ב”ה
מצוה כג עבודת הלווים
והמצוה הכ”ג היא שנצטוו הלויים לבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות כמו נעילת השערים ולומר השיר עם הקרבן. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ס”פ קרח) ועבד הלוי הוא. ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי על כרחו. כלומר שהוא חובה וצווי מוטל עליו בהכרח. וזה כלומר עבודת הלוים כבר התבארה מה היא במקומות מתמיד (כו – כז א) וממדות (פ”א ופ”ב סמ”ה). והתבאר גם כן בפרק שני מערכין (יא א) שהשיר לא יאמר אותו זולת הלוים. וכבר נכפל הצווי במצוה הזאת במלות אחרות והוא אמרו (שופטי’ יח) ושרת בשם י”י אלהיו ככל אחיו הלוים ואמרו בפרק שני מערכין (שם) אי זהו שירות שהוא בשם י”י הוי אומר זו שירה:
חינוך שצד:
להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן, שנאמר [במדבר י”ח, כ”ג], ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד. ולשון ספרי [כאן], שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד, תלמוד לומר ועבד הלוי הוא, על כרחו, כלומר שהדבר ההוא חובה וענין מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין [י”א ע”א] שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר [דברים י”ח, ז’], ושרת בשם ה’ אלהיו, ואמרו שם בערכין, אי זהו שרות שהוא בשם ה’, הוי אומר זו שירה… ועיקר עבודתם לשורר על הקרבן.
מה שכתב שעיקר עבודתם הוא לשורר על הקרבן, יש לברר. ובסוגיה בסוכה נ”א ע”א ובערכין יא ע”א נחלקו אם עיקר שירה בפה או עיקר שירה בכלי. ואם עיקר שירה בפה, נחלקו במשנה ערכין פרק ב’ י’ ע”א מי שר ולרבי יוסי: “משפחת בית פגרים ובית ציפרא מאמאום היו משיאין לכהונה” ורש”י יא ע”א כתב שהם היו ישראלים מיוחסים.
רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק ג’
הלכה א
זרע לוי כולו מובדל[1] לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י”י את שבט הלוי (דברים י, ח), ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד, ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן.
הלכה ב
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר ושרת בשם י”י אלהיו ככל אחיו הלוים, אי זהו שירות שהוא בשם י”י הוי אומר זו שירה, ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה.
בהלכות כלי המקדש הוסיף הרמב”ם את מצות הלוים שיהיו שומרים את המקדש, ולא כתב את זה בספר המצוות. ולכאורה הטעם הוא משום שמצוות שמירה כתב הרמב”ם בנפרד. ודין שמירה כתבנו שם שזה חובת המקדש ולא חובת הלויים ולכן הביא הרמב”ם את חיוב השמירה בהלכות בית הבחירה ולא בהלכות כלי המקדש.
ואמנם בסמ”ג כלל בהגדרת המצוה גם את חובת השמירה:
מצות עשה להיות הלויים מתעסקין בעבודת בית המקדש, להיות שומרים ושוערים לפתוח שערי המקדש ולסגרם ולשורר בכל יום על הקרבן שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד וגומר ונאמר (דברים יח, ז) ושרת בשם ה’ א – להיו ככל אחיו הלוים איזהו שירות שהוא בשם ה’ הוי אומר זו שירה (עי’ רמב”ם כלי המקדש פ”ג הל’ א, ב) כמו שדורש שמואל בפרק אין נערכין (ערכין יא, א ע”ש בשט”מ אות ט).
וכתב הרב עוזר אריאב בשיעור: ” כתב הגרי”ז (פרשת במדבר) שבלויים ישנו דין ‘מינוי’ על עבודה מסויימת, ככתוב בהרבה מקראות שאהרן ובניו פוקדים וממנים את הלויים במשמרתם, איש איש על עבודתו. מה שאין כן בכהנים, לא נאמר דין ‘מינוי’ על עבודתם אלא כולם ראויים לכל העבודות. ובזה ביאר מה שעמד הכסף-משנה (ג,ט) למה בכהנים תקנו פייסות ואילו בלויים ראשי בתי האבות הם המחלקים אותם איש איש על עבודתו – לפי שהם שני ענינים שונים; הלויים צריכים התמנות מיוחדת לעבודה ככתוב בקראי, ועל כן אין זה ענין לפייס כלל כי צריך מינוי לתפקיד, ואילו הכהנים כולם ראויים בעצם לכל העבודות, וכדתנן בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, אלא לצורך עשיית הסדר היו מפייסים, כדרך הטלת גורלות בחלוקת נכסים ובזכיית מנות וכד’ [והרי זו זכות קדימה בעלמא של כהן פרטי על שאר אחיו הכהנים, ואם כהן אחר יחטוף עבודתו, אין זה חשוב כעובד עבודה שאינה ראויה לו, אלא שגזל את זכות חברו]. וזהו שכתב הרמב”ם שהלוי מוזהר מלעשות עבודת חברו שנאמר ‘איש איש על עבודתו ואל משאו’, כלומר שבכתוב הזה נאמר דין מינוי פרטי לעבודה מסויימת, והרי כשעובד עבודת לוי אחר, חורג הוא מאותו מינוי שנתמנה לו ועושה דבר שלא נתמנה אליו.”
אם כן מצאנו לגבי חלוקת העבודה, הבדל בין הכהנים ללויים: הלויים הם מחולקים בעבודות, יש משורר ויש שוער. אבל בכהנים מצאנו רק חלוקה לזמן ולא לסוג העבודות. ע’ רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק ד’ הלכה ג’:
משה רבינו חלק הכהנים לח’ משמרות, ארבעה מאלעזר, וארבעה מאיתמר, וכן היו עד שמואל הנביא, ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר, ועל כל משמר ומשמר ראש אחד ממונה, ועולין לירושלים לעבודה משמר לכל שבת, ומיום השבת ליום השבת הן מתחלפין משמר יוצא והאחר שהוא אחריו נכנס, עד שיגמרו וחוזרין חלילה.
ולא מצאנו ברמב”ם חלוקת משמרות ללויים.[2] אף שודאי קבעו בינהם את צורת השירות. ודעת הרמב”ן בספר המצות בעשה לו, שדין זה של חלוקה לעבודה קיים גם בכהנים, ומאידך חלוקה למשמרות קיימת גם אצל הלויים.
וכן כתב הרמב”ן שגם בלויים יש משמרות וכן יש עבודות מיוחדות גם בלויים, ע’ רמב”ן בהשגות עשה לו:
וכן עשו עוד ארבע ועשרים משמרות בלויים ולא בא בהם כתוב או מדרש. שהפרשה הזו בכהנים בלבד היא כמו שכתוב חלק כחלק יאכלו ואין ללויים במקדש אכילה כלל.
… אבל הסדר הוא במשמרות בשני עניינים. שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לויים בין כהנים תהיה כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת ככל הענין שצוה בהם במשכן (נשא ד מט) איש איש על עבודתו ועל משאו.
ובזה מבוארת עוד מחלקות לכאורה בין הרמב”ן לבין הרמב”ן, לגבי מצות לא תעשה אחרת, שלא יעבוד הלוי בעבודת כהנים ולא כהן בעבודת לוי: האם הכהנים מוזהרים שלא יעשה אחד את עבודת חברו כפי שהלויים מוזהרים. ע’ רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק ג’:
הלכה י’
וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים, כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר גם הם גם אתם, וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו.
הלכה יא
לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה.
השגת הראב”ד: אבל כהן שעבד עבודת לוי. א”א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה.
יש להעיר שהרמב”ם כתב שלוי לא יעשה מלאכת חברו, לא משורר לשוער ולא שוער למשורר, אבל לא כתב שאסור לעשות מלאכת חברו בשמירה. וזה שייך למה שנדון בשעור הקודם, ששמירה אינה עבודה, מה שאין כן המשורר והשוער.
והוסיף עוד במנחת אשר במדבר סימן ד’, שרמב”ם כתב כאן “שנצטוו הלויים” ואילו לגבי מצות שמירה כתב “והמצוה הכ”ב היא שצונו לשמור המקדש”, הרי שהציוו על ידי כלל ישראל, אם כן הרי זה כמו מצות שני תמידים, מצוה לט שהרמב”ם כתב “והמצוה הל”ט היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום”, לא הכהנים נצטוו אלא כלל ישראל נצטווה. ולעומת זו לגבי קטורת כתב “והמצוה הכ”ח היא שנצטוו הכהנים להשים קטורת פעמיים ביום”, ואם כן לגבי שמירה “שציוונו” ולא הלויים. הציווי הוא על הכלל ולא על הלויים ולכן יש שוני במצות השמירה של הלויים מאשר לשורר ולהיות שוער.
ובאבני נזר יו”ד תמט, שהובא בשעור הקודם בתשובה לבעל “משכנות לאביר יעקב” שגם בשמירת המקדש יש דין שלא עשה אחד את מלאכת חברו.
הרי שהרמב”ם כתב שהלויים שעבדו עבודת כהנים הם בלא תעשה כן הלויים מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו ולא כתב כן לגבי הכהנים. אבל הרמב”ן כתב בהמשך הקטע הנ”ל:
אבל הסדר הוא במשמרות בשני עניינים. שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לויים בין כהנים תהיה כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת ככל הענין שצוה בהם במשכן (נשא ד מט) איש איש על עבודתו ועל משאו. והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חבירו כמו שדרשו (על”ת ע”ב) ולא ימותו גם הם גם אתם [קרח יח ג].
הרי מפורש ברמב”ן, בניגוד רמב”ם שגם לגבי כהנים יש דין שלא יקרב אחד למלאכת חברו. וזה משום שלדעתו גם בכהנים היו עבודות מיוחדות לכל אחד כפי שהיו בלווים. וכן בספר החינוך כתב שהכהנים מוזהרים אחד על מלאכת חברו. במצוה שפט “שלא יתעסקו הכהנים בעבודת הלוים ולא הלוים בעבודת הכהנים”:
ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן, או אפילו במלאכת חברו הלוי, חייב מיתה בידי שמים. וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו, אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה. ומן הדומה כי הכהן שסייע במלאכת חבירו הכהן גם כן במיתה.
וכתב על זה המנחת חינוך:
והדברים ברורים ונאים למי שאמרם כמו לוי ללוי חייב וכהנים ג”כ בכלל לאו זה וג”כ פשוט אפי’ בעבודה שאינה תמה דעבודה תמה הוא רק בלאו דזרות אבל לא בלאו זה כמ”ש לעיל וכן עבודת סילוק חייב הלוי או חבירו הכהן כי הוא לא מטעם זרות רק מלאו זה.
וכן משמע בספרי פרשת קרח קטז:
אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה, ולא ימותו עונש. אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים. כהנים על עבודת לוים מנין ת”ל גם הם גם אתם.[3]
ולפי מה שכתבנו הרי זה שלא כדעת הרמב”ם. וכתב על זה באבן האזל סוף פרק יג מהלכות כלי המקדש בתשובה לגר”א שפירא:
והנה הרמב”ם לא הזכיר דכהנים מוזהרים שלא יתעסקו כהן בעבודת כהן חברו, ובספרי משוה להו אהדדי ויליף לה מגם הם גם אתם וזה תימה, ונראה דהרמב”ם סובר דכל הך דינא אינו אלא במשכן שהיו עבודות מיוחדות כדכתיב בפ’ במדבר ד’ ה’ ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות וגו’ ובפ’ ז’ ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו וגו’ ובפ’ ט’ ולקחו בגד תכלת וכסו בה את מנרת המאור וגו’ ובפ’ י”ב ולקחו את כל כלי השרת וגו’, וכיון שהם עבודות מיוחדות הי’ הסדר שלא יכנס אחד במלאכת חברו והי’ כל אחד קבוע על עבודתו, אבל בעבודת המקדש לא מצינו שהיו קבועים כהנים מיוחדים על כל עבודה רק שהי’ פייס מי יזכה וכן היו משמרות מתי יעבדו אבל לא שייך בזה לדין שלא יכנס אחד במלאכת חברו, ולכן סובר הרמב”ם דעכשיו ליכא הך דינא כלל, איברא דמצינו דבג’ מקומות שומרים כהנים את המקדש כדתנן בריש תמיד, אבל נראה דלהכי קתני משורר ששיער ולא משורר ששמר דשמירה כיון שאין שם מעשה ואינו מוכח כלל דהוא התערבות במלאכת חברו ליכא איסור, ולא הוקבעו כהנים מיוחדים דזה רק בבית אבטינס וזה רק בבית הניצוץ דהכל עבודה אחת ואין חילוק, ואם הי’ צריך לברר מי שישמור כאן ומי כאן אפשר הי’ פייס אבל אין כאן מלאכות מיוחדות ואין כאן איסור כלל.
ולפי זה, מסתבר שהדין של משורר ששיער הוא משום שעושה עבודה שלא נתמנה לה ולא משום הזנחה של התפקיד הקודם שלו. ואם כן גם מי שעושה עבודת חברו והוא כרגע אינו עובד עובר על הלאו.
מלבד העבודות שהזכרנו, משוררים שוערים ושמירה, הרי יש עוד הרבה עבודות במקדש שלא הוזכרו, נקיון, סידור וכו’. ע’ רש”י ערכין (יג ע”ב):
אין לוי קטן נכנס לעזרה – לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהן.
וכתב הרב אשר וייס בספר במדבר סימן ד’, שזו גם כוונתו של רש”י בבכורות ל’ ע”ב לגבי מה שכתוב שם: “בן לוי שבא לקבל דברי לויה וכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו”, כתב רש”י
דברי לויה – לשורר ולשרת ולהיות שוער.
פירוש המילה “לשרת” מלבד לשורר ולהיות שוער, ע”כ זה שאר עבודות השירות של צרכי הבית ותיקונו, וגם זה מעבודת הלויים. וכן מצאנו בספרי פרשת קרח קטז במדבר שגם הגזברים ואמרכלים הם מהלויים: “וילוו עליך וישרתוך[4], בעבודתם ומנה מהם גזברים ואמרכלים”.
[1] מה שכתב “זרע לוי כולו מובדל” השווה שמו”י פי”ג הי”ב: ” ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע”ה =עליו השלום= אומר י”י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.”
[2] אמנם מצאנו בדברי הימים א’ כד משמרות ללויים. לרמב”ם זה לא ממצוה אלא שלמעשה היו משמרות.
[3] במדבר יח ג-ד: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת: וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם:”
[4] במדבר יח ב: “וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת”.