ב"ה
מצווה יז – כתיבת ספר תורה של מלך
רמב"ם ספר המצות יז:
והמצוה הי"ז היא שצונו שיהיה כל מלך מאומתינו שישב בכסא המלוכה כותב ספר תורה לעצמו לא יפרד ממנו והוא אמרו יתעלה (שופטי' יז) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת. וכבר התבאר כלל משפטי מצוה זו בשני מסנהדרין (כא ב):
נאמר בדברים יז, יח-יט:
והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם.
ומכאן שהמלך צריך לכתוב ספר תורה שיהיה איתו, וללמוד ממנו.[1]
על יואש בן אחזיה נאמר: "…ויתן אליו את הנזר ואת העדות, וימליכו אותו וימשחוהו, ויכו כף ויאמרו יחי המלך" (מלכים ב' יא, יב). רש"י ורלב"ג שם מפרשים שעדות הכוונה לספר התורה של המלך. כך הם מפרשים גם במקבילה שבדברי הימים (דה"י ב' כג, יא). גם בכתוב שמשמיע דוד המלך: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), מפרש רש"י שהכוונה לספר התורה שהיה עמו תמיד לקרות בו כל ימי חייו, ומקורו בתוספתא סנהדרין פרק ד' הלכה ד'.
את טעם מצות כתיבת ספר תורה למלך הסביר החינוך במצוה תקג:
משרשי המצוה, לפי שהמלך ברשות עצמו לא יעציבהו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו ימית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה וזכרון טוב יעמוד נגדו, יביט אליו תמיד, למען ילמד יכבוש את יצרו ויטה ליבו אל יוצרו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא, ב): יוצא למלחמה וספר תורה עימו, יושב בדין והיא עימו, מסב לאכול והיא כנגדו.
במשנה תורה הרמב"ם כותב פעמיים את החיוב של המלך לכתוב ספר תורה (ויש גם הבדלים בין שתי ההלכות, ולא נעמוד עליהן) רמב"ם הלכות תפילין מזוזה וס"ת, פרק ז' הלכה ב':
והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו', ומגיהין אותו מספר העזרה ע"פ בית דין הגדול, זה שהיה לו כשהוא הדיוט מניחו בבית גנזיו, וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך יהיה עמו תמיד, ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
ובהלכות מלכים פרק ג' הלכה א' כתב:
בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד, אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
הצורך בשני ספרים מסמל דבר שעומד עליו הרב קוק במשפט כהן[2] שספר אחד כמו כל ישראל מסמל את דיני התורה הקבועים שבזה מלך דינו ככל ישראל ועל זה נאמר "לבלתי רום לבבו ולבלתי סור" (דברים יז, כ). אבל יש למלך ספר מיוחד שהוא ממנו לומד את סמכותו לחדש הלכות מיוחדות למלך כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ג', שמלך הורג בסייף, הרוגי המלך נכסיהן למלך, דיני מלך הפורץ גדר ודיני מלחמה.
הצורך בספר תורה הוא כדי ללמוד בו כאמור בפסוק. וגם המצוה של הדיוט לכתוב ספר תורה גם היא כדי ללמוד. אלא שהרא"ש כתב חידוש גדול לגבי מצות כתיבת ספר תורה של הדיוט, והביאו טור יו"ד סימן רע:
וכת' א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
והוסיף בזה הש"ך שם ס"ק ה':
כתב הפרישה נראה דה"ק הרא"ש שהמ"ע נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כ"א ע"פ היו צריכין ללמוד מס"ת המתויגת כהלכתה ומדוייקת בחסרות ויתרות ופסקי הטעמים כו' אבל בזמנינו זה שנעשה לנו היתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת בחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך נמצא בדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה ע"כ וכן נראה עיקר כהרא"ש ודלא כהב"י וב"ח שכתבו שדעת הרא"ש דודאי איכא מצות עשה בכתיבת ס"ת אפי' בזה"ז אלא שיש ג"כ מצוה לכתוב חומשי התורה ומשנה וש"ס ופירושיהן, מיהו גם העט"ז ומ"מ ריש הלכות ס"ת נמשכו לדברי הב"י:
לדברים אלו אין טעם לכתוב ספר תורה ולא ללמוד ממנו. ואם כן פשטות הפסוק שספר התורה של המלך, הוא כדי שילמד בו. ואם כן ברור שחיוב תלמוד תורה של מלך הוא אינו כמו חיוב תלמוד תורה של הדיוט.
הרמב"ם כותב בפרק ג' הלכות מלכים הלכה ה
המלך אסור לשתות דרך שכרות, שנאמר אל למלכים שתו יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
ובהלכה ו' כתב:
וכן לא יהיה שטוף בנשים, אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר לא תתן לנשים חילך, על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו, שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.
בירושלמי ברכות פרק ה' כתוב: "רבי ירמיה אמר העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה" ואם כן העיסוק בצרכי ישראל ובתורה זה היינו הך לגבי המלך. אלא שלכאורה משמע שהמלך חייב בתלמוד תורה יותר משאר ישראל.
מקור תלמוד תורה במלך הוא ממה שנאמר כאן "וקרא בו כל ימי חייו". אבל לגבי הדיוט כתב הרמב"ם בפרק א' הלכות תלמוד תורה הלכה ח':
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
היינו שדין והגית, הוא חיוב ללמוד ביום ובלילה. ולכאורה זה דעת רבי יוסי במנחות צט ע"ב.
והוסיף באבן האזל הלכות מלכים על כך:
אלא יהיה עסוק, יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם דין מיוחד במלך שדבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו ולכן חייב לעסוק בתורה יותר משאר העם וקשה דבהל' ת"ת פ"א הל' כ' כתב עד אימת חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ומבואר דזה דין בכל אדם מישראל, ונראה דכאן אנו דנין באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתיה, וכן בהל' ו' שרוצה להיות מצוי אצל אשתו וזה אינו אלא במלך אבל הדיוט מותר לו להתענג אף שזה יגרום לבטול תורה בהכרח ע"י השיכרות או בעילות נשים, ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה עובר על ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועוד הרבה פסוקים מחיובי ת"ת ועי' בספר מעלות התורה בתחילתו שמנה יותר משלשים מ"ע ומל"ת על ביטול תורה.
אבל לכאורה יש להוכיח מתוספתא שדין המלך ודין ההדיוט לגבי תלמוד תורה שוים, ע' תוספתא סנהדרין פרק ד' הלכה ח':
למה נאמר וכתב לו את משנה התורה הזאת מלמד ששתי תורות כותב לו אחת שנכנס ויוצאת עמו ואחת שמונחת לו בתוך הבית זו שנכנסת ויוצאת עמו לא תיכנס עמו לא לבית המרחץ ולא לבית המים שנ' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו במקום הראוי לקרות והלא דברים קל וחומר ומה אם מלך ישראל שלא עסק אלא בצורכי ציבור נאמר בו והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שאר בני אדם על אחת כמה וכמה:
ואם יש חיוב למלך יותר משאר ישראל, אם כן מדוע אומרת התוספתא שהדברים קל וחומר, והרי אכן המלך חייב יותר. אלא נראה לומר שהתוספתא סוברת שגם הדיוט חייב כל הזמן ללמוד, שלא כרשב"י במנחות האומר שכיון שקרא אדם קריאת שמע שחרית וערבית יצא ידי חובתו.
ואולי ניתן להוסיף, שדין המלך בתלמוד תורה, הוא יותר, וכמו הדיוט בזמן מלחמה, וכפי שמצאנו בהדיוט שיש חיוב מיוחד במלחמה[3] ע' העמק דבר בראשית יד יד:
(יד) וירק את חניכיו. בנדרים דל"ב איכא למ"ד שהוריקן בד"ת. והוא פלא מה זה שעה לד"ת. אבל הענין הוא כמש"כ לעיל י"ב י"ז דזכות התורה היא חרב ש"י ובזה הזכות הגין ה' ולחם בשביל אברם. ע"כ כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב (וזהו דאי' במגילה דף ג'. מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה. וכבר עמדו התוס' דכל העסק עם המלאך היה ביריחו וזה המקרא כתיב במלחמת העי. אבל הענין דאחר ששמע יהושע מדברי המלאך שעסק תורה הוא שייך למלחמה כמש"כ בביאור אותה אגדה להלן מ"ח ט"ז ע"ד מיד בשעה שהגיע למלחמת עי שהבין כי הדין מתוח עדיין שהרי הקב"ה אמר שים לך אורב וגו' ע"כ העמיק יותר במלחמתה של תורה:) וכך עשה אברם הוריק את חניכיו בהלכה עמוקה עד שהיה קשה להם להבין והוריקו פניהם:
מכל מקום, אם חיוב כתיבת ספר תורה של מלך הוא משום הלימוד של המלך, יש להבין מכאן את הסמיכות שהרמב"ם סמך מצוה זו למצוה הקודמת, מצות הקהל, שגם היא יסודה לימוד התורה. ואכן בפסיקתא זוטרתא פרשת שופטים מובא שהמלך אינו כותב את כל ספר התורה אלא כותב רק משנה תורה, והטעם הוא משום שכן אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה:
את משנה התורה הזאת. רבותינו אמרו שני ספרין היה כותב. אחרים אומרים משנה התורה כותב. שכן אין קורין ביום הקהל אלא משנה התורה.
ומכל מקום זו מחלוקת בפסיקתא אם המלך היה כותב את ספר התורה שלו שלם, או רק משנה תורה.
בשעור הקדמה לספר המצוות הבאנו את הרש"ש בסנהדרין כא ע"ב על ספר התורה שהיה המלך עושה אותה כמין קמע ותולה בזרועו שאין זה ספר תורה שלם אלא מנין המצוות. וז"ל:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דס"ת שניה לא היתה תורה שלמה אלא מספר המצות בקוצר וכמו שפי' קצת קרא דוכתבת על האבנים את כ"ד התורה הזאת דמזבח הר עיבל ומהא דקרי לה המשנה ס"ת אין ראיה דגדולה מזו מצינו בב"ב (י"ד) דקרו לפסוק תורה צוה לנו כו' ס"ת ואשר העירני לזה הוא שת"א משנה התורה פתשגן אורייתא ופתשגן הוא תורף הענין כמו פתשגן הכתב דמג"א לדעת רוב המפרשים. ועוד שקשה הדבר לשמוע שס"ת שלמה דשיעור ארכו והקפו ו' טפחים בגויל (ב"ב שם) ישא המלך בזרועו תמיד. ורש"ל שכ' שהיה בכתיבה דקה כבר כ"ע הרש"א שאינן אלא דברי נביאות:
וסמך לזה יש בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן קמט:
לרבינו האיי ז"ל
וששאלתם הא דאמור רבנן לא יאחז אדם תפילין בראשו וס"ת בזרועו זה ס"ת שאמרו כגון שכתוב בו מן אנכי ה' אלהיך עד וכל אשר לרעך שהן תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות שבתורה.
הרי שלרב האי גאון יש מציאות של ספר תורה שכולל רק עשרת הדברות. וע' הרב כשר במילואים לתורה שלימה יתרו אות ט שכתב בשם הגאונים והרא"ש בהדר זקנים שכתבו:
מאל"ף דאנוכי עד לרעך יש תרי"ג מצוות ומכאן אסמכתא למ"ד שהס"ת שהיה נושא המלך בזרועו, שלא היה כתוב בו רק עשרת הדברים בלבד, ונקרא ספר תורה לפי שיש בו אותיות כמנין המצוות.
אבל פשטות כל הראשונים שספר התורה שהמלך היה כותב הוא ספר תורה שלם. ובפשט לפי מה שבארנו שבספר
[1] ראה בהרחבה, הרב יהודה זולדן, מלכות יהודה וישראל, מרכז שפירא תשס"ב, עמ' 232-215. וראה באמרות מלך, הרב אברהם אבידן ברמב"ם הלכות מלכים פרק ג' הלכה א'.
[2] שו"ת משפט כהן עמ' שטז:
מכל משפטי המלוכה שהיו ודאי רבים ונמסרים לאומה, כמו שכתב הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מח, ב), ופסקה הרמב"ם שם. וכל אלו וכיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרים של הלכות יחיד. ובמקום אחר בארתי שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה, נמסר לכל מלך כבינתו הרחבה. ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספר תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת. ועל הספר תורה ששייך לכל בן ישראל נאמר "לבלתי רום לבבו ולבלתי סור" (דברים יז, כ), אף על פי שבספר תורה דמצד המלוכה, "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" (פסחים קי, א). ומהם גם כן דיני המלחמה, בין במלחמת מצוה ובין במלחמת רשות, ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר.
[3] ע' הרב אבידן, משא בהר 82.