ב”ה
מצות עשה י’ – קריאת שמע
רמב”ם:
והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית והוא אמרו יתעלה (פ’ שמע) ודברת בם בשבתך בביתך וגו’ ובשכבך ובקומך. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ברכות (פ”א – ג כו א, ל א, סא ב, סג ב). ושם (כא א) התבאר שקריאת שמע דאורייתא. ולשון התוספתא (רפ”ג) כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה. כלומר שזמני התפלה אינם מן התורה. אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (ע’ ה) והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (שם כו ב) תפלות כנגד
דעת הרמב”ם שקריאת שמע בערב ובבוקר היא מצוה אחת, ודעת הרמב”ן בהשגות לשורש ט’ שהם שתי מצוות, וכן כתב בשכחת הלאוין:
ושני תמידין וקטרת בקר וערב וקרית שמע נמנים שתים שתים שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה שלזו לא זמנה שלזו (כמ”ש סוף שרש יא).
נימוקו של הרמב”ן שמונה את קריאת שמע שחרית וערבית שתי מצוות וכן קטורת בוקר וערב ושני תמידים, מבואר בהשגותיו בסוף ספר המצוות, שהטעם הוא משום שהן מצות שאינן מעכבות וזמנה של זו לא זמנה של זו.
דעת הרמב”ם מבוארת בשורשים לספר המצוות (שורש אחד עשר), דאף על גב דיש צווי מיוחד על ערב ועל בקר, ומאחר וענינם אחד נחשבין כמצוה אחת. ולכן לרמב”ם לא רק קריאת שמע נחשבת למצוה אחת (בפתיחה להלכות ק”ש ובספר המצות מצוה י’) אלא גם מצוות הקטרת קטורת (סה”מ מצוה כח) ושני תמידים (מצוה לט) כמצוה אחת. ויותר מזה כתב הרמב”ם שאפילו ציצית ותכלת שאינן דומין זה לזה ואינן מעכבין זה את זה נחשבים למצוה אחת בגלל העניין האחד, וז”ל הרמב”ם: “הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד, כי הכוונה בציצית למען תזכרו אם כן כלל הדבר המחוייב בזכרון ימנה מצוה אחת”. (ע’ רסיסי טל סימן ב’).
ותתכן גם נפ”מ להלכה אם קריאת שמע ערב ובקר היא מצוה אחת או שתים. בבית יוסף (סוף סימן נ”ח) מביא מחלוקת בין הכלבו לרבנו חיים אם שייך תשלומים בק”ש, ושתי הדעות מובאות בשו”ע (שם ס”ז). וכתב בספר סדר משנה על רמב”ם (הלכות קריאת שמע פרק א’ הלכה י”א) דדין תשלומים בקריאת שמע ייתכן רק אם קריאת שמע בערב ובוקר היא מצוה אחת דאז מישך שייכי אהדדי, אבל אם הן שתי מצות לא שייך תשלומין. וסברתו נראית נכונה, דאם יש כאן שתי מצות אם כן הרי זה כהשלמת מצות לולב אחרי סוכות. ולא מצאנו תשלומים למצוות שזמנם קבוע אם עבר זמנן.
לדעת הרמב”ם מצות קריאת שמע היא מן התורה כפי שמשמע בכמה סוגיות. אבל דעת התוספות בכמה מקומות כפשטות הסוגיה בברכות כא ע”א שקריאת שמע דרבנן:
אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב.
על המשנה בסוטה לב ע”א:
מתני’ אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר קרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון
הקשו התוספות שם:
קרית שמע ותפלה – תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא בפרק מי שמתו (ברכות דף כא.) משמע דתפלה וקרית שמע דרבנן
ובפירוש הדעה שקריאת שמע דרבנן, כתב רבנו יונה על הרי”ף (יב ע”ב ברי”ף):
גמ’ אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק”ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא דס”ל לשמואל דק”ש דרבנן ואף על פי שכתוב בתורה ובשכבך ובקומך ס”ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק”ש אלא שיקרא בתורה בכ”מ שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך ס”ל אינו חוזר וקורא:
וכדברי רבנו יונה כתב השאגת אריה בסימן א’ להסבר שיטת התוספות שקריאת שמע דרבנן, ונעלמו ממנו דברי רבנו יונה, וז”ל השאגת אריה:
ולדבריהם ז”ל נ”ל לפרש דהא דקאמר אביי דקרא דובשכבך ובקומך בד”ת כתיב לאו למימרא דפירושא דקרא לשמואל דמיירי בד”ת דצריך ללמוד יומם ולילה דא”כ ע”כ הא דרב דמס’ נדרים דאמר האומר אשכים ואשנה פ’ זה ואשנה מס’ זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל פליג עליה דשמואל דלשמואל מושבע ועומד הוא ואין שבועה חל על שבועה והלכה כרב וכמ”ש. אלא ה”פ דלשמואל ובשכבך ובקומך בד”ת כ’ וכמו שלמ”ד ק”ש דאוריי’ א”צ לקרות ק”ש רק פעם א’ בזמן שכיב’ ופעם א’ בזמן קימה ובהכי סגי וא”צ לקרות כ”ז שכיבה וכ”ז קימה אלא בפעם אחת לחוד סגי. ה”ה נמי לשמואל דס”ל בד”ת כתיב ההוא קרא דובשכבך ובקומך היינו שחייב לקרות בזמן שכיבה וקימה ד”ת איזה דבר מה”ת שירצה ופעם אחת סגי רק שיקרא בזמן שכיבה וקימה בשעה שדרך ב”א שוכבין ובשעה שדרך ב”א עומדין כדברי ב”ה אלא שלמ”ד ק”ש דאוריית’ צריך לקרות דוקא פ’ ק”ש מה”ת בזמן שכיבה וקימה ולא סגי בשאר ד”ת ולשמואל לא ייחד הכתוב דובשכבך ובקומך לקרות פרש’ ק”ש דוקא אלא בשאר ד”ת נמי סגי דוהיו הדברים האלה כו’ ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך דכתיב בקרא לאו אפ’ שמע דוקא קיימ’ אלא אד”ת קאי.[1]
ומתוך הסוגיה בברכות עולה, שהדרשה “ודברת בם” אם היא מדברת בדברי תורה, תלויה במחלוקת אם קריאת שמע מן התורה או אינה מן התורה. ואם היא מן התורה, הרי זה קאי על קריאת שמע ולא על תלמוד תורה. ועל פי זה כתב באור שמח הלכות תלמוד תורה פרק א’:
ביומא דף י”ט ע”ב, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם, והנה נראה דרבא אזיל אם קריאת שמע דרבנן, ומוקי ודברת בם לדברי תורה (ברכות יג, ב), אבל למאי דקי”ל דעל ק”ש קאי אין שייך זה לדרוש בם ולא בדברים בטלים.
וממשיך האור שמח בשיטתו לגבי לימוד תורה שאין שיעור קבוע אלא כל אחד לפי מה שהוא. ולכן החיוב המינימלי הוא קריאת שמע בערב ובבקר. אבל כל אחד לפי מה שהוא. וכדבריו כתב הקהילות יעקב במסכת ברכות. וכל זה אם קריאת שמע דאוריתא ולא אומרים ש”ודברת בם” בדברי תורה כתיב.
ולפי דברי רבנו יונה, הרי גם למאן דאמר קריאת שמע דרבנן, היינו שצריך לקרא בדברי תורה ולא דוקא פרשיות שמע. ואם כן לשיטה זו עיקר קריאת שמע שמדרבנן היא הרחבה של תלמוד תורה.
ויש לשאול, אם כן, מה יסודה של קריאת שמע גם אם נאמר שקריאת שמע היא מדאורייתא. האם יסודה הוא יחוד השם, או שיסודה הוא מדין תלמוד תורה.
וראיה שיש קשר בין קריאת שמע ובין תלמוד תורה, היא הגמרא במסכת נדרים דף ח’ ע”א:
ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה מאי קמ”ל דאפי’ זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא הא קמ”ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה
הרי שאפשר לצאת ידי תלמוד תורה בקריאת שמע. ולכאורה זה מלמד שקריאת שמע היא גם לימוד תורה, ואם כן יתכן שיסודה הוא הלימוד.
על פי זה אפשר להבין גם גמרא בברכות דף י’ ע”ב:
אמר רבי מני גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה מדקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף.
והקשו הראשונים (ע’ רשב”א ומאירי) הרי פשיטא שגדול הקורא קריאת שמע שהרי בקריאת שמע יש שני דברים: גם תורה וגם מצות ק”ש. ומשאלתם מוכח שבקריאת שמע יש גם מצות תלמוד תורה. וכתב המאירי:
בסוגיא זו אמרו גדול הקורא ק”ש בעונתה מן העוסק בתורה מדקתני לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אלמא דקריאה בעונתה עדיפא טפי יש שואלים פשיטא שהרי אף הקריאה תורה וכשיש בם קיום מצוה בעונתה ודאי גדולה היא מקריאה ומה הוצרכה ותירצו בה שפירושה אף מן השונה ר”ל קורא ומתכוין בפירושה וזהו לשון עוסק ונפקא מינה למי שתורתו אומנותו שאע”פ שאינו מפסיק לתפלה מפסיק הוא לק”ש ודלא כרשב”י שנחלק על זה בתלמוד המערב.
אם כן מפסיקין לקריאת שמע משום שבקריאת שמע יש גם תלמוד תורה.
והנה, אף שבבבלי שבת יא ע”א מבואר שרשב”י וחבריו לא היו מפסיקין לתפילה אלא לקריאת שמע, בירושלמי ברכות ושבת מבואר שלא היו מפסיקים אף לקריאת שמע. וז”ל ירושלמי ברכות פרק א’ הלכה ב’:
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין. דין כדעתיה ודין כדעתיה רבי יוחנן כדעתיה דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרשב”י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה. חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין עאכ”ו… ולית ליה לרשב”י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וא”ר יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמיה דרשב”י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון.
וכתב ר’ אשר וייס במנחת אשר פרשת עקב סימן י’ אות ב’, שהבבלי והירושלמי נחלקו במהות קריאת שמע. לבבלי זה קבלת עול מלכות שמים. ולכן רשב”י הפסיק לקריאת שמע, כפי שהפסיק לכל המצות שאי אפשר על ידי אחרים. אבל הירושלמי סובר שמהות המצוה היא תלמוד תורה, שצוותה התורה שפעמים ביום יש ללמוד פרשה זו דוקא. וכיון שעיקר מהותה לפי הירושלמי הוא תלמוד תורה, לכן אין מבטלין תלמוד תורה בפני קריאת שמע, משום ש”זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון”.
וכתב הגר”א וייס שהבבלי והירושלמי לטעמייהו בכמה מקומות. א. בענין פטור נשים מקריאת שמע בבלי ברכות דף כ’ ע”ב הפטור הוא משום שזו מצות עשה שהזמן גרמא, על המשנה שנשים פטורות מקריאת שמע, שואלת הגמרא:
קריאת שמע פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמשמע לן.
ואילו בירושלמי ברכות פרק ג’ הלכה ג’ כתב שהטעם שנשים פטורות משום שפטורות מתלמוד תורה:
מתני’ נשים ועבדים וקטנים פטורין מק”ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובבה”מ: גמ’ נשים מניין [דברים יא יט] ולמדתם אותם את בניכם את בניכם ולא את בנותיכם.
והרי בבלי לומד מפסוק זה שנשים פטורות מתלמוד תורה. אם כן הירושלמי לומד שעינה של מצות קריאת שמע הוא לימוד מסודר פעמיים ביום.
וכן בירושלמי על משנת ברכות קריאת שמע, בפרק א’ הלכה ה’:
מתני’ בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה… גמ’ ר’ סימון בשם ר’ שמואל בר נחמן ע”ש [יהושע א ח] והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות היום והלילה שוין.
הרי שהירושלמי מביא את הפסוק והגית בו יום ולילה שמדבר על תלמוד תורה, ביחס לקריאת שמע, הרי לשיטתו היא משום שזה גדר של תלמוד תורה.
עוד משמע בבבלי ברכות יא ע”ב שבמקדש שמברך ברכת המאורות וברכת אהבה רבה. אבל בירושלמי ברכות כתוב:
אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו. מה בירכו מר רב מתנה בשם שמואל זו ברכת התורה.
הרי שלפי הירושלמי עיקר קריאת שמע הוא תלמוד תורה, ולכן במקדש מובן שהברכה שברכו היא ברכת התורה. ולא ברכת יוצר המאורות ואהבה רבה.
ולדברינו, הרי זה מחלוקת בבלי וירושלמי אם עיקר קריאת שמע הוא קבלת מלכות שמים או שעיקרה מצות תלמוד תורה.
[1] ועיי”ש בהסבר “ודברת בם” הכתוב בפרשה שניה. שזה ודאי לא על קריאת שמע שהרי פרשה שניה לאו דאוריתא.