לט. מצוה כד – קידוש ידים ורגלים | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב"ה

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה כד

והמצוה הכ"ד היא שנצטוו הכהנים לבד לרחוץ ידיהם ורגליהם בכל זמן שיהיו צריכים להכנס להיכל או להקרב לעבודה. וזו היא מצות קדוש ידים ורגלים. והוא אמרו יתעלה (ר"פ תשא) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד וכו'. ומצות עשה זו העובר עליה חייב מיתה בידי שמים. כלומר כהן ששמש במקדש שלא רחץ ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים והוא אמרו יתעלה (שם) ירחצו מים ולא ימותו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות בשני מזבחים (טו ב, יט ב – כב ב):

שמות ל':

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם: וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה': וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:

את אופן הרחיצה מפרט הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פרק ה'.

בפסוק משמע שצריך לרחוץ במים בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת. האם אמנם גם בכניסה לבד למזבח חייבים בקידוש יו"ר. וזה תלוי בשאלה שחקר בספר נתיבות הקדש על זבחים יט ע"ב אם קידוש ידים ורגלים הוא דין על עשיית עבודת הקרבן ואם אין קרבן אין לו דין לקדש ידים ורגלים, או שהיא מצוה מסויימת בפני עצמה לקדש ידים ורגלים בבואם למקדש. ובפשטות קידוש ידים ורגלים אינו על ביאת מקדש אלא על העבודה כיון שההלכה היא שאם קידש לעבודת לילה לא מהני על עבודת היום.

במכילתא דרשב"י שם מפורש שהחיוב הוא רק לעבודה:

(כ) יאמר בבואם אל אהל מועד מה ת"ל או בגשתם אל המזבח אלו כן הייתי אומר בין נכנס לעבודה בין שלא לעבודה חייב ת"ל או בגשתם אל המזבח לשרת מה להלן עבודה אף כאן עבודה אלא מעתה יאמר ובגשתם מה ת"ל בבואם אלו כן הייתי אומר להקטרה טעון קידוש לשאר עבודות אינו טעון קידוש לכך נאמר בבאם ובגשתם.

וכיוצא בזה משמע בגמרא זבחים יט ע"ב:

אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקנית אביאה ריקנית הא כתיב לשרת.

אבל בראשונים הדבר לא ברור: בפרטי המצוות תחילת הלכות ביאת מקדש כתב הרמב"ם "לקדש העובד ידיו ורגליו". משמע שהחיוב הוא לעובד. אבל בספר המצוות הרמב"ם כותב, לגרסת רמב"ם פרנקל: "בכל זמן שיהיו צריכים להכנס להיכל או להקרב לעבודה", ומשמע שיש חיוב של רחיצת ידים ורגלים גם כשנכנס להיכל שלא לצורך עבודה. אבל בתרגום אבן תיבון כתב: "שצוה הכהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם כל זמן שיצטרכו להכנס בהיכל ולעבוד עבודה", היינו גם הכניסה להיכל טעונה קידוש ידים ורגלים, אבל רק כשנכנס לעבודה.

ובאמת זה מחלוקת ראשונים. בהלכות ביאת מקדש שם הלכה א' הרמב"ם כתב רק שמטרת הקידוש היא כדי לעבוד, ולא הזכיר את ביאת ההיכל:

מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו, ועבודתו פסולה בין כ"ג בין כהן הדיוט.

ובהלכות בית הבחירה (פרק ז' הלכה כא) כתב:

ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים.

וכך במשנה במסכת כלים פרק א' משנה ט בהמשך למשנה ו' "עשר קדושות הן":

בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה…

ומשמע שכל כניסה להיכל צריכה להיות עם קידוש ידים ורגלים. ובפרטי המצוה שבתחילת הלכות ביאת מקדש שהבאנו כתב שהמצוה היא "לקדש העובד ידיו ורגליו".

וכתבו התוספות בסנהדרין פג ע"א ד"ה ולא משום טומאה:

וצ"ל דלעולם לא מיחייב אביאה ריקנית אפי' אהיכל דלשרת אבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק ב' דזבחים (ד' יט:) דאמר אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם ה"א אפי' אביאה ריקנית ופריך לשרת כתיב והא דתנן במס' כלים (פ"א מ"ט) ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ורבי יוסי פליג ואמר דבין האולם ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא.

ואם באולם זוהי מעלה בעלמא, אם כן אכן החיוב הוא רק כשבאים לעבודה.

אבל פשטות תוספתא כלים פרק א' הלכה ו' שהביאו התוספת הנ"ל, שגם על ביאה ריקנית חייב לקדש ידיו ורגליו:

אמר שמעון הצנוע לפני ר' אליעזר אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב אתה או כהן גדול היה שותק אמר לו בוש אתה לומר שכלבו של כהן גדול חביב הימך אמר לו רבי אמרת אמר לו העבודה אפילו כהן גדול פצעין את מוחו בגזירין מה תעשה שלא מצאך בעל הפול ר' יוסי אומר כשם שהכל פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן דמים פר כהן משיח פר העלם דבר של צבור ושירי עבודה זרה ודמים של יום הכפורים הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל אלא של בין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד:

וכתבו התוספות שם "שמא ההיא פליגא", כלומר שהתוספתא חולקת על בריתא המובאת בבבלי. וע' ביותר אריכות בר"ש כלים פרק א' משנה ט'.

אם כן זו מחלוקת אם רק לצורך עבודה או לכל דבר. אבל לכאורה אם לא לצורך עבודה אין להכנס להיכל, ע' רמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ב':

והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת עבודה שנאמר ואל יבוא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית.

הלכה ג

כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כהן הדיוט בין כ"ג או כהן גדול שנכנס לו ביום הכפורים שלא בשעת העבודה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימות, וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכפורים ארבע כמו שיתבאר במקומו, ואם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים.

הלכה ד

והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות בין הדיוט בין גדול לוקה, ואינו חייב מיתה שנאמר אל פני הכפורת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו ולוקה.

וצ"ע, ודוחק לומר שהחיוב הנוסף בכניסה לאולם שלא לצורך עבודה היא בביאה שלא כדרכה שמותרת גם ביאה ריקנית, ע' משנה למלך פרק ג' ביאת מקדש סוף הלכה יט.

אמנם לכאורה בגמרא יומא נג ע"ב מצאנו ביאה ריקנית של כהנים לגבי תפילת הכהן הגדול בבית החיצון:

תנו רבנן מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו התחילו הם נכנסין והוא יוצא אמרו לו מפני מה הארכת בתפלתך אמר להם קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב אמרו לו אל תהי רגיל לעשות כן שהרי שנינו לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל.

ואם כן יש כאן כניסה לצורך אבל לא לעבודה. אבל תתכן גם כניסה להשתחוואה, שהיא לא עבודה וגם אינה ביאה ריקנית. ע' ברמב"ם הלכות תמידים ומוספים פרק ו' הלכה ה' בסדר הקרבת התמיד:

כשיגיע בין האולם ולמזבח, נטל אחד המגריפה, וזרקה בין האולם למזבח, והיה לה קול גדול, ושלשה דברים היתה משמשת בהן, השומע את קולה היה יודע שאחיו הכהנים נכנסין להשתחוות והוא רץ ובא.

(מאידך כתב רש"י בכריתות ו' ע"א ד"ה חייב מיתה, שאם חיסר מסמני הקטורת אם כן כהן הגדול נכנס לקדש הקדשים ביום הכפורים עם קטורת שלא כהלכתה וזו ביאה ריקנית).

וע' תוספות מנחות כז ע"ב ד"ה להיכל, שכתבו שהשתחויה צורך עבודה היא. וכן כתב הרא"ש בתמיד תחילת פרק שביעי: "נכנס להשתחוות, אחר הקטרה נכנס להיכל להשתחוות ואין זה ביאה ריקנית דהשתחוואה עבודה היא".

כפי שכתבנו לגבי שמירת מקדש, שיש משמעות לכך שהרמב"ם כתב את דין השמירה בהלכות בית הבחירה ולא בהלכות כלי המקדש שם מנה את תפקידי הכהנים והלויים, כך גם כאן צריך לשים לב שהרמב"ם הביא את דין הכניסה להיכל רק בהלכות בית הבחירה ולא הזכיר את הכניסה להיכל בהלכות ביאת המקדש. וע' מנחת אשר שמות סימן נח שכתב שיש מצות עשה של קידוש לצורך עבודה בקום ועשה לצורך עבודה. אבל לכניסה להיכל הוי כעין לאו הבא מכלל עשה, ולכן קידוש זה הוא דין מדיני קדושת ההיכל, שכל הנכנס להיכל טעון קידוש יו"ר.

אלא שיש לשים לב למה שהבדיל הרמב"ם בין הלכות ביאת מקדש שם דיבר על קידוש ידים ורגלים, ובין הלכות בית הבחירה שם כתב "רחוץ ידים ורגלים", האם אין הכוונה כאן לקידוש?

ע' הבדל כזה בדברי הראב"ד, שהביא במנחת אשר שמות סימן נח @

ולפי זה הכניסה להיכל טעונה "רחיצה", ואילו עבודה טעונה "קידוש". ולפי זה יש לומר לכאורה שקידוש ידים ורגלים של כהן גדול ביום הכפורים, כשלפני כל החלפת בגדים טובל ומקדש ידים ורגלים, אין זה קידוש יו"ר של כל השנה. שהרי בתחילת היום כבר קידש ידיו ורגליו. אלא שתוספת הקידושים הם משום מעלת הכניסה להיכל.

והנה, חילוק זה מצאנו בגרי"ז על זבחים יט ע"ב, שאומר שלגבי קידוש ידים ורגלים של כהן גדול ביום הכפורים, זה אינו שווה לקידוש ידים ורגלים של כהן הדיוט:

ואחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודתו פסולה. צ"ב למה נקטה הברייתא ואחד כה"ג, הא פשיטא דדינו ככהן הדיוט לגבי זה, דהוא דין בכל השנה שעבודתו פסולה כשלא קידש לעבודה…

ואמר הגרי"ז זצ"ל דדין עשרה קידושין דיוהכ"פ אין דינו שוה לקידוש דכל השנה, דקידוש דכל השנה עושה חלות דהידים מקודשות ועי"ז ראוי הכהן לעבודה, משא"כ י' קידושין הוי דין בסדר עבודות יוהכ"פ דבעי' י' קידושין כלומר ב' קידושין בין כל בגד, ודומיא דה' טבילות דלא הוי דין העושה חלות על הכה"ג המכשירו לעבודה אלא הוא דין בסדר עבודת יוהכ"פ.

ולפי"ז יש לבאר דמה דתניא בברייתא ואחד כה"ג ואחד כהן הדיוט, קמ"ל דקידוש ידים ורגלים דכה"ג בשחרית ביוהכ"פ יש בו ב' דינים הא' קידוש דכל השנה דומיא דכהן הדיוט, והב' דיש בו הדין הנוסף של שאר הקידושים ביוהכ"פ שהוא דין בסדר העבודה, וזהו דקמ"ל הברייתא דאף די' קידושין אין מעכבין, מ"מ הקידוש הראשון דכה"ג מעכב אף משום הדין הב' שבו שהוא מדין סדר עבודת יוהכ"פ.

והוסיף וכתב להוכיח את ההבדל שבין קידוש ידים ורגלים של כהן גדול ביום הכפורים משאר קידוש ידים ורגלים:

וראיה ליסוד זה דחלוקים הקידושין דיוהכ"פ מקידוש דכל השנה יש להביא מהך דאיתא ביומא דף לב ע"ב, קמ"ל דטבילה כקידוש מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש, ופירש"י בד"ה מה קידוש כדכתיב בה במקום קדוש, וכן כתב הרמב"ם פ"ב מעבודת יוה"כ ה"ג שכל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולכאורה צ"ב למה הוצרכו להך קרא דבמקום קדוש הכתוב ביוהכ"פ להצריך עזרה לקידוש ידים ורגלים ביוהכ"פ, הלא גם קידוש דכל השנה בעי' בעזרה וכמו שכ' רש"י עצמו בזבחים דף כ' ע"ב בד"ה בפנים שהרי הוקבע לו מקום בעזרה דכתיב ונתת את הכיור והתם כתיב ורחצו ממנו, ומ"ט לא סגי בהך קרא… והנראה מוכח כמשנ"ת דדין י' קידושין דיוהכ"פ הם דין בפנ"ע וחלוק מקידוש דכל השנה, ולכן א"א ללמוד מדין קידוש דכל השנה שהם צריכים להיות בקודש, ובעי' קרא במיוחד להנך קידושין וכמו דיליף רש"י והרמב"ם מ"במקום קודש" והר"ח יליף מטבילה, דבסברא יש לחלק דרק בקידוש דכל השנה שעי"ז נעשה ראוי לעבודה א"כ כיון דהוי צורך עבודה בעי' פנים משא"כ קידוש דיוהכ"פ דהוא דין בסדר היום הו"א דאי"צ שיהיה דוקא במקום קדוש.

ואם כמו שכתבנו שדין הכניסה להיכל הוא משום גדר רחיצה אחר ולא כמו קידוש לעבודה, מובן מדוע הדין הוא שאם קידש לעבודת הלילה צריך לקדש לעבודת היום.

נספח:

מנחת יצחק חלק י' קנב.

א"ת ערך ביאת מקדש:

הנכנס להשתחוות, יש אומרים שהרי זה כנכנס לצורך עבודה ופטור46, ויש אומרים שהשתחוואה אינה חשובה עבודה וחייב47. ויש מחלקים בין השתחוואה שבגמר עבודה להשתחוואה שאינה בגמר עבודה, שאם נכנס לשם כך לוקה48.

זבחים יט ע"ב:

ת"ר כיצד מצות קידוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש רבי יוסי ברבי יהודה אומר מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש אמרו לו הפלגתה אי אפשר לעשות כן שפיר קאמרי ליה אמר רב יוסף וחבירו מסייעו מאי בינייהו אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו א"ל רב סמא בריה דרב אשי לרבינא וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ת"ר קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים.

ועל אופן הקידוש כתב בספר דף על דף:

כותב הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א בספר זבחי קודש (ע' פד):

יש לעיין האיך היה צורת הקידוש, לכאורה ברגלים נטלו עד הברכים וכן מפורש בגר"א בפירושו לתוספתא רפ"ב דידים וא"כ א"א לרחוץ אלא רגליו אלא כשמרימם, וכן ברמב"ן בחומש מפרש בטעם מצות קידוש, שהרגלים מלוכלכות, ומשמע שרוחץ גם תחת עקביו, וא"כ רש"י מפרש בפרשת כי תשא שקידש ידיו ורגליו בבת אחת, וזה תמוה שמרים שניהם ואי אפשר, עי"ש בסוגיא דמקשה על ריב"י כן, וצ"ל שזה אחר זה קידש, ימין ושמאל, והוה בבת אחת שניהם.

ושאלתי למרן הגאון בעל הקהלות יעקב זצ"ל בצורת קידוש, דמסוגיין משמע שלא הגביה, ומסברא משמע כל הרגלים, ואמר לי, שעבודת ביהמ"ק אין בכוחינו להשיג האיך היו כל העבודות ולא אמר דבר ברור ורפיא בידיה, ובמהרה נזכה ונחזה בביהמ"ק בב"א ונראה האיך מצות הקידוש.

ועוד שם:

הרע"ב בפירושו למתניתין כתב שרוחץ רגליו וידיו, ומשפשף רגלו בידו בשעת הרחיצה. ומקורו הוא מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה כאן.

ותמה בשפת אמת מנא לן חובת שפשוף זה, והכא בסוגיין ליתא, וכן ברמב"ם בחיבורו (הל' ביאת מקדש פ"ה הט"ו) ליתא.

וכתב בחזון יחזקאל (תוספתא מנחות פ"א ה"ז) שמקורו מדברי התוספתא, דהכי איתא התם: כיצד הוא מקדש נותן יד ימינו ע"ג רגל ימינו כו', ומשפשף ומרחיץ משפשף ומרחיץ כו'.

ויש לומר שמכאן המקור גם כן לשפשוף שבהל' נטילת ידים (או"ח סי' קס"ב סעיף ב' בהגה"ה ע"ש).

וע' משך חכמה שמות ל יט:

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו. בשאלות ותשובות שער אפרים סימן מח, הקשה מהא דמגילה (ב, ב): אי הוה כתב "את יום י"ד וט"ו" כקאמרת, השתא דכתיב ("את יום הארבעה עשר) ואת", אתא "את" ופסיק. ועיין במרובה (בבא קמא) דף סה, ב, בזה. והנראה לי על פי מה ששנינו בספרי פרשת קרח פיסקא קטז שאכילת קדשים כעבודה ומיטען קידוש ידיו. אי מה להלן קידוש ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו, אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו (מקדש ידיו ורגליו) מקום שאינו צריך אלא ידיו מקדש ידיו, (נמצאנו למדים נטילת ידים מן התורה), ולכן פסיק קרא. ועיין פרק קמא דבכורות דף ו, א: ורבנן איידי דהא קדושת הגוף והא קדושת דמים פסיק להו והדר ערביה ודו"ק. ודע דדוקא אכילת קדשים דמתנות כהונה בעי קידוש ידים מן התורה, אבל לא אכילת קדשים לבעלים ישראל, דזה רק מתקנת שלמה כדאמר בפרק קמא דשבת, והבן.

⁴⁶ . תוס' חגיגה כו ב ותוס' מנחות כז ב; רא"ש תמיד פ"ז מ"א.

⁴⁷ . החינוך מצוה קפד, וכ"ה לדעתו ד' הרמב"ם.

⁴⁸ . סמ"ג לאוין שג; כ"מ פ"ב ה"ד לדעת הרמב"ם; תוי"ט תמיד פ"ז מ"א.

⁴⁶ . תוס' חגיגה כו ב ותוס' מנחות כז ב; רא"ש תמיד פ"ז מ"א.

⁴⁷ . החינוך מצוה קפד, וכ"ה לדעתו ד' הרמב"ם.

⁴⁸ . סמ"ג לאוין שג; כ"מ פ"ב ה"ד לדעת הרמב"ם; תוי"ט תמיד פ"ז מ"א.