ב"ה
מצות עשה יא – תלמוד תורה
כתב הרמב"ם:
והמצוה הי"א היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו (שם) ושננתם לבניך. ולשון ספרי לבניך אלו תלמידיך וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים. ושם נאמר ושננתם שיהו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים רבות, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון (פ' וילך). וכבר התפזר הזרוז על מצוה זו ולשקוד בה תמיד במקומות הרבה מן התלמוד. ונשים אין חייבות בה מאמרו בה (פ' והא"ש) ולמדתם אותם את בניכם ואמרו בניכם ולא בנותיכם כמו שהתבאר בגמר קדושין (כט ב, ל א):
יש להעיר שלא רק שהצווי נכפל פעמים רבות כמ"ש הרמב"ם אלא שיתכן שכלולים בו גם לאוין, כמו שכתב הרב בעל התניא בשו"ע שלו בקונטרס אחרון לפרק ג' בדעת הרמב"ם, ופרש אותם בשו"ע הרב בפרק ב' הלכה ד'
וכל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וגם עובר בלאו של תורה שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך וגו'. וכל מקום שנאמר השמר פן הוא לא תעשה. וקבלו חכמים שאין הכתוב מדבר בעשרת הדברות לבדן אלא הוא הדין לכל התורה כולה ולכן למדו חכמים ג"כ מפסוק זה שכשם שחייב האדם ללמד את בנו כך ממש חייב ללמד את בן בנו כל התורה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך.
והרמב"ם שלא מנה לאו זה במנין המצוות ולא הביאו במשנה תורה משום שכלול במצות תלמוד תורה.
היחס שבין חובת לימוד תורה לתלמידים ובין ללמוד לעצמו. מתוך הגמרא בקידושין דף כט ע"ב מבואר שיש ציווי גם ללמד כמו ללמוד:
איהי מנלן דלא מיחייבא, ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ומנלן דלא מיפקדא, ולמדתם ולמדתם כל שאחרין מצווין ללמדו מצווה ללמוד, וכל שאחרין אין מצוין ללמדו אינו מצווה ללמוד, ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמ' קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם.
ובסמ"ק יש שתי מצות נפרדות. מצוה ק"ה היא ללמוד תורה, ומצוה ק"ו היא ללמד תורה. וכן דעת רס"ג, מ"ע יטו ט"ו, סמ"ג עשין יב, ויראים סימן רנד, רנו. בסימן רנד כתב:
תלמוד צוה הב"ה שילמדו ישראל את התורה ויעמלו בה דכתיב בפ' ואתחנן ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ואמרינן בקדושין פ"א [כ"ט ב'] היכא דלא אגמריה אבוה מחייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב ולמדתם לעשותם.
ובסימן רנ"ו כתב:
ללמוד וללמד לשמור ולעשות. צוה הב"ה שילמדו תורה לחבריהן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב ושננתם לבניך ולא בניך דוקא אלא כל תלמידים קרוים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם.
הרי שאלו שתי מצוות נפרדות.
וברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א', שתי ההלכות הראשונות עוסקות בחיוב ללמד תורה:
הלכה א
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
הלכה ב
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.
ובהלכה ח' כתב:
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
ויתכן לדייק בלשון הרמב"ם בספר המצות, שמצות תלמוד תורה היא כדי ללמד, ולא שאלו שני חלקים של מצוה אחת. אלא עיקרה של המצוה היא ללמוד כדי ללמד. ובחישוקי חמד על מסכת יומא לה ע"ב הביא:
וידוע המעשה מהגר"ח מבריסק זצ"ל (מובא בספר 'זכרון אש תמיד' עמוד שצ) שבעיר בריסק היה מלמד שיכל ללמד לתלמיד אחד, או לאב או לבנו ושניהם היו צריכים למלמד, ושניהם היו נבונים ומשכילים בשוה, ופסק הגר"ח שהבן קודם לאביו, דאע"ג דהוי שלא כפשטות הגמרא (קידושין דף כט ע"ב) והרמב"ם (פ"א מהלכות תלמוד תורה ה"ד) שדווקא אם הבן נבון ומשכיל הבן קודם, מ"מ ידע הגר"ח את מגבלות ותכונות האב במסירת התורה, שאם האב ילמד אצל המלמד הוא ילמוד רק בעצמו ולא יהיה לו היכולת למסור לבנו, אבל אם הבן ילמוד הוא ימסור את התורה לדורות הבאים, ולכן פסק שהבן קודם כי האב יכול רק ללמוד ואילו הבן יכול ללמוד וללמד, כי עיקר חיוב לימוד התורה הוא ללמֵד, כמו שמדויק לשון הרמב"ם (שם) "… ואף על פי שבנו קודם לא יבטל הוא, שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו". דייקא 'מצוה ללמֵד עצמו' ולא כתב מצוה ללמוד בעצמו, ללמדנו שעיקר החיוב בלימוד התורה הוא ה'ללמֵד' וכיון שחלק זה שייך בבן ולא באב, לכן הבן קודם לאביו, ע"כ.
האם יש גם מצות תלמוד תורה לחנך את בניו הקטנים, או שזה רק מצות חינוך דרבנן? ע' מאמר של הרב שאר ישוב.
אלא שמההלכה הראשונה של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מפורש שיש מצות תלמוד תורה לקטנים: בהלכה א' כתב:
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
חלוקת מצות תלמוד תורה לשנים באופן נוסף, יש אצל הרב בעל התניא בהלכות תלמוד תורה. בעל התניא מבדיל בין מצות לימוד תורה למצות ידיעת התורה. ראה פרק ג' סעיף א':
וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבעל פה כולה שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה שהן פירוש כל התרי"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים ואח"כ ישא אשה ויעסוק אח"כ כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו כפי כחו. שאם ישא אשה תחלה יהיו רחיים בצוארו טרדת פרנסת אשתו ובניו ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי כל כך ללמוד ולזכור כל ההלכות בטעמיהן שהן פירוש התרי"ג מצות ועיקר התורה שבעל פה. ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה אף שהיא גדולה מכל המצות. והוא שאין יצרו מתגבר עליו ויוכל ללמוד בלא הרהורי עבירה רק שרוצה לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה והרי הוא פטור ממנה כי היא נדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות. ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים כמו שיתבאר אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק ולימוד התורה תמיד אבל לא ביטול מצות מידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה.
יסוד זה של הרב בעל התניא, הוא חידוש שלו. וע' אצל הרב אשר וייס, פרשת עקב, שחולק על זה וכותב שאין מצות תלמוד תורה נחלקת לשני חלקים. מכל מקום יסודו של בעל התניא הוא מסתירה לכאורה ברמב"ם מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, האם דבר זה קיים גם לגבי תלמוד תורה.
אחת השאלות העולות בסוגית 'עוסק במצווה פטור מהמצווה' היא: האם גם העוסק במצוות תלמוד תורה פטור מכל המצוות כולן בשעה שהוא לומד, או שכיון שמהות מצות תלמוד תורה להביא לידי מעשה לא קיים לגביה דין עוסק במצווה פטור מן המצווה.
בספר קהילות יעקב (ברכות, סימן כה) כתב שאין פטור 'עוסק במצווה' חל לגבי העוסק בתלמוד תורה, והביא ראיה לדבריו מכך שחברים העוסקים בתלמוד תורה מפסיקים את לימודם לטובת קיום מצוות קריאת שמע (שבת יא ע"א).
מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק טו, הלכה ב) עולה בפירוש שיש דין עוסק במצוה פטור מן המצוה בתלמוד תורה:
ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר, ש'העוסק במצווה פטור מן המצווה' וכל שכן בתלמוד תורה.
הרי מפורש שדין עוסק במצווה פטור מן המצווה נאמר גם לגבי תלמוד תורה לעומת זה דעת הרמב"ם שמבטל תלמוד תורה לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. בהלכות תלמוד תורה (פרק ג' הלכה ד') כתב הרמב"ם:
היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר למצווה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו – יעשה המצווה ויחזור לתלמודו.
מכאן הוכיח שו"ע הרב שיש מצות ידיעת התורה, שאדם צריך לדעת את כל התורה. וזו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ולכן עוסק במצוה פטור מן המצוה. אבל מצות תלמוד תורה היא מצוה ככל המצות שמבטלים אותה כשיש מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.
בגמרא מנחות צט ע"ב למדנו:
תניא רבי יוסי אומר אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית
ובתוספות מנחות סד ע"ב ד"ה ארור כתבו על כך שמשמע שהאיסור ללמוד חכמה יוונית הוא רק משום לא ימוש:
ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית – והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם (דף צט:) דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה (דף מט:) דשל בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר"ג.
הרי שהתוספות כתבו שלולא לא ימיש היה מותר לאחר שלמד את כל התורה כולה. ולפי זה גם תירץ את הקושיה מרשב"י במנחות האומר שיצא ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית, ואילו בברכות לה ע"ב אומר ההיפך:
רבי חנינא בר פפא רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב ואספת דגנך וגו' לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו'.
ותירץ את הסתירה בקונטרס אחרון בפרק ג' סעיף א':
ולפי מ"ש בשם התוספות אתי שפיר דבברכות מיירי בתחלת לימודו שלא למד עדיין כל התורה כולה כדקאמר התם תורה מה תהא עליה פירוש שלא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת התורה כולה כשיחרוש בשעת חרישה וזורע כו' ע"ש דבהכי מיירי כל הסוגיא עלתה בידם כו' זה וזה נתקיים כו' זה וזה לא נתקיים כו' דהיינו ידיעת התורה כולה. כמו תלמודו מתקיים בידו דפרק ה' דעירובין ובמנחות מיירי דומיא דבן דמא (שסמכו ענין לו בגמ' שם) שלמד כבר כל התורה כולה ויודעה היטב רק שצריך לקיים מצות לא ימיש בפעם אחת לרבי אמי ובק"ש שחרית וערבית לרשב"י ואח"כ יכול לעסוק בחכמת יונית אם יש לו צורך בה לצרכיו (עי' יפה מראה פ"ק דפאה) מפני שקרוב למלכות אלא שאינו צורך צבור כמ"ש התוספות שם והוא הדין שיכול לעסוק בשאר צרכיו ומשא ומתן אחר שלמד כבר כל התורה.
אלא שזה דחוק, לומר שאפילו לא קרא ק"ש פעמים ביום קיים לא ימוש מדובר במי שכבר יודע את כל התורה כולה. והרי דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, כפי שאומרת הגמרא במנחות שם, ולדבריו הרי זה עם הארץ שכבר יודע כל התורה. ואכן כתב בהמשך שם:
והשתא אתי שפיר דלק"מ הא דהלל מחייב את העניים לרשב"י דבק"ש קיים לא ימוש וגם א"כ איפה איה עונש המר והחמור על ביטול תורה שבכל הש"ס ומדרשים ומדרשי רשב"י על כולן ובמקדש ראשון ויתר הקב"ה כו' ולא ויתר כו' וגם השוכח דבר אחד למה מתחייב יותר מאלו לא למד כלל. ומיהו זה דוחק קצת לומר דרשב"י דאמר סתם אפילו לא קרא אלא ק"ש כו' מיירי דוקא דומיא דבן דמא שלמד כל התורה אלא מיירי בסתם כל בני אדם דלאו בר הכי הוא להיות ת"ח כדאיתא בהדיא במדרש תלים הובאה בילקוט שם דמיירי בבעלי בתים שאין להם פנאי.
אלא שכאמור, חידושו של בעל התניא לא מוסכם שאכן מצות תלמוד תורה מתחלקת לשנים. ולעצם גדר מצות תלמוד תורה, כבר כתב האור שמח שמצות הלימוד היא לכל אחד בזמן שאפשרי לו, ולכן לא נתנה לזה התורה גדר. וז"ל האור שמח הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה א' (שהבאנו חלקו במצות קריאת שמע):
ביומא דף י"ט ע"ב, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם, והנה נראה דרבא אזיל אם קריאת שמע דרבנן, ומוקי ודברת בם לדברי תורה (ברכות יג, ב), אבל למאי דקי"ל דעל ק"ש קאי אין שייך זה לדרוש בם ולא בדברים בטלים, ונראה לי לבאר, דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע"ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב (במדבר טו, כט), וחיוב המצוה גבול יש לה, כמו נטילת אתרוג בנינוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיו"ב, ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה (יומא כג, א) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר (כתובות יז, א) ומלך שמחל כו', ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה דממון זה שווה לכולם, וכן בגאוה וכי"ב, וכן לפנים משורת הדין, ובקור חולים וקבורה וכו', והדברים ארוכים בספרי המחקר.
ונמצא מצוות ת"ת אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכ"ז אינו נחשב למפריע מצוות ת"ת, ואספת דגניך כתיב (דברים יא, יד), וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל, ונתן תורת כ"א בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת, ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית, קים והגית בה יומם ולילה (מנחות צט, ב), כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכלתו, כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין למודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה, כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים, ולכן אמר (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, ודבר השווה לכולם והודעת כו' ילכו בה ואת כו' אשר יעשון, שבזה אינו שוה, רק כל אחד לפי מה שהוא אדם.
ולכך אמרו בנדרים דף ח' ע"א הא קמ"ל כיון דאי [בעי] פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משו"ה חייל שבועה עליה, שזה מה שמחוייב ללמוד בכל כוחו אינו מן החוקים הכוללים סוג הישראלי, ואין זה מצווה פרטית, ולכך חייל שבועה עלה, כמו בשבועה שלא אתכבד בקלון חבירו וכי"ב, ואין נוח לי מה שלמד הר"ן שם מהא דדבר דאתיא מדרשא חייל שבועה עלה, וכמו חצי שיעור, אשר זה פרטי החוקים המצוים ע"ז כל בני ישראל בלי הבדל כלל, והבן ודו"ק.