ב"ה
מצוה יד – ציצית
כתב הרמב"ם (גרסת הרב קאפח):
הציווי שנצטווינו במעשה ציצית. והוא אמרו יתעלה: "ועשו להם ציצית וגו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). אך אינה נמנית כשתי מצוות, אף על פי שביסוד הוא אצלנו: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת", שכן אמרו בספרי: "יכול שהן שתי מצוות: מצוות תכלת ומצוות לבן? תלמוד לומר: והיה לכם לציצית – מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות". וזו אין הנשים חייבות בה, כמו שנתבאר בתחילת גמרא קידושין. וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בגמרא מנחות.
הרמב"ם כאן כתב שנצטוונו "במעשה הציצית", אבל בגרסת אבן תבון: "והמצוה הי"ד היא שצונו לעשות ציצית והוא אמרו יתעלה (ס"פ שלח) ועשו להם ציצית וכו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". אבל מכל מקום בכותרות להלכות ציצית כתב הרמב"ם: "הלכות ציצית. מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית על כנפי הכסות. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.", היינו, המצווה היא העשיה.
לא רק בכותרות משמע שיש מצוה בעשית הציצית, אלא גם בהלכות כתב הרמב"ם בפרק ג' הלכה ח':
ומאימתי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכיצד מברך עליה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה קודם שיתעטף, ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.
הרמב"ם אינו אומר שמברך בעיטוף משום שהעיטוף הוא המצוה אלא מפני שזה "סוף המצוה". אלא שמקור דברי הרמב"ם הוא בגמרא מנחות מב ע"א-ע"ב:
רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית א"ל מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריכה ברכה כי נח נפשיה דרב הונא על רב חסדא למירמא דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל יעשו ולא העובדי כוכבים יעשו והא מאי רומיא אמר רב יוסף קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים בישראל אין צריך לברך כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשירה בעובד כוכבים…
ומקשה הגמרא מתפילין שפסולות בגוי ואין מברך לעשות תפילין, וכן מביאה הגמרא תוספתא שהעושה סוכה מברך שהחיינו ואינו מברך לעשות סוכה,[1] ומתרצת הגמרא:
אלא לאו היינו טעמא כל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה אף על גב דכשירה בעובד כוכבים בישראל צריך לברך וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה כגון תפילין אף על גב דפסולות בעובד כוכבים בישראל אינו צריך לברך ובציצית בהא קמיפלגי מר סבר חובת טלית הוא ומר סבר חובת גברא הוא.
ופרש"י שם:
בהא פליגי – רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב רב חסדא סבר ציצית חובת טלית הילכך עשייתן היא גמר מצותן ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זוהי מצותה.
וכלל זה מרחיב הרמב"ם בהלכות ברכות פרק יא הלכה ח':
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה.
מכל מקום לגבי ציצית הרמב"ם פסק בפרק ג' הלכה י' שציצית חובת גברא:
היאך חיוב מצות הציצית, כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה, ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה, אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהן אדם אלא מקופלים ומונחים פטורין מן הציצית שאינה חובת הטלית אלא חובת האיש שיש לו טלית.
ובשו"ע או"ח סימן יט סעיף א'
ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית, ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית, שאין מצוה אלא בלבישתו.
וכתב מגן אברהם ס"ק א': "שאין בעשייתה מצוה אלא בלבישתה". אמנם ציצית חובת גברא, אבל אינו חובת גברא שיתחייב ללכת עם ציצית, אלא לאפוקי כלי קופסה שאינם חייבים בציצית (ט"ז שם ס"ק א')
מכל מקום בגמרא כבר מגדירים את לבישת הציצית כגמר מצוה לעומת הקשירה שאינה גמר המצוה. לפי זה צריך עיון פסק המרדכי מנחות תקמד:
שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת, שאסור ללבשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה. והשיב ר"י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע"ג דאיפסיק לא הוה שדי בכרמלית דרבנן. לכך נראה לר"י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית, ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית"
ודברים אלו הובאו בשו"ע סימן יג סעיף ג':
אם נודע לו בשבת, כשהוא בכרמלית, שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות. הגה: ואפילו טלית קטן שתחת בגדיו אין צריך לפשוט. וה"ה אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית, דיוכל ללובשו בלא ברכה, מכח כבוד הבריות (ב"י בשם התשובה). ודוקא בשבת, דאסור לעשות ציציות, אבל בחול כהאי גוונא, אסור. (מרדכי פ"ק דף צ"א ע"ב).
אמנם הט"ז הקשה על הרמ"א, אם פוסק כמרדכי למה צריך להביא טעם של כבוד הבריות? וכתב הט"ז: "ואפשר כיון שיש במרדכי חולק על ר"י הכריע רמ"א כר"י משום כ"ה ומשום כ"ה לחוד לא סגי דאין זה ביוש כ"כ כמ"ש ב"י." ולדברינו יש לומר שגם הרמב"ם יחלוק על זה כיון שיש אמנם מצוה גם בעשיה של הציצית, אלא שאינו חייב בברכה. ועוד, שהרי הרמב"ם שהבאנו לעיל בפרק ג' הלכה י' כתב "היאך חיוב מצות הציצית, כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה", הרי שהחיוב הוא קודם שילבש.
סברת המרדכי שחיוב ציצית הוא לאחר שלבש, היא גם סברת התוספות ביבמות צ' ע"ב:
כולהו נמי שב ואל תעשה הוא – וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא
נפ"מ מדיון זה, האם מותר לעשות ציצית בלילה. אם העשיה עצמה היא חלק מן המצוה הרי אסור לעשות בלילה, ואם יעשה הרי זה יהיה תעשה ולא מן העשוי. אם העשיה אינה חלק מן המצוה הרי מותר יהיה לעשות בלילה. וע' יביע אומר חלק ח' אור"ח סימן ג'.
ובספר הר צבי או”ח טז הביא ראיה נגד המרדכי ממה שאסור לשחוט ביום טוב אם אין לו עפר מוכן, והרי התורה לא אסרה לשחוט, ואחר כך הוא אנוס כיון שאין לו עפר מוכן?:
ובספר עמק יהושע להגרי"א מסלאנים זצ"ל (סימן ב) הקשה על המרדכי וז"ל: ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלא כהמרדכי מהא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ז) דלא ישחוט ביום טוב משום שאינו יכול לכסות, ולפי דעת הר"י שבמרדכי היה מותר לשחוט ביום טוב. ואי משום דאינו יכול לכסות הא התורה לא אסרה לשחוט בלא כסוי אלא דצוותה התורה אם ישחוט שיקיים מצות כסוי. וא"כ כיון דביו"ט א"א לכסות, א"כ מותר לשחוט ולא יכסה כמוש"כ הר"י גבי ציצית בשבת דמותר ללבוש בגד. אך מזה אין ראיה דהא דכתב ר"י גבי ציצית דא"א לעשותן בשבת מותר ללבוש הבגד, היינו משום דא"א בשום אופן שיעשה הציצית בשבת דקשר עליון דאורייתא, אבל גבי כסוי הדם דאפשר לכסות ביום טוב אלא דמחמת שאין לו עפר מוכן ע"כ א"י לכסות, ולכן כיון שאי אפשר לו לקיים רק מחמת שאין לו עפר מוכן, ע"כ אין שוחטין ביום טוב. משא"כ גבי ציצית דא"א בשום אופן לעשות הציצית בשבת, ע"כ שרי ללבוש הבגד בשבת, עכ"ל.
הסבר תירוצו, יש לומר שזה משום שחובת הציצית אכן גוררת איסור ללבוש בלא ציצית. ולכן ביום חול יש איסור. אבל בשבת כיון שקשירת הציצית היא המצוה והיא איננה בשבת, לכן מותר בשבת ללכת עם בגד בלי ציצית, משום שאין מה שיגרור איסור. אבל כיסוי הדם מותר ביום טוב, ומה שאינו יכול לכסות הוא בגלל דבר צדדי, שאין לו עפר תחוח. וע' הר צבי שם.
אלא שצריך עיון על מה שאמרנו בדעת הרמב"ם שיש מצוה בקשירה, אלא שאין ברכה, משיטת הרמב"ם, בניגוד לראשונים אחרים שאין צריך תליה לשמה בציצית. בפרק א' הלכה יב כתב הרמב"ם:
ציצית שעשה אותו כותי פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה, וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול.
והסביר את שיטתו בערוך השלחן סימן יד סעיף א':
והך עשיה כונתו להטילם בטלית ולעשות שני הקשרים עם מקצת גדיל שזהו מעכב מן התורה וס"ל להרמב"ם דעשיה זו א"צ לשמה ולכן כשר גם בלא כונה ורק בכותי גזרה תורה ולא מטעם לשמה דלזה א"צ קרא דכותי אדעתא דנפשיה עביד אף בישראל עומד על גביו להרמב"ם כמ"ש בסי' י"א ומזה עצמו דייק הרמב"ם דא"צ לשמה מדצריך קרא למעט כותי
לפי זה שיטת הרמב"ם היא שלא צריך תליה לשמה בציצית. אבל שיטת רש"י בגמרא סוכה ט' ע"א:
דאמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין נמי פסולה (אלמא) דבעינן טויה לשמה.
וכתב רש"י שם:
פסולה – הואיל ותלויין ועומדים כל אלה בבגד, ולא נתלו בה לשם ציצית – לאו עשיה לשמה היא.
מן הסיסין – פקעיות כדוריות של חוט, לומשיי"ש. כשרה – הואיל וכשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו – עשיה לשמה היא, דטויה לשמה לא בעינן, שאין טויה מן העשיה.
כי אמריתה קמיה דשמואל – רב יהודה תלמידו של רב ושל שמואל היה, לאחר פטירתו של רב היה אומר שמועות משמו: כך אמר לי רב, וכשהרצתי דברים לפני שמואל נחלק עליו, מכל מקום תרוייהו עשיה לשמה בעו.
ולדברינו, לכאורה דוקא לרמב"ם אם התליה היא שייכת למצוה, מדוע אין צריכה להיות לשמה. ולדברינו צריך לומר כמו שכתב בקרן אורה מנחות מב ע"א:
אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל מודה דבעינן לשמה גם בתלי', ומ"ש (ה' ציצית פ"א הי"ב) ואם עשה בלא כוונה כשר היינו משום דסתמא לשמה קאי, וזה דוקא בתלי' על הבגד, אבל לא בטוי',
וכן כתב אבני נזר או"ח יח אות ח' וע' עוד בספר המפתח על הרמב"ם בפרק א' הלכה יב. ומכל מקום צריך לומר שגם לרמב"ם צריך להיות תליה לשמה, כיון שחלק מן המצוה היא התליה.
אבל הקשה המגן אברהם בסימן יט ס"ק א' מדוע לא לברך בשעת הקשירה, ומאי שנא ממזוזה?:
וצ"ע מ"ש במזוזה דק"ל שצריך לברך כשקובעה כמ"ש בי"ד סי' רפ"ט דהתם נמי קי"ל חובת הדר הוא דכ"ז שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכ"כ התוס' במנחות דף מ"ד ולכן נ"ל דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה לכן מברך על עשייתה אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו לכן אינו מברך על עשייתו ואה"נ אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים מברך אקב"ו לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י"ל דמיד כשנפסק מחויב לפשטו ולתקנו וע' בשבת דף קי"ח משא"כ במזוזה לא הטריחו רבנן לעקור דירתו ואפשר דה"ה במזוזה אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו כשנכנס לדור בתוכו מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה כנ"ל:
וכמו שכתב המגן אברהם כתב רע"א בתשובה סימן ט':
ונ"ל דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש, [ואף דמחזיק ביתו לדור, מ"מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עי' מג"א סי' כ"א ס"ק ב', וגם בני ביתו פטורים דאין הבית שלהם, והוי כדר בבית שאולה ושכורה] ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו פשט טליתו ע"ד =על דעת= שלא להתעטף בו מיד, שחוזר ומברך כשלובשו (ועי' מג"א סי' ח' ס"ק י"ח) וצ"ע לדינא. ידידו הק' עקיבא במוהר"ם גינז זצללה"ה מא"ש
(הטעם שרע"א חותם בשם גינז ולא איגר, ע' עלי תמר על ירושלמי יבמות פרק א' הלכה ו', כי שם איגר הוא שם משפחת אמו. והטעם הוא משום שאחיה של אימו, דודו של רע"א היה רב בברסלא, ורק מספר יהודים בשמות משפחתיים ידועים היה מותר להם לגור בברסלא ושום משפחה אחרת לא הורשתה לגור שם. ולכן דודו של רע"א שנתן את הרשימה בעיריה של בני הקהילה צירף גם את הילד בנה של אחותו בשם עקיבא. בגיל 12 נסע רע"א לדודו לברסלא ולמד אצלו. הרב תמר שם כותב שאת הרשימה הראה לו ד"ר הפנר בארכיון של הקהילה כשהיה רב ומרצה שיעורי תורה בביה"כ בברסלא. וכך נקבע שמו עקיבא איגר בכל המסמכים. מאותו טעם נקרא גם ר' ישעיה ברלין שהיה רב בברלסאו על שם משפחת חותנו פיק).
אלא שכבר העירו האחרונים שלא מצאנו ברכה כזו "לדור בבית שיש בו מזוזה". וע' אבי עזרי כאן אלא שהוא כתב שאם נכנס בבית שיש בו מזוזה אינו מקיים המצוה אלא "שאין הבית צריכה מזוזה אחרת שהרי יש בה מזוזה", וזה לא מסתבר שהרי ודאי מקיים מצות מזוזה בבית כזה.
וכן הברכי יוסף שם כתב שתקנו רק על קביעת המזוזה. והביאו רע"א בסוף. ולפי הברכי יוסף הברכה היא רק על מעשה עשיית המצוה ולא על הקיום לבד.
והסביר באבי עזרי על הרמב"ם, שמי שנכנס לבית עם מזוזה לא עושה מעשה מצוה (ולא שלא מקיים מצוה), ולכן אין ברכה. מה שאין כן מי שמתעטף בטלית עושה מעשה ולכן זה מחייב ברכה.
נספח:
"ברם צריך עיון, דמנלן שהלובש טלית מצויצת מקיים מצות עשה בלבישתו, והרי אפשר שרק אם לובש בגד של ד' כנפות שאין בו ציצית והוא מתחייב בהטלת ציצית רק אז הוא מקיים מצוה, אבל לאחר שכבר יש בו ציצית דינו כנכנס לבית שיש מעקה בגגו דלא נזכר כלל בשום מקום דמקיים מצוה בכך?… ונראה דאף שאין לדרוש קראי מעצמנו מכל מקום פשוט הוא דבציצית דכתיב בו 'וראיתם אותו וזכרתם', מסתבר דזהו עיקר המצוה – שאם לובש בגד של ד' כנפות שיהיה בו ציצית כדי שיראה ויזכור. וכן במזוזה שהוא להזכיר יחוד שמו יתברך בכל פעם שנכנס ויוצא לכן המזוזה הוא עיקר ומקיים שפיר מצוה בכל רגע. מה שאין כן במעקה, אטו מעקה קדושה אית ביה?! אלא כל עיקרו אינו בא אלא למנוע את התקלה, ולכן אין שום חילוק בין הדר בבית שיש בו מעקה לדר בבית שלגמרי לא חייב במעקה והוא פשוט" (מנחת שלמה ח"א, א).
ע' ב"ח תרכ"ה, על הטור שכתב טעם למצות סוכה "למען ידעו". כתב הב"ח שלא יוצא ידי חובה אם לא יודע משמעות הציצית:
איכא למידק בדברי רבינו שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר הכונה לשום מקרא שבתורה כי לא בא רק לפסוק הוראה או להורות מנהג ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסכת תשבו ויראה לי לומר בזה שסובר דכיון דכתיב למען ידעו וגו' לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה ולכן ביאר לפי הפשט דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים וזה הטעם בעצמו לרבינו ז"ל במה שכתב בהלכות ציצית בסימן ח' (עמ' כה) ויכוין בהתעטפו שצונו המקום וכו' וכן בהלכות תפלין בסימן כ"ה (עמ' עא) כתב ויכוין בהנחתם שצונו המקום להניח וכו' כדי וכו' מה שלא עשה כן בשאר הלכות כי לא כתב שיכוין שום כוונה בעשיית המצוה מפני כי המקיים המצוה כדינה יוצא בה אף על פי שלא היתה לו שום כוונה אבל בציצית שכתוב בהן (במדבר טו מ) למען תזכרו וגו' וכן בתפלין כתוב (שמות יג ט) למען תהיה תורת יי' בפיך שפשוטו הוא שהתפלין הם אות וזכרון כדי שיהא תורת יי' שגור בפינו כי ביד חזקה הוצאך יראה שלא קיים המצוה כתיקונה אם לא יכוין אותה הכוונה ולכן כתב בהלכות אלו ויכוין וכו' וכן גבי סוכה שכתוב למען ידעו וגו' משמע ליה גם כן שצריך שיכוין בשעת ישיבת הסוכה הטעם המכוון במצוה:
[1] ובתוספתא ברכות פרק ו' הלכה י': "העושה לולב לעצמו אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כשהוא נוטלו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב… העושה ציצית לעצמו אומר: ברוך שהחיינו, כשהוא מתעטף אומר ברוך אשר קדש' במצ' וצו' להתעטף בציצית… העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהחיינו, כשהוא מניחן ברוך אשר קד' במצ' וצו' להניח תפלין…".