ב"ה
ספר המצות לרמב"ם מצוות עשה כז – לחם הפנים
רמב"ם:
והמצוה הכ"ז היא שצונו להשים לחם הפנים לפני י"י תמיד והוא אמרו (תרומה כה) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. וכבר ידעת לשון התורה (ס"פ אמור) להשים לחם חם כל שבת ושיהיה עמו לבונה ויאכלו הכהנים הלחם שנעשה בשבת הקודם. וכבר התבארו דיני מצוה זו באחד עשר ממנחות:
בספר ויקרא כ"ד, ה'-ח' בפרשת אמור נאמר:
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה': וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לה'. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם"
ובפרשת תרומה כה, ל:
וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד:
וצריך להבין מדוע הוזכר לחם הפנים בפרשת תרומה,[1] וע' להלן.
ודגש זה כתב גם הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה ז':
המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין שעליו לחם הפנים
מדוע כתב "שעליו לחם הפנים" – ברור שמקורו בפסוק ואם כן יש דברים בגו.
לחם הפנים היה מורכב משנים עשר חלות עשויות סולת, שהיו מונחות בשתי מערכות על השולחן. הם נאכלו ביום השבת על-ידי משמרות הכהנים שהתחלפו באותה שבת. מחצית לחם הפנים ניתנה לכהן הגדול. הלחם היה נאכל על-ידם בקדושה. הלחם נעשה ללא-מחמצת והיה נשאר טרי עד לשבוע הבא שבו מחליפים את הלחם, וכפי שאומר הפסוק בשמואל א' כא ז שאחימלך נותן לדוד: " וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ". לכן היו ממונים על עשייתו נחתומים אומנים שקיבלו שכר גבוה, אשר מומן מתרומות הציבור (ע' משנה יומא לח ע"א ובגמרא). לחם הפנים שנחשב לאחד מ-כ"ד מתנות כהונה.
צריך שני בזיכי לבונה, כיון שיש שתי מערכות, "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה", אבל אי אפשר לומר שאלו שנים נפרדים, שהרי לא מצאנו אפשרות שרק מערכה אחת תפסל.
וכתב בספר חינוך מצוה צז:
משרשי המצוה. שציונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השם יתברך יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השם יתברך בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה לפיהן מעין הברכה נובע עליו. וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל… ועל הלחם הזה בעצמו אמרו [יומא דף ל"ט ע"א] כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון האל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע.
ואלה הדברים, כגון שלחן ומנורה ולחם הפנים והקרבנות, בכולן נצטוינו מצד המקבלים, וכענין שכתבתי, אין ספק ופקפוק לכל מבין עם תלמיד, שאין חסר תבונות בעולם יחשוב שבסדור לחם בבית על שלחן, שנניחנו שלם ונקחנו שלם ומבורך, תקובל שום הנאה למעלה חלילה, לא במראה ולא בריח ולא בשום צד, רק שציונו בכך לחפצו ברוך הוא שנתברך ממנו מרוב מדת טובו.
במנין המצות שבתחילת משנה תורה כתב הרמב"ם:
כז להסדיר לחם ולבונה לפני י"י בכל שבת שנ' ונתת על השלחן לחם פנים.
השגת הראב"ד: להסדיר לחם ולבונה לפני י"י בכל שבת שנ' ונתת על השלחן לחם. א"א ולמה לא חשב הקטרת הבזיכין דכתיב (פ' אמור) אשה לי"י ואכילת לחם דכתיב (שם) ואכלוהו במקום קדוש.
על שאלת הראב"ד למה לא מנה הקטרת בזיכין ואכילת הלחם, כתב הכסף משנה בהגהותיו על מנין המצוות:
להסדיר לחם ולבונה וכו': כתב הראב"ד אמר אברהם ולמה לא חשב הקטרת הבזיכין דכתיב אשה לה'. ואכילת לחם דכתיב ואכלוהו במקום קדוש עכ"ל. וי"ל לדעת רבינו שאשה לה' אינו לשון מצוה, וכן ואכלוהו אינו לשון מצוה אלא ה"ק כשיאכלוהו לא יהא אלא במקום קדוש:
לפי הבנת הכסף משנה ברמב"ם האכילה והלבונה אינם מצווה, אלא שדבריו נסתרים מספר המצוות הנ"ל שכתב הרמב"ם בפירוש: "ושיהיה עמו לבונה ויאכלו הכהנים הלחם שנעשה בשבת הקודם." הרי שהלבונה והאכילה הם מצוה
והנה, כתב רש"י בפרשת אמור על הפסוקים הנ"ל, שלחם הפנים נקרא מנחה, על הפסוק "והיתה לאהרון ולבניו":
(ט) והיתה – המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא
ורש"ר הירש שם כתב:
דין לחם הפנים כדין מנחה. במנחה הרי הקומץ והלבונה כאחד הם "אזכרה"; הם ה"מתיר"; ואילו הנותרת הנאכלת לכהנים מהווה את השיריים (ראה פי' לעיל ב, ב – ג); וכעין זה גם בלחם הפנים; אלא שכאן הלבונה לבדה היא ה"מתיר", ושתים – עשרה החלות הן השיריים.
אלא שיש הבדל גדול בין כל מנחה ובין לחם הפנים, כיון שמכל מנחה קומצים, אבל בלחם הפנים אין קמיצה.
אלא שבכמה מקומות בגמרא מצאנו שהלבונה נחשבת כקומץ, ע' מנחות ז' ע"ב:
אמר רבא פשיטא לי קומץ מכלי שעל גבי קרקע שכן מצינו בסילוק בזיכין מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע שכן מצינו בסידור בזיכין
וכן בדף ח' ע"א:
והא אמר ר' אלעזר מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין.
הרי שהלבונה היא הקומץ של המנחה.
ולכן יש להבין הבדל בין הלבונה של הבזיכין לכל לבונה של מנחות, בכל המנחות אם הלבונה חסרה, אין זה פוסל ע' רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה ח':
מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כל שהוא נפסלה, חיסר שמנה פסולה, חיסר לבונתה כשירה, והוא שיהיו עליה שני קורטי לבונה אבל קורט אחד פסולה שנאמר את כל לבונתה.
היינו שאין פסול אם חסר משהו כל זמן שיש עליה שני קורטי לבונה. אבל בלבונה של לחם הפנים גם משהו פוסל, ע' גמ' מנחות יא ב שלבונה הבאה בבזיכין חסרה משהו פסולה, ע' רמב"ם שם הלכה יז:
התנדב קומץ לבונה בפני עצמו, אם חסר כל שהוא פסול, וכן שני בזיכי לבונה שעם הלחם אם חסר אחד מהן כל שהוא פסולין, עד שיהיו שני קמצין מתחלה ועד סוף.
והטעם לדבר (ע' זכרון יהודה עמ' עח) שזה דומה לקומץ מן המנחה שחסר גם משהו שפוסל. ואם כן הרי הלבונה דינה כקמיצה של המנחה. אף שהקמיצה אינה מגוף המנחה, דינה כקמיצה.
ונראה לומר בדעת הרמב"ם, שיתכן שלחם הפנים נקרא מנחה ומצות האכילה כבר מנה לגבי מנחה, וכן הלבונה היא בגדר הקומץ של המנחה. ע' משנה מנחות נט ע"ב:
מתני' יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה לבונה ולא שמן לא לבונה ולא שמן ואלו טעונות שמן ולבונה מנחת הסולת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת כהנים מנחת כהן משיח מנחת עובד כוכבים מנחת נשים מנחת העומר מנחת נסכים טעונה שמן ואין טעונה לבונה לחם הפנים טעון לבונה ואין טעון שמן שתי הלחם ומנחת חוטא ומנחת קנאות אין טעונין לא שמן ולא לבונה
הרי שלחם הפנים נמנה במשנה עם המנחות. ולגבי מנחות כתב הרמב"ם את מעשה המנחות במצות עשה ס"ז, ובמצות עשה פח מנה את אכילת המנחה. "והמצוה הפ"ח היא שצוה הכהנים לאכול שירי מנחות והוא אמרו יתע' (ר"פ צו) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל".
וברמב"ם פרק י' הלכות מעשה הקרבנות הלכה ב':
וכן אכילת שירי מנחות מצות עשה שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.
וכתב האור שמח שם:
נ"ב ולחם הפנים איקרי מנחה לקמן פרק י"ב הי"ט, ובמשנה פ"א משקלים מ"ד היך נאכלין כו' ולחם הפנים כו' ונכלל אכילתן בכלל כל מנחות, והוי חלק מהמצוה, לכן לא מנאן רבינו בפני עצמו:
ואם כן הדברים מפורשים באור שמח כאן.
אמנם יש להעיר שתוספות על המשנה מנחות נב ע"ב כתבו שהמשנה בדף נב ע"ב בתחילת הפרק כתבה "כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה" אף שלחמי תודה אינם מנחה, ואף על פי כן אומרת המשנה שם, כדי לומר את ההבדל, כך שיתכן שגם כאן אין זו מנחה ואף על פי כן הובאה במשנה לצורך השוואה לשאר הבאים מן הצומח.
וכתב התוספות יום טוב על המשנה שם:
לחם הפנים – אי אכללא דכל המנחות קאי קשיא לי דלא אשכחן דאקרי מנחה בהדיא בשום כתוב. וכבר דקדקו כן התוס' על לחמי תודה דבריש פירקין כמ"ש לשונם שם אלא שרש"י פי' בפ' אמור (בפסוק) [בפ'] ולקחת סולת והית' המנחה הזאת ומשנתינו תסייעיה דלא כהרמב"ן שהשיגו שיתכן לומר והיתה כל אחת מהמערכת
אם כן לפחות העולה מרש"י על התורה, וכן משמע במשניות שלחם הפנים נקרא מנחה. ואם כן יתכן שמצות אכילה ומצות הקטרת הלבונה היא המצוה הקיימת בכל מנחות.
ומה שלחם הפנים נמנה למצוה בפני עצמה ולא נכלל בשאר המנחות, נראה פשוט, שזה דין מיוחד בלחם הפנים שצריך להיות מסודר על השולחן, וזו היא המצוה שלפנינו, מלבד דין שאר המנחות שיש בלחם הפנים. (וכ"כ גרי"ז מנחות ח' ע"א והובאו דדבריו במצות המלך).
אבל דעת הראב"ד שדין לחם הפנים אינו מנחה, אלא דין בפני עצמו ונחשב כמו קרבן. והבזיכין אינם כמו קומץ של מנחה.
אבל למרות שכתבנו שהבזיכין לדעת הרמב"ם הם כמו קמיצה, בכמה מקומות הרמב"ם מתעלם מהקטרת הלבונה בבזיכין, ראה הקדמת המשנה מסכת מנחות:
ומנחות צבור שלש, האחת עומר התנופה, והוא הקרב בשני של חג הפסח ויתבארו כל דינין במסכתא זו, וקומץ ממנו קרב לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים. והמנחה השניה שתי הלחם, והם שמביאים ביום עצרת וכבר הזכרנום בתחלת זבחים, אמר ה' בהם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, וקראם מנחה אמר בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם וכו'. והמנחה השלישית לחם הפנים שהכהנים אוכלים אותו בכל יום שבת והם שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושלשת אלה דוחין את הטומאה. אלא שאין נאכלין אם באו בטומאה כמו שנתבאר בשביעי דפסחים.
הרי שקרא את לחם הפנים מנחה ולא מזכיר את הלבונה. כן בספר המצוות הנ"ל כתב רק שיהיה עמו לבונה ולא דבר על הקטרת הלבונה.
ובפרק ה' הלכות תמידין ומוספים משמע שעיקר דין לחם הפנים הוא הסידור שעל השולחן, והקטרת הבזיכין היא המתירה לאכילה, ואם כן עיקר לחם הפנים הוא המצוה לסדר אותו על השולחן. ולא עיקרו הוא לאכילה.
וראיה שהסידור על השלחן הוא עיקר, ע' מנחות צה ע"ב ששולחן מקדש את לחם הפנים ולא תנור מקדש. ובשאר מנחות כל כלי שרת מקדש, ע' תוספות מנחות נז ע"ב ד"ה ושמעינן, והובא במקדש דוד (סימן ג' כלי שרת מקדשין עמ' 23). וזה משום שזה דין בשולחן שצריך סידור
ועל פי זה יש להסביר מדוע לחם הפנים הוזכר בפרשת תרומה כה, ל:
וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד:
משום שזה חלק מסידור השלחן שיהיה עליו לחם הפנים, מלבד דין המנחה שיש על לחם הפנים. וזה גם הדגש ברמב"ם שהבאנו לעיל מהלכות בית הבחירה פרק א' הלכה ז':
המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין שעליו לחם הפנים
וע' כנסת ראשונים על מנחות צה:
ונראה בזה דבדין ומצוות לחם הפנים איכא תרי ענייני, חרא דהוי מנחת צבור והיא חובת ק״צ ככל קרבן, אכן בדין לחה״פ איכא דין נוסף והוא מדיני השלחן שבמקדש דדינו הוא שיהיה עליו לחם הפנים, והך דינא מוכרח מהא דבפרשת עשיית המשכן [שמות כה, ל] נאמר ׳׳ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד׳׳ וכן שם לט לו ״את השלחן את כל כליו ואת לחם הפנים׳׳, הרי דבדיני צווי עשית השולחן נצטוו על עשיית לחה׳׳פ וצ׳׳ע. ומוכרח דחובת לחם הפנים הוי גם ממצוות השלחן שיהא עליו לחם, ואין השלחן מתחנך אלא בלחם הפנים, דאז מתקיימת מצוות עשית השלחן במקדש, ודין לחם הפנים הוא מפרטי מצוות השלחן שיהא עליו לחם, וראה בהערותי על הש״מ כאן.
ונ׳׳ל נ״מ בזה דהנה מנורה מקומה נוכח השלחן, ובחי׳ הגרי״ז בפי אמור הביא בשם הגר״ח ז״ל דמשו׳׳ה בהקמת המשכן היה הצווי תחילה על השלחן ואח״כ על המנורה, לפי שהמנורה דינה נכח השלחן וכל זמן שלא היה עוד השלחן לא הוקבע עדיין מקום המנורה, ומש״ה צריך לשים תחילה את השלחן ואח״ב המנורה נוכח השלחן, ונראה להוסיף דדין נוכח השלחן מתקיים רק כשהוא נוכח השלחן שעליו לחם, והדברים מפורשים להדי׳ ברמב״ם בהל׳ ביה״ב פ״א ה״ז ״המנורה בדרום משמאל הנכנס ושולחן מימין שעליו לחם הפנים״, ומה השמיענו הר״מ בזה שב׳ שעליו לחם הפנים אטו לא ידעי׳ איזה שלחן ישנו בהיכל, ומ״ש הך דינא להל׳ ביה״ב, אלא דהר״מ השמיענו דמדין קביעות מקום המנורה הוא דיהא נוכח שלחן שעליו לחם הפנים, דאז אית ליה קיום מצוות שלחן בתבנית ביה״ב, ועפי״ד הגר״ח מדוייק כן גם בפסוקים, דרק לאחר שנא׳ ויערוך עליו לחם נאמרה מצוות מנורה [שמות מ, כג כד] היינו דאז כבר נתקיים מצוות השלחן וממילא שייכא הצווי של מנורה וכנ״ל.
והענין הרעיוני של מנורה מול שולחן, הוא שהמנורה שהיא סמל התורה, צריכה להיות מול החיים המעשיים שהם השולחן, ואין מעמד לתורה בלא החיים.
הערה על גדר התמיד, שפסק בפרק ה' הלכה ד' כרבנן דרבי יוסי אף שלגבי תלמוד תורה פסק כרבי יוסי. ע' שאגת אריה סימן נא ובקונטרס אחרון שם.
[1] העירו בשיעור שהרי גם במנורה נאמר והעלה נרותיה ובארון נאמר ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך.