ב"ה
ספר המצוות מצות עשה ד' – יראת ה'
והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) את י"י אלהיך תירא. ובגמר סנהדרין (נו א) אמרו על דרך הויכוח באמרו ית' (ס"פ בהר) ונוקב שם י"י מות יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את י"י אלהיך תירא. רוצה לומר אולי אמרו נוקב שם י"י הוא שיזכור השם לבד מבלתי שיברך ואם תאמר אי זה עון בזה נאמר שהוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה. והיתה תשובת השאלה הזאת ודחיית המאמר הזה כשאמרו חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך את השם בשם כמו שאמרו יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה. כלומר זה אשר אמרת אזהרתיה מן את י"י אלהיך תירא אינו אמת כי זה צווי והיא מצות עשה ואין מזהירין בעשה. הנה כבר התבאר שאמרו את י"י אלהיך תירא מצות עשה:
הרמב"ם כולל כאן יראת העונש, ושלא נהיה ככופרים ההולכים בקרי. אבל בהלכות יסודי התורה כתב הרמב"ם את יראת הרוממות, פרק ב' הלכה ב':
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
ומה שכתב הרמב"ם כאן "ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" – בין האהבה ובין היראה, נראה שזה מה שנאמר בפסוק במשלי ב':
אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא:
יש כאן חיבור בין יראה ודעת אלוקים. לכן הרמב"ם קושר את דעת אלוקים עם האהבה והיראה. והחידוש הוא שגם האהבה קשורה לדעת אלוקים
הרב ויצמן בספרו מצוה ברה, כותב שלדעת הרמב"ם יראת הרוממות היא חלק ממצות אהבת ה'. ולכן בספר המצות לא כתב הרמב"ם אלא את יראת העונש (עמ' צה). ולכן הדרך להגיע לאהבה וליראת הרוממות היא ההסתכלות בטבע כפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. סיוע לסברא זו הם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י' הלכה ה' שמובא להלן, שאומר הרמב"ם שמתחילה מרגילים ליראת העונש ומתוך כך יגיע לעבודה מאהבה, ולא אומר שמתוך כך יגיע ליראת הרוממות.
יתר על כן, הפסוק את ה' אלוקיך תירא נמצא פעמים בספר דברים, פעם אחת הציווי הוא על יראת העונש ופעם אחת על יראת הרוממות.
דברים ו' יב-טו:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם: כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ובדברים י' יא-כא:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:
ואכן אותה יראה שהיא יראת הרוממות מובאת יחד עם "ולאהבה אותו".
יראת הרוממות היא היראה המעולה יותר. ראה רמב"ם בהלכות תשובה פרק י' הלכה א':
אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.
ובהלכה ה':
כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
וזה קשה (הרב ויצמן, מצוה ברה), איך אומר הרמב"ם על היראת העונש "שאין ראוי לעובד את ה' על דרך זה" כשזו המצוה בספר המצוות?
אבל נראה לומר שהרמב"ם בספר המצות מדבר על יראת עונש שונה מאשר מדבר עליה בהלכות תשובה: בספר המצות אומר הרמב"ם שצריך יראת העונש שיפחד וידע שיש השגחה של הקב"ה בעולם ויש שכר ועונש על מעשינו. אבל בהלכות תשובה הרמב"ם מדבר על המניע שלא לעשות עבירה: אם זה יראת עונש בלבד, הרי זו יראה במדרגה נמוכה.
ולכן הניגוד לעבודה מיראת העונש, אינה עבודה עם יראת הרוממות, אלא הניגוד ליראת העונש – בהלכות תשובה – היא האהבה.
לרמב"ם יראת הרוממות היא היראה המעולה, אבל בכד הקמח לרבנו בחיי ערך "יראה" כתב:
מדת היראה נחלקת לשני חלקים. האחת יראת הגמול והעונש בעולם הזה ובעוה"ב. והיא מדרגה עליונה מאד. הב' שתקבל הנפש ענין רוממות השי"ת ועזוזו ונפלאותיו והזכרון והידיעה הזאת שיהיו נשמרים וקבועים בנפש ומצויים בה בכל עת והנפש מקבלת מזה מורא גדול ובושה וצניעות ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור מצות פי' ה' ויבוש מלפניו.
לכאורה משמעות דבריו היא שיראת העונש היא המעלה העליונה שאם לא כן היה צריך לכתוב "מידת היראה היא מדרגה עליונה מאד והיא נחלקת לשני חלקים". אבל מסדר דבריו משמע שלא כן אלא שיראת העונש יותר גבוהה. אלא שנוסח זה שהוא גם נוסח פרויקט השו"ת, הוא כנראה טעות, ואילו בנוסח של מוסד הרב קוק כתוב אחרת.
המסילת ישרים פרק כד נראה שיש שלשה סוגי יראה: יראת העונש, יראת הרוממות ויראת חטא. ראה להלן בנספח.
את היחס שבין שתי המצוות הראשונות, האהבה והיראה באר הרמב"ן בעשרת הדברות:
ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
ומאידך, כותב הרמב"ם במסכת אבות (ב,א) שמצות עשה כיון שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות, לכן העוסק במצוה פטור מן המצוה, משום אין אנו יודעים מי גדול ממי.
בעצם, נצטווינו לשלב אהבה ויראה, "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהילים ב,יא), רק ביראת הרוממות אפשר לשלב אהבה ויראה, אבל לא ביראת העונש או ביראת חטא. וע' בבית הלוי פרשת בשלח:
וייראו העם את ה'. איתא במדרש (שמו"ר כב ג) עד כאן לא היו יראים את ה' מכאן ואילך היו יראים את ה'. לכאורה אינו מובן והרי גם במצרים ראו כמה מופתים וריבוי העונשים והמכות שבאו על המצריים על שסירבו על דברי ה' והיאך לא נתקבלה יראתו עד בואם להים… י"ל הענין דכשנתבונן בהנסים שנעשו במצרים והנסים שנעשו על הים הם מחולקים זה מזה הרבה ובאו בשני אופנים דבמצרים עיקר הנס היה ביאת המכה והעונש על המצריים שבאו עליהם המכות שלא כדרך הטבע ומזה צמח ישועתן של ישראל…. אבל בשביעי של פסח היה הכל להיפוך דעיקר הנס היה מה שנקרע הים לפני ישראל ונמצא דעיקר הנס היה לישועתן של ישראל, ומזה יצאה נקמה למצריים שרדפו אחריהם ונטבעו, והטביעה שלהם הרי לא היה בנס דכל מי שיהיה בתוך הים יטבע בו, רק הנס היה מצד החסד על ישראל ומזה יצאה נקמה למצריים…
והנה לפי המושכל הראשון היה נראה אשר אם יתבונן האדם במדת הדין יש לפול עליו יראה. אבל בהתבוננו במדת הרחמים והחסד של הקדוש ברוך הוא יתעורר בלבו לאהבה לו יתברך שמו אבל יראה לכאורה לא שייך אז. אבל בים ראו גודל העונש שהגיע למצרים על ידי מדת והנהגת הרחמים והתבוננו שלא כמדת בשר ודם מדתו יתברך ואצלו הכל אחד ופועל רחמים בדין ודין ברחמים והבינו אשר גם בהתבונן במדת רחמים שייך יראה וכמאה"כ (תהלים ב) וגילו ברעדה ודרשו חז"ל (יומא ד) במקום גילה שם תהא רעדה.
ובהקדמה לספר עץ חיים כותב ר"ח ויטל:
עוד הקדמה למוהרח"ו זלה"ה אני הכותב משביע בשמו הגדול ית' לכל מי שיפלו הקונרטסים אלו לידו שיקרא הקדמה זאת ואם אותה נפשו לבוא בחדרת החכמה זאת יקבל עליו לגמור ולקיים כל מה שאכתוב ויעיד עליו יוצר בראשית שלא יבוא אליו היזק בגופו ונפשו ובכל אשר לו ולא לאחרים תחת רודפו טוב והבא לטהר ולקרב ראשית הכל יראת ה' להשיג יראת העונש כי יראת הרוממו' שהוא יראה הפנימית לא ישיגוהו רק מתוך גדלות.
לכאורה מצוות היראה היא מצווה כוללת שהרי כל מצוה צריך לעשות מתוך יראה? יש לומר שלכן הרמב"ם נקט כאן את יראת העונש, שהיא יראה יותר מעשית. על כורחנו שמצוות היראה צריכה לכלול גם דברים מעשיים. לכן הוסיף כאן הרמב"ם גם איסור הזכרת שם שמים לבטלה.
כתב הרמב"ם הלכות שבועות פרק יב הלכה יא:
ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה , לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה.
אבל יש גם לא תעשה של לא תישא שם ד' לשוא. האם הלאו הוא רק בשבועה, אבל בלא שבועה יש רק עשה? רי"פ:
ואמנם כדי ליישר הענינים. ולשום בזה כל העקוב למישור. נראה לענ"ד דיש שני ענינים במוציא שם שמים לבטלה. האחד הוא כשמוציא שם שמים לחנם לגמרי דהיינו שמזכיר השם בלבד ובלא שום צורך ותערובות דברים אחרים עמו. ובזה הוא דאמרינן שאינו עובר אלא בעשה דאת ד' אלקיך תירא. והענין השני הוא כשמזכיר שם שמים לצורך עניני הבל וריק ודברים בטלים. ולא מיבעיא לצורך שבועת שוא ושקר אלא אפילו בשאר עניני הבל ושיחות בטלות. ובזה הוא עובר בלא תשא את שם ד' אלקיך לשוא.
לדעת ספר החינוך מצוה תלב, כל מי שעובר עבירה מבטל את העשה של את ד"א תירא:
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה.
ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה.
ורבנו בחיי כותב דבר נוסף לגבי היראה:
נצטוינו במדת היראה ליראה את השם הנכבד והנורא לבדו ושלא נירא מבשר ודם. וכן הזהירה תורה (דברים כ) וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם. שכל זמן שהאדם ירא מזרוע ב"ו אין יראתו בהקב"ה שלימה, כי מן הראוי הוא שישים האדם כל יראתו בהקב"ה בלבד וכאשר הוא נותן חלק ממנה לב"ו הנה הוא חסר לב במדת היראה להקב"ה ומקצר בכך עבודתו, וכן מצוה התורה (שם) מי האיש הירא ורך הלבב שישוב מן המלחמה והענין כי נצחון ישראל בכל מלחמותם אינו אלא על פי הזכות וזה אין זכותו שלם כי לא הגיע אל מדרגת היראה בשלימותה. ועל זה הזהיר ישעיה ואמר (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות (שם) ותשכח ה' עושך, ביאר כי הנותן חלק מיראתו לב"ו כאלו שוכח את השי"ת.
ועוד אומרת הגמרא בב"ק מא ע"ב שיש יראת תלמידי חכמים:
כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע +דברים ו'+ לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה עד שבא ר' עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
ובירושלמי ברכות פרק ט':
נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה ולמדו אתים וגמים ריבויין. אכין ורקין מיעוטין אמר ליה מהו הוא ההן דכתיב [שם יג] את ה' אלהיך תירא אמר ליה אותו ואת תורתו.
קהלת יב,: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:"
נספח:
מסילת ישרים פרק כד
בביאור יראת חטא
הנה ראותנו המדה הזאת נמנית אחר כל המדות הטובות אשר זכרנו עד הנה, די לנו להעירנו על ענינה שראוי שיהיה ודאי ענין נכבד ועיקרי מאד, וקשה להשיג אותו, שכבר לא יוכל להגיע אליו, אלא מי שכבר השיג כל המדות שקדם זכרם. אמנם צריך שנקדים כי מיני היראה הם ב' שהם ג': האחד קלה מאד להשיגה אין דבר קל כמוהו, והב' קשה מן הכל, ושלימותה כמו כן שלימות גדול מאד.
יש יראת העונש, וזהו המין האחד, ויש יראת הרוממות, וזהו המין הב', שיראת החטא חלק ב' ממנו, ונבאר עתה ענינם והבדליהם: יראת העונש, כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה' אלהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש. והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, איך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת.
המין הב' הוא יראת הרוממות, והוא שהאדם ירחק מן החטאים, ולא יעשה מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל, או איך יערב לבו של בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו, והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך, ועל פחיתותו של האדם, כל אלה דברים מתולדות השכל המבין ומשכיל. והיא היראה אשר שמנוה לח"ב מא' מחלקי החסידות אשר זכרנו, בה יבוש האדם ויחרד בעמדו לפני קונו להתפלל או לעבוד כל עבודה, היא היראה המשובחת שנשתבחו בה חסידי עולם, והוא מה שמשה מדבר ואומר (דברים כ"ח): ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, זאת היראה שאנחנו בביאורה עתה דהיינו – יראת החטא היא כמו חלק מיראת הרוממות שזכרנו, וכמו מין בפני עצמו, והיינו כי הנה ענינה הוא שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה שם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו יתברך ורוממות שמו.
והנך רואה היחס הגדול שבין יראה זו ויראת הרוממות שזכרנו, כי התכלית בשניהם שלא לעשות דבר נגד רום כבודו יתברך, אמנם ההבדל שביניהם שבעבורו תחשב כמין אחר, ובשם אחר תקרא, הוא, כי יראת הרוממות הוא בשעת המעשה או בשעת העבודה, או בפרק העבירה, דהיינו או בשעה שהוא עומד ומתפלל או עובד, שאז יבוש ויכלם ירעש וירעד מפני רום כבודו יתברך, או בשעה שמזדמנת עבירה לפניו והוא מכיר בה שהיא עבירה, שיעזוב מלעשותה למען אשר לא יעשה דבר למרות עיני כבודו ח"ו, אך יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהנה בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו ית', ועל כן נקראת יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם יהיה באיזה דרך שיהיה.