כח. מצווה י"ב-י"ג – תפילין

ב"ה

מצוה יב-יג – תפילין

ספר המצות:

והמצוה הי"ב היא שצונו להניח תפילין שלראש והוא אמרו יתע' (פ' שמע) והיו לטוטפות בין עיניך וכבר נכפל הצווי במצוה זו ארבע פעמים (פ' והא"ש וס"פ בא):

והמצוה הי"ג היא שצונו להניח תפילין שליד והוא אמרו וקשרתם לאות על ידך וכבר נכפל הצווי בזה גם כן ארבע פעמים (שם ושם). והראיה על היות תפלין שלראש ושליד שתי מצות אמרם בגמר מנחות (מד א) על צד התימה ממי שיחשוב שתפלין שלראש ושליד לא יניח אחד מהם מבלתי האחר אלא בהיות שתיהן לפניו יחד מאמר זה לשונו מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד. כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצות לא יעשה האחת, אינו כן אלא יעשה המצוה שהיא בידו ולכן יניח אי זה מהן שיהיו בידו. הנה כבר התבאר לך קראם לתפלין שלראש ושליד שתי מצות. ושתי מצות אלו אין הנשים חייבות בהן לאמרו יתעלה (ס"פ בא) בטעם חיובם למען תהיה תורת י"י בפיך ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה. וכן בארו במכילתא. וכבר התבאר כלל משפטי שתי מצות אלו בפרק רביעי ממנחות (לח א, מב א, מד א):

לעומת הרמב"ם, שיטת הבה"ג היא שתפילין של יד ושל ראש הן מצוה אחת, והביאו הרמב"ן בשורש יא. וכן משמע בספר יראים שהן מצוה אחת.

השאלה מדוע לדעת הרמב"ם מצות תפילין נמנית בשתי מצוות, כבר נדונה בשורשים, בהשגות הרמב"ן סוף שורש יא.  שם דן הרמב"ן מדוע בציצית מנה הרמב"ם תכלת ולבן מצוה אחת, ואילו תפילין שתים. והרי שניהם נשנו במשנה אחת. בגמ' דף לח ע"א: " התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד". וכתב הרמב"ן:

ואם נביט לעניינם הרי התפלין ייחשבו יותר ענין אחד, שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה והעניין בהם אחד למען תהיה תורת י"י בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה. לבד אם יטעון הרב שזה המעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד והתפלין שני מעשים, ולא יחשבו שני מעשים שאינם מעכבים זה את זה אלו שתי מצות אף על פי שהוא מונה קרית שמע שחרית וערבית מצוה אחת (י') והקטרת בוקר וערב אחת (כח) ושני תמידין אחת (לט):

ודאי הטעם לרמב"ם הוא משום שמדובר בשני מעשים. וצריך לומר שזה נפרד יותר מאשר שני תמידין או קטורת בוקר וערב. האם אמנם שני המעשים הם שוים?

הרמב"ם כאן כתב גם בתפילין של ראש וגם בתפילין של יד "שצונו להניח תפילין…". ובגרסת הרב קאפח בשתיהן: "שנצטוונו במעשה התפילין". אבל בכותרות להלכות תפילין כתב הרמב"ם: "(א) להיות תפילין על הראש. (ב) לקשרם על היד." ומשמע שיש הבדל בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש. ופשט הפסוקים מתאים לרמב"ם: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך".[1]

ואכן בברכת התפילין יש הבדל בין נוסח הברכה בתפילין של יד ובתפילין של ראש.[2] גם לאשכנזים שמברכים שתי ברכות, וגם לנוהגים כמחבר, אם שח שמברך על של ראש עוד ברכה נוספת "על מצות תפילין".

אלא שקודם שנברר את נוסח הברכה, יש לברר, האם השאלה אם תפילין היא מצוה אחת או שתי מצות תלויה במחלוקת על הברכות. בגמ' מנחות לו ע"א:

אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילה של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על תפילין של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים.

ונחלקו רש"י ותוספות בביאור הגמרא: לרש"י אם לא סח מברך ברכה אחת גם על של ראש וגם על של יד. ולתוספות אם לא סח, מברך אחת על של ראש. אבל אם סח מברך שתים על של ראש, גם להניח וגם על מצות תפילין.[3]

וע' שו"ע סימן כה:

סעיף ח

כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פי' קודם, ויעבר את הכושי, (שמואל ב' יח, כג) פירושו רץ והקדים לפניו) לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת, קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתן. הגה: וכן בשל ראש, קודם שמהדקן בראשו (טור).

סעיף ט

אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש, ואם הפסיק, מברך על של ראש: על מצות תפילין. הגה: ולדידן דנוהגין לברך שתי ברכות אף אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש להניח גם על מצות (ד"ע).

ובביאור הגר"א שם כתב ששאלה זו תלויה בגרסאות בגמרא במנחות אם גורסים "חוזר" או לא גורסים "חוזר" ולדעתו אם גורסים "חוזר" אי אפשר לפרש אלא כדברי התוספות. וע' העמק שאלה סימן מה שהנצי"ב העיר שאצלינו ברי"ף גם כן כתוב חוזר, ולא ברור מנין הגרסא של הגר"א. וע' ברכת אליהו שם.

ולכאורה שאלה זו צריכה להיות תלויה בשאלה האם תפילין של יד ושל ראש הם מצוה אחת או שתי מצות. ואכן כתב הרשב"א במנחות לו ע"א:

סח מברך שתים, נראה כשיטת רבינו תם ז"ל טפי, האחת דנראה (כתקון) [דתקון] שתי ברכות לשתי תפילין כיון דשתי מצות הן מדאמרי' [לח, א] תפלה של יד אינה מעכבת של ראש.

ואם כן יש קשר בין השאלה אם זו מצוה אחת או שתיים ובין השאלה אם יש שתי ברכות או ברכה אחת. אלא שמהרמב"ם מבואר שלא כן, ע' הלכות תפילין פרק ד':

הלכה ד

תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה, וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.

הלכה ה

במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין, וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד.

הרי שאף שלרמב"ם יש שתי מצוות בתפילין, מברך רק ברכה אחת.[4] והוכיח הגר"א בשו"ע שם דעה כדעת הרמב"ם שמברך רק ברכה אחת, והקשה על הסוברים שיש עוד ברכה על של ראש:

ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו שאם הפריש מעשר ות"מ ומ"ע ומ"ש בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו וכ"פ טוש"ע י"ד סי' של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על ש"ר כשסח ביניהם אחר שש"י כבר מונח וכן כשאין לו אלא תש"ר כמ"ש סי' כ"ו ס"ב והיאך יאמר ב"פ וצונו על מצוה א' ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על ש"י וקושיית.

ובבאור הגר"א זה מיושב מה שלרמב"ם אלו שתי מצוות ובכל זאת יש ברכה אחת[5], משום שניתן לברך על שתי מצוות ברכה אחת כפי שניתן לברך על תרומה ומעשר ברכה אחת.

ולכאורה נפ"מ לשאלה אם זו מצוה אחת או לא, האם אפשר לדמות את דין סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, לדין שוחט כמה עופות, האם צריך לברך שוב, והאם עבירה היא בידו. ע' תוספות מנחות לו ע"א ד"ה שח.

וע' ברי"ף במסכת ראש השנה דף יא ע"א, שמי ששח בתקיעות לא מברך שוב. והקשה מתפילין שאם שח מברך, וכתב הרי"ף:

ולא דמיא הא לתפילין דאמר רב חסדא [מנחות ל"ו ע"א] שח בין תפילה לתפלה חוזר ומברך דהנך שתי מצות נינהו דתנן תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ולא עוד אלא דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתא קא מברך ומקשינן שח אין לא שח לא והא שלח רב חייא בר הינא משמיה דר' יוחנן על תפילה של יד אומר להניח תפילין ועל של ראש אומר על מצות תפילין ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת ואם שח מברך שתים ואעפ"כ קשה להשיח דתניא שח בין תפילה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה וכ"ש כי האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד אלא שאינו חוזר ומברך שמצוה אחת היא צא וראה שהרי ההלל שמברכין קודם לקריאתו ואף על פי כן בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך:

לדעת הרי"ף ההבדל בין שופר והלל לבין תפילין הוא שתפילין הן שתי מצות ולכן אם שח מברך שוב. וזה לשיטת הרי"ף

אלא שאם נשוב להגדרת הרמב"ם במשנה תורה שכתב לגבי תפילין של יד "לקשרן על היד" ואילו לגבי תפילין של ראש כתב "להיות תפילין על הראש", האם יש הבדל בין המצות? בצפנת פענח על הרמב"ם שכתב שזה מקור ההבדל בברכה שעל של יד מברכים להניח ועל של ראש מברך על מצוות. ועוד כתב שם שמה שמובא בגמרא מנחות לו ע"א:

ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן כיצד היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן.

ממשמש הוא רק בתפילין של יד, אבל בתפילין של ראש לא צריך למשמש כיון שהמצוה שיהיו עליו ולא להניח. אבל ברש"י בגמרא שם כתוב "מניחם – בראשו" הרי שמדובר שם על תפילין של ראש, ועליהם כתוב שממשמש. וכתב עוד שנפ"מ אם אשה או קטן הניחו לו תפילין, אלא שדחה את זה משום שהוא עצמו נחשב שמניח.

אלא שלגבי ההבדל בברכה, כתב הרשב"א במנחות טעם אחר לכך שיש שתי ברכות שונות:

וא"ת א"כ דשתי מצות הן כל אחת מצוה בפני עצמה אמאי תקון של יד להניח דמשמע התחלת מצוה ובשל ראש על מצות דמשמע דעכשיו גומר המצוה כיון דשתי מצות הן הי' לנו לברך שתיהן בלשון אחד או בשתיהן לברך להניח או על מצות שהרי זו אינה גמר של זו, יש לומר דאע"ג דשתי מצות הן מכל מקום כיון דקרא קאמר דמצות דשל יד תקדים לשל ראש כדכתי' בכלהו פרשיות דתפלין וקשרתם לאות על ידך קודם והיו לטוטפות א"כ הוי כמאן דאמר קרא של ראש אף על גב דמצוה באפי נפשה היא והוו שתי מצות שצריכה האחת להיות (קיימת) [קודמת] לחבירתה דכשיברך על הקודמת יש לו לברך בלשון קדימה ועל המאוחרת בלשון גמר המצוה ולכך מברך בשל יד בלשון התחלה ובשל ראש בלשון גמר אף על פי שאינן מצוה אחת.

ובדבר זה מסביר הרשב"א גם מדוע אם שח צריך לברך שוב (וסברתו הפוכה ממ"ש לעיל מהרי"ף הסובר שהשח בין התקיעות אינו חוזר ומברך כיון שזו מצוה אחת. לרי"ף כשהן שתי מצות חוזר ומברך אם שח, ולרשב"א ההיפך):

ומהאי טעמא נמי יש לישב שיש ג"כ להקשות לפר"ת דמברך שתי ברכות ודשתי מצות נינהו כדפרישית אמאי כשסח חוזר ומברך הא תינח אי חדא מצוה היא כיון דלא גמר מצוה כשסח הרי כמאן דלא עבידא נמי דמי וצריך לחזור ולברך אבל אי תרי מצות נינהו למה צריך לחזור ולברך הרי תרי מצות נינהו ומה לנו בזה אם סח בנתים הרי יכול להסיח בנתים דכל חדא מצוה באפי נפשה היא, דהא ליתא משום דאע"ג דתרי מצות נינהו מדאינן מעכבות זו את זו מ"מ דקרא בעי כי עביד לתרוויהו דלקדים דידא לרישא ולכן בעינן שלא יהא היסח הדעת ביניהם ושיסיח ביניהם שהרי אם יסיח ביניהם נמצא שהשניה לא תהיה גמר לראשונה ולכך אסור לאסוחי בנתים וחוזר עליה מעורכי המלחמה והיכא דסח הצריכו לחזור ולברך ברכה ראשונ' שבירך כבר.

אבל מצאנו הבדל בין של יד לבין תפילין של ראש לגבי שיטת רבנו אליהו שצריך לקשור את התפילין כל יום. בתוספות מנחות לה ע"ב-לו  ע"א ד"ה משעת, נחלק רבנו תם עם רבנו אליהו אם צריך לקשור כל יום את התפילין או לא. לדעת רבנו אליהו לשון הגמרא שם לגבי ברכה שצריך להיות עובר לעשייתן: "אביי ורבא דאמרי תרוויהו משעת הנחה ועד שעת קשירה", אומרים התוספות "מכאן היה מדקדק רבנו אליהו שצריך אדם לקשר תפילין בכל יום". אחת הטענות של רבנו תם נגד רבנו אליהו היא משום שאם צריך להתיר כל יום הרי הקשר אינו קשר של קיימא. וכתבו התוספות שם בהמשך:

ומסתברא כדברי ר"ת בתפילין של ראש וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד דכתיב בשל יד וקשרתם לאות על ידך דמשמע דכל שעה שמניח צריך לקשירה.

הכרעה זו מבוססת על ההבדל של הפסוקים בין וקשרתם לאות על ידך ובין והיו לטוטפות בין עיניך.

נספח:

גר"א סימן כה:

וי"א כו'. לפי' תוס' שם ותלוי בחילוף הגי' דלגי' ספרים שלנו חוזר ומברך א"א לפרש אלא כפי' תוס' דמאי פריך ומאי משני וכ"ה בתנחומא ולגי' הרי"ף ורמב"ם דל"ג חוזר אלא מברך ע"כ כפירש"י ודעת רש"י ורי"ף ורמב"ם עיקר וכ"כ הרשב"א בתשובה דגירסא דידהו נכונה מאד דל"ג חוזר וראיה מכרחת ממ"ש בתוספתא דברכות פ"ו וז"ל וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו כו' להניח תפילין וקושיא עצומה לפי' תוס' מתוספתא הנ"ל ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו שאם הפריש מעשר ות"מ ומ"ע ומ"ש בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו וכ"פ טוש"ע י"ד סי' של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על ש"ר כשסח ביניהם אחר שש"י כבר מונח וכן כשאין לו אלא תש"ר כמ"ש סי' כ"ו ס"ב והיאך יאמר ב"פ וצונו על מצוה א' ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על ש"י וקושיית תוס' דברכות ס' ע"ב ד"ה אשר כו' שדוחק לפרש שם כי מנח אדרעיה כו' ארישיה כו' בהפסיק. קושייתם פריך גמ' במנחות ל"ו א ומשני סח מברך ב' לא סח כו' ור"ל דבברכות שם חשיב סדר ברכות וחשב נמי כמה ברכות נמצאו במצות תפילין כמו בתרומה ומעשר כנ"ל בהפסיק ביניהן ולפ"ז לא פליגי גמ' דילן עם התוספתא הנ"ל וירושלמי פ"ד דדמאי גבי תרומה ומעשר וכן עם הזוהר כנ"ל וכן דעת רב האי גאון ורב אחא משבחא וכן עיקר:

[1] ואם המצוה היא "להיות תפילין על הראש" האם צריכים להיות כל היום או שמצוות ההנחה היא חד פעמית, כמו נטילת לולב ומה שמחזיקים אחר כך אינה עיקר המצוה? ראיה מגמ' סנהדרין פח ע"ב תוספות ד"ה אי סבירא לן, וע' עלי תמר זרעים ח"א עמ' נג ואילך, על ירושלמי ברכות פרק ב' הלכה ג'.

[2] וצ"ע מה מקור הברכה "להניח"? ברמב"ם יש "שיהיו התפילין" או "לקשור" ומדוע לא מברכים "לקשור"?

[3] והטעם כתב המשנה ברורה סימן כה ס"ק לא:

הטעם שאנו מברכין שתי ברכות על תפילין ולא די בברכת להניח לבד הוא שאנו סוברין דעיקר תיקון הברכות אלו כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על ש"ר וכשמניח הש"ר ומהדקו מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך ממילא אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח על הש"ר [הרא"ש]:

[4] וכן לגבי שהחיינו לדעת הרמב"ם שמברך שהחיינו על תפילין, אינו מברך פעמיים. ע' הלכות ברכות פרק יא הלכה ט':

"כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן. "

וע' שו"ת הרמב"ם להלכות ברכות, תשובתו לרבנו אפרים. שו"ת הרמב"ם קמא.

[5] ע' שו"ת פאר הדור ח', ושו"ת הרמב"ם סימן פח:

תשובת שאלה על ענין שח מברך שתיים וכו' לא שח מברך אחת. ואמרתם אמאי מברך אחת והם שתי מצות. אף על פי ששתי מצות הן ואינן מעכבות זו את זו הואיל וענין שתי המצות ענין אחד הוא מברך אחת שענין שתיהן הזכרון שנאמ' למען תהיה תורת יי' בפיך וגו' ואינן דומין לברכות של נישואין שכל אחד מהן על ענין בפני עצמו. .