ הלכה ג’ הביא את מצות “ואהבת לרעך כמוך”:
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
ואם כן דרשה זו היא אינה על גמילות חסד.
ולרמב”ם גמילות חסד היא נלמדת מואהבת לרעך כמוך”:
הלכות אבל פרק יד הלכה א
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.[3]
ובקרית ספר למבי”ט כלל שניהם במצוה זו:
מצות גמילות חסדים דרך כלל הויא דאורייתא בכלל ואהבת לרעך כמוך, ונלמד מדכתיב והלכת בדרכיו וכו’, כמו שדרשו חז”ל ופרי גמח מדבריהם.
הרי שפתח בואהבת לרעך כמוך וסיים בוהלכת בדרכיו. והבין שהם אותו דבר.
הסבר המחלוקת כתב בספר מצות המלך (הר’ עזריאל צימענט, שקאגו) על פי דרשת הלל בשבת לא ע”א:
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור
וכתב מהרש”א בחידושי אגדות שם:
ואמר דהלל למדו דעלך סני לחברך לא כו’. והיינו דכתיב בתורה ואהבת לרעך כמוך וגו’ ויש לעיין בזה גם שאמר ליה בלשון תרגום שכן היה לשונם אז בירושלים מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו’ דתרגום מלישנא דקרא הל”ל ותרחמיה לחברך כוותך כת”א וי”ל דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא בל”ת דגביה לא תקום ולא תטור כתיב ועלה קאי ואהבת לרעך וגו’ שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך כו’ אבל לגבי לעשות לו טובה לא קאמר ואהבת לרעך כמוך כדאמרינן חייך קודמין לחיי אחיך וכן מוכיחין דברי ת”י ע”ש ודו”ק:
אבל בביאור הגר”א על תורת כהנים קדושים “ואהבת לרעך כמו רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה” – כתב: “פי’ הפסוק ואהבת, שיהיה לרעך כמוך, כמו שאתה רוצה שיהיה לך”. וזה לשון הרמב”ם בספר המצות ע’ הערה לעיל. ואם כן המצוה היא בקום ועשה ולא רק בשב ואל תעשה. ואם כן ישנן שתי אפשרויות להסביר את “ואהבת לרעך כמוך” אם רק בשלילה או גם בקום עשה. ואם כן לרמב”ם, ואהבת זה בקום עשה, וממנו נלמדה מצות גמילות חסד.
אבל בה”ג למד גמילות חסד ו”והלכת בדרכיו”, ואילו ואהבת לרעך כמוך הוא רק לשלילה כפירוש הלל “דעלך סני לחברך לא תעביד”. וזה לדעתו טעם תחילת הפסוק “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה’:”.
נספח:
שו”ת רבי אברהם בן הרמב”ם סימן סג
שאלה ילמדנו רבנו בדבר מה שאמר רבנו זק”ל בספר מצות במצוה השמינית ממצות עשה בדבר מה שאמר יתעלה והלכת בדרכיו שהוא מצות עשה. ונראה שהוא תנאי כמו הכתוב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך התנאי כי תשמע בקול וכו’. וכמו כן והיית רק למעלה ולא תהיה למטה ודוגמתם בתוכחה. וכיוצא בו במי שאינו שומע והיה אם שכח תשכח את יי’ אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים וכמו כן ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית וכו’ נראה שהם על דרך תנאי. וגם לו היתה מצוה הרי היא כוללת את המצות כמו שמתבאר מן הכתובים החוזרים בענין זה ככתובו בכל הדרך אשר צוה יי’ אלהיכם אתכם תלכו, וכמו כן כי תשמור את כל המצוה הזאת [לעשותה] אשר אנכי מצוך היום וכו’ וללכת בדרכיו כל הימים וכמו כןח ועתה ישראל מה יי’ אלהיך שואל מעמך וכבר אמר רבינו ז”ל בעיקר הרביעי שאינו ראוי למנות את הצווים הכוללים המצות. יורנו אדוננו ושכרו כפול.
תשובה מה שאמרת שהוא מצוה ונראה שהוא תנאי, הרי לא יתחייב מזה קשי. כי לא התנה אלא בעשיית מה שאנו מצווים בו. הלא תתבונן בכתוב כי הוא אומר בראשונה והיה אם שמע תשמע וכו’ אשר אנכי מצוך היום, הרי הוא אומר בפרוש שהוא התנה בעשיית מה שצוה. אחר הזכיר את הגמול על זה. אחר חזר בסוף שזה לפי קיום המצוה, כונתי למה שכתוביא יקימך יי’ כי תשמור את מצות יי’ אלהיך והלכת בדרכיו. הרי כבר התבאר שהתנאי לא הוציאו מצורת מצות עשה.
ואולם מה שאמרת: ולו גם היתה מצוה הרי היא כוללת את המצות, אכן זה מה שאנו צריכים להתבונן בו. ויש כאן שתי תשובות המבטלות את ההשגה הזאת. הראשונה והיא עיקר גדול בדת ובה נבדלנו אנו עדת הרבנים משטת הקראים וזה העיקר הוא שאין אנו סומכים על מה שמורה עליו פשוטו של הכתוב אלא על מה שמורים עליו הכתוב והקבלה ביחד ולבאור האמונה הזאת יש מקומות מתאימים ותמציתה מה שאמרנו. וגם לו יורה פשט הכתוב הזה בהחלט שהכונה בו לקיום כל המצות, אף על פי כן חייבים אנו להאמין שהוא מצוה פרטית מפני שהקבלה מפרשת בנוגע אליו: מה הוא נקרא חנון וכו’ וזאת התשובה האחת בדבר זה והיא עיקר שלא ראוי שיסור מנגד העינים. ומה שאמר אבא מארי זצ”ל שלא ראוי למנות מצות עשה הכוללות המצות, אין מתחייבת מזה השגה שהרי אין זאת מצוה כוללת לפי מה שבארה הקבלה.
וזאת היא התשובה השניה: לו היה המקרא הזה, ר”ל והלכת בדרכיו מצוה כוללת, לא היה נאמר בסגנון זה, אלא היה אומר כי תשמור את מצות יי’ אלהיך ללכת בכל דרכיו כמו שאמר בפרשת ועתה ישראל מה יי’ אלהיך שואל מעמך. ואף על פי שיש לנו פרוש רחב בענין הכתוב הזה אין כאן המקום להזכירו וכבר הכנסנוהו אל תוך ספר הדרשות שאנו עוסקים בחבורו.
ועוד. בכל הדרך אשר צוה וכו’ הכתובים הללו הם כוללים לכל המצות. אבל זה שרצו להביא ממנו ראיה, אין להעלות על הדעת שהוא צווי כולל. כי אחרי שאמר כי תשמור את מצות יי’ אלהיך, אשר הוא כולל כל המצות, הוסיף עליו ואמר והלכת בדרכיו שבנוגע אל זה היה אפשר להעלות על הדעת שאינו מוכרח כהכרח המצות, מאחר שהמצות הן מעשיות והלכת בדרכיו אלו דברים התלויים במדות כפי שפרשה הקבלה מה הוא נקרא חנון וכו’, אף כי תכלית המדות האלה גם כן מעשים. ובזה יש ענין שהבנתו רחוקה בראשונה. וכללו של דבר הוא שמהוספתו והלכת בדרכיו על התנאתו במצות בכלל יתבאר שהכונה היא לדבר זולתי המצות המפורשות בתחילה כלומר לאותו דבר שבארתו הקבלה האמתית. והבן זאת כי הוא ענין דק. וכתב אברהם ביר’ משה זצו”ל.
[1] ובמקום אחר עסקנו בשאלה האם מניע המצוות צריך להיות הציווי גרידא או הרחמים והרצון לעזור וכו’. ובהקדמת הנצי”ב לאהבת חסד של החפץ חיים כתב שאצל אנשים בעלי מעלה המניע צריך להיות רק הציווי.
[2] ובגמרא שבת קלג ע”ב דרשה זו אל “זה אלי ואנווהו”: “זה אלי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום.” ובמכילתא דרשב”י פטו: “זה אלי. ואנוהו ר’] [ישמעאל אומ’ וכי היאך אפשר לו לאדם לנאות את קונו] [אלא היה נאה לפניו במצוה עשה לו סוכה נאה לולב נאה] [תפלין נאות ציצית נאה. אבא שאול אומ’ הדמה לו מה הוא] [חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.”
[3] אבל בספר המצות רו כתב רק: “והמצוה הר”ו היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו או ירצה אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה (שם) ואהבת לרעך כמוך”.