ב"ה
מצוה יט- ברכת המזון
כתב הרמב"ם:
והמצוה הי"ט היא שצונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה והוא אמרו (ר"פ עקב) ואכלת ושבעת וברכת את י"י. ולשון התוספתא (ברכו' רפ"ו) ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את י"י. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות ממסכת ברכות (טו – יז ב, כ ב, כא א ופ"ו – ז ורפ"ח):
דברים ח', ח-י:
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
בתרגום הרב קאפח לא "שציוונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה" אלא "הציווי שנצטווינו להודות לו [1]יתעלה אחר כל אכילה." אבל לכאורה צריך עיון מה שאומרת הגמרא בברכות לה ע"א שמחפשת מקור לחיוב ברכה לפני המזון. ומנסה הגמרא ללמוד מברכת המזון: "אשכחן לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתיא בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן", ולמסקנה אומרת הגמרא שזה משום שאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. אבל לכאורה אם ברכת המזון היא הודאה, הרי ודאי עדיף לברך כשהוא שבע ומנין הק"ו להודות כשהוא רעב?
לפי תרגום אבן תבון אין יסוד ברכת המזון משום הודאה, אלא תפילה ובקשה, ולכן ניתן להבין את הק"ו, אם כשהוא שבע מברך, ק"ו כשהוא רעב.
אלא שצריך להסביר על פי מה שכתב רש"י בברכות דף מח ע"ב:
כשהוא שבע – מצוה לברך ולהודות על שבעו.
כשהוא רעב – והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר.
נראה שלרש"י, אף שכשהוא שבע זה הודאה, פירוש הק"ו הוא, אם חייב להודות על שבעו, ודאי שצריך לברך על שנתן לי אפשרות להשביע את רעבוני – לפני שאוכל. אם כן רש"י מסביר את הק"ו אף אם היסוד הוא הודאה.
הרמב"ם כאן כותב "לברך אחר אכילה", אבל בהלכות ברכות פרק א' הלכה א' הגדיר באופן שונה:
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו.
וכן בבנין של סדר המצוות כתב "לברך אחר המזון שנ' ואכלת ושבעת וברכת". לא לברך אחר אכילה אלא לברך אחר המזון. ובהגדרת המצווה בתחילת הלכות ברכות כתב: "הלכות ברכות. מצות עשה אחת, והיא לברך את השם הגדול והקדוש אחר אכילה". מה ההבדל בין לברך אחר אכילה או לברך אחר המזון? לכאורה "על אכילה" כולל יותר מאשר על המזון, כיון שמן התורה ברכת המזון רק כשאכל שיעור שביעה. ואולי משום כך לפחות בהלכות כתב "אחר אכילת מזון" כיון שמן התורה רק כשיעור שביעה, אבל לכאורה גם בספר המצות היה צריך לומר כך.
לגבי מספר הברכות שצריך לברך מן התורה, נחלקו הראשונים וכן המפרשים בדעת הרמב"ם. בהלכות ברכת המזון פרק ב' הלכה א' כתב הרמב"ם:
סדר ברכת המזון כך היא: ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב, ברכה ראשונה משה רבינו תקנה, שנייה תיקן יהושע, שלישית תיקן דוד ושלמה בנו, רביעית חכמי משנה תקנוה.
אבל כמה ברכות מן התורה הרמב"ם לא כתב. ויתכן שרק ברכה אחת מן התורה, או אולי ברכה אחת שכוללת את המזון, הארץ וירושלים.
הרמב"ן בהשגות לשורש א' נתן את ברכת המזון כדוגמה להלל שניתן לומר שהוא מן התורה אף שהנוסח אינו מן התורה אלא מדוד:
וכן אמרו בבהמ"ז שהוא ודאי מן התורה (ברכו' מח ב) משה תיקן ברכת הזן יהושע תקן ברכת הארץ שלמה תקן בונה ירושלם. וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו, כענין ברכת מנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא (שם מ ב), ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלם עיר קדשך. כי הענין תקן שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר.
ברמב"ן ברור שעיקר המצוה היא עצם הברכה, אבל מנין הברכות אינו מן התורה. וכן כתב הכסף משנה בפרק ב' הלכות ברכות הלכות א-ב בדעת הרמב"ן שמדברי הרמב"ן משמע שאין מנין הברכות מן התורה. אלא שברמב"ן משמע שכל הנוסח אינו מן התורה ואין חיוב שלש אזכרות, מזון ארץ וירושלים, מן התורה, כמנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא.
ובשו"ע או"ח סימן קצא סעיף א':
פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרין בבהמ"ז, כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית; כיצד, ברכה ראשונה כתקנה, ושנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל.
וכתב הבית יוסף בסימן קצ"א בדעת הרמב"ם:
ואהא דאמרינן דאין מברכין לאחריה אלא שתים כתבו התוספות (ד"ה וחותם) אף על גב דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית עכ"ל. ולי אין צורך לזה דאין מנין ברכות שאחר המזון מן התורה וכדמשמע מדברי הרמב"ם בספר המצות שלו שכתב והמצוה י"ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתו אף על גב דדריש להו בגמרא (ברכות מח:) מקראי אסמכתא בעלמא נינהו.
אבל דעת התוספות בברכות טז ע"א שכל הברכות הן מן התורה, וחכמים עקרו לגבי פועלים משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, וז"ל התוספות: "וחותם בברכת הארץ – אף על גב דמדאורייתא הם. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית."
וכתב מגן אברהם סימן קצ"א ס"ק א' בדעת רש"י שרק שלשה ענינים הם מן התורה ולא שלש ברכות:
והרב"י כתב דאין מנין הברכות מן התורה וכב"ח שזה דעת הרמב"ם אבל ש"פ סוברים דמנין ג' ברכות מן התור' ועמ"ש ססי' קצ"ד ול"נ שרש"י תירץ קושי' זו שכת' וז"ל שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות כלומר דמאי דדרשינן מקרא שיברך על שלשתן אינו ר"ל שיחתום על כל אחד בברכה אלא מדאורייתא די כשיברך על שלשתן בברכה א' אך דרבנן תקנו לחתום על כל אחד ובפועלים משום בטול מלאכה תקנו הזן בפ"ע וברכת הארץ ובנין ירושלים בברכה א' כיון שדומות הם
במצב של ספק אם ברך ברכת המזון ספק לא ברך לכאורה הוא ספק דאוריתא. ואם כן קשה, לשיטת הראשונים שצריך מן התורה רק להזכיר שלשה דברים מזון, הארץ וירושלים. אם כן מדוע צריך לברך שלש ברכות ולא יברך ברכה מעין שלש, שהרי לכאורה ברכה מעין שלש היא ברכת המזון מן התורה. ובעצם שאלה זו גם על הפועלים, מדוע קבעו להם לברך ברכה ראשונה ואחר כך לכלול שניה ושלישית יחד, (ע' שו"ע קצא סעיף א').
אלא שאחר שחז"ל קבעו את נוסח ברכת המזון שהיא מן התורה, הרי דינה של כל הברכה כדין ברכה דאוריתא לענין ספק ולענין פועלים. ודומה לזה למי שספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, שצריך לקרא קריאת שמע בברכותיה אף שברכות קריאת שמע הן דרבנן.
והנה, בשו"ע סימן קס"ח סעיף יג מצאנו בספק פת הבאה בכסנין, בבלילה עבה, אם בישל או טיגן, אם מברך עליה המוציא או מזונות, כתב הרמ"א "ונהגו להקל", וכתב המשנה ברורה שאם אכל שיעור שביעה צריך לברך ברכת המזון מספק (וכל זה כשדעתו כשלש היתה לעשות פת ואחר כך שינה דעתו). וכתב בשער הציון ס"ק עא:
ואף דהדגול מרבבה שדי בה נרגא, דהא מדאורייתא מסתברא דיוצאים במעין ג' במקום ברכת המזון, ואם כן שוב אינו אלא מדרבנן, יש לומר, כיון דעל כל פנים מחוייב לברך מן התורה היכא דיש ספק ממילא מחוייב לברך כל הברכות כתקונם ואף על פי שאינם מדאורייתא ממש, כמו אם היה מחוייב בודאי דאין לו לפטור עצמו במעין ג' במקום ג', ודומיא מה שכתבו הפוסקים בסימן ס"ז לענין ספק קרא קריאת שמע דחוזר וקורא עם ברכותיה, וכל שכן הכא שנוסח ברכת המזון הוא ממשה רבנו עליו השלום ויהושע, כדאיתא בברכות מ"ח, עיין שם.
וע' בשער הציון שם שמביא ראיה מגמרא ברכות לז ע"א:
דתניא זה הכלל כל שהוא משבעת המינים רבן גמליאל אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלו ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש אמר ליה רבן גמליאל עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת אמר לו רבינו אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים.
וכתב שם המ"ב:
וקשה, מה היה דעתו של רבן גמליאל בשאלתו, הלא על כל פנים מחלוקת הוא ובכלל ספק הוא, ואם כן יותר טוב לברך ברכה אחת מעין ג' מלהרבות בברכות, וצריך לומר, דאכל כדי שביעה דמחוייב מן התורה לרבן גמליאל לברך ברכת המזון, ועל כן היה לו לרבי עקיבא להחמיר בספקו ולברך ג' ברכות, ועל זה השיב לו רבי עקיבא, דאין זה בכלל ספק, דהלכה כרבים. הרי מוכח מכאן דהיכא דיש ספק בכדי שביעה אם לברך ג' ברכות או מעין ג' צריך לברך ג' ברכות, אף שמן התורה יוצא במעין ג' במקום ג'.
ואם כן היחס לספק ברכת המזון היא שצריך לברך ברכת המזון כפי שחכמים קבעו ובספק מברך שלש ברכות שלמות אף שמן התורה יוצא ידי חובה במעין שלש (וע' רע"א שו"ע קסח).
אלא שראיה זו תלויה לכאורה במחלוקת אם גם ברכה מעין שלש היא דאוריתא מפסוק זה של "ואכלת ושבעת וברכת". ע' טור סוף סימן רט:
כתב הרמב"ם ז"ל כל הברכות כולן אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהם מדברי סופרים ונראה דוקא ראשונה שהיא מדרבנן דנפקא לן מסברא שאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה אבל ברכה אחרונה מעין ג' דז' המינין דאורייתא היא דמסמיך ליה אקרא חוזר וכן נראה מדברי ה"ג:
אבל בבית יוסף הביא את דעת הרא"ש שגם ברכה מעין שלש היא מן התורה. וכן דעת הרשב"א ברכות לה ע"א:
קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, ולאו קל וחומר ממש הוא דאלו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהן מן התורה ואנן תנן לעיל בפ' מי שמתו [כ' ב'] גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא לפניו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא התם בגמרא.
ולכאורה כן פשטות הגמ' ברכות לה ע"א כשדנה על מקור הברכה:
לא דיליף לה משבעת המינין מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים ועוד התינח לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתי בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן.
וכתבו התוספות שם ד"ה תינח לאחריו: "דעיקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת" ומשמע שהברכה הכתובה בתורה קאי גם על שבעת המינים.
ומקור הדברים הוא בסוגיה ברכות מד ע"א:
משנה אכל ענבים ותאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת (מעין שלש) רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן
גמרא מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' וכתיב ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וגו' וכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ורבנן ארץ הפסיק הענין ורבן גמליאל נמי ארץ הפסיק הענין ההוא מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה
ואם ברכה מעין שלש היא מן התורה, הרי ע"כ משום ש"ואכלת ושבעת וברכת הולך על כל האמור שם. והרי "ארץ" הפסיק הענין? אלא ע"כ שיש משמעות להפסקה של "ארץ", בכך שברכה על שבעת המינים היא מן התורה שלשה ענינים. אבל ברכת המזון צריך שלש ברכות ממש.
ואם כן מובן מדוע רבן גמליאל רצה שר"ע יברך שלש ברכות משום שסבר שכל שלש הברכות הן מן התורה ולא כמו שכתב המשנה ברורה. ע' מנחת ברוך סימן ה' ענף ב').
לגבי חיוב נשים בברכת המזון כתב הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ה' הלכה א':
נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן, אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות.
ודבר זה ספק בגמרא ברכות כ' ע"א. ורש"י כתב הטעם שהגמרא מסתפקת:
נשים בברכת המזון דאורייתא – דכתיב ואכלת ושבעת, (דברים ח') והוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא.
או דרבנן – דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח'), והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק, ואי משום בנות צלפחד – חלק אביהם הם דנטלו, שהיה מיוצאי מצרים.
אבל תוספות שם כתבו:
נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן – פי' הקונטרס דסלקא דעתך דלא מחייבי מדאורייתא משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו. ותימה כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים ידי חובתן בברכת המזון אלא י"ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מט.) מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו והשתא קא מבעיא ליה כיון דלא מצו למימר ברית ותורה לא הוו אלא מדרבנן או דלמא כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה.
וכתב הרב וייצמן בספר מצוה ברה, שהרמב"ם לא יכול לקבל את פירוש רש"י, כיון שהרמב"ם לא הזכיר את החובה לברך על הארץ, וזה משום שכנראה פירש את הפסוק כמ"ש הכסף משנה ש"על הארץ" לא חלק מן המצוה. ולכן אי אפשר לפטור נשים משום שאין להם חלק בארץ. וגם החובה לומר ברית ותורה אינה מן התורה.
אבל כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בקידושין על המשנה האומרת (פרק א' משנה ח'): "וכל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים חייבין".
וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב, אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל הקפן אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים.
[1] בחי׳ ר׳ אריה לייב (מאלין) ס״ס ב׳ כתב דלס״ד דגמ׳ דילפינן מק״ו, מהות החיוב לברך לפני האכילה היא, הודאה על האוכל, ולמסקנא מהות החיוב היא, דבלא ברכה גוזל האוכל. אמנם מרש״י ל״ה ע״א אין נראה כן, שכתב במסקנת הסוגיא וז״ל. אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם, עכ״ל.