ב"ה
מצוה כט להבעיר אש על המזבח
כתב הרמב"ם:
והמצוה הכ"ט היא שצונו להבעיר האש על המזבח בכל יום תמיד והוא אמרו יתעלה (ר"פ צו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וזה לא יתכן אלא במה שצוה להתמיד להשים עצים בבקר ובין הערבים כמו שהתבאר בשני מן יומא (כד ב, כו ב – כח א) ובמסכת תמיד (פ"ב). ובבאור אמרו (ספרא פ' ויקרא ספ"ה יומא כא ב, נג א, ערובי' סג א) אף על פי שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ברביעי מן יומא (לט א, מה א – מו ב) ושני מתמיד. כלומר מצות מערכות האש שייעשו בכל יום במזבח:
וברמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ב' תאר הרמב"ם את שלשת המערכות שהיו, בהלכה א' כותב את עיקר המצוה שתאר בספר המצוות, אלא שכתב שם:
מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח.
בניגוד למה שכתב בספר המצות שהמצוה היא "להבעיר", כאן כתב שהמצוה "להיות אש". ולהלן נדון בכך.
בהלכה ד' מתאר הרמב"ם את שלש המערכות:
הלכה ד
שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר אש תמיד תוקד.
הלכה ה
מפי השמועה למדו שזה שנאמר על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת, והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש, אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב נותנין אותן בצדי מערכה גדולה.
במשנה ביומא מג ע"ב נחלקו תנאים כמה מערכות היו בכל יום, לרבי מאיר בכל יום ארבע, וביום הכפורים חמש, לרבי יוסי בכל יום שלש וביום הכפורים ארבע, לרבי יהודה בכל יום שתים וביום הכפורים שלש, ומבואר בסוגיה שם דף מה ע"א.
בספר החינוך מצוה קל"ב כתב את שורשי המצוה:
משרשי המצוה, הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשם דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם [שמות י"ד, כ"א] ויולך יי את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל.
ומזה הענין ציונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראית בירידתה, מן הטעם שאמרנו, חוץ מיום שמיני של מילואים [ויקרא ט', כ"ד] ושל גדעון [שופטים ו', כ"א] ומנוח [שם י"ג, כ'] שהיתה נראית.
אלא שהוסיף במצוה זו:
ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, ואם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח, ביטלו מצות עשה זו.
ולכאורה הדבר תמוה, מדוע אם יש שתי מערכות שבוערות, ורק השלישית שהיא לקיום האש לא בוערת, מדוע ביטל עשה זה? והעיר על זה המנחת חינוך:
ולענ"ד פשוט דמצוה זו שיהיה תמיד אש עה"מ יוצא באיזה אש הן מהמערכה גדולה או מערכה ב' דהמצוה שיהי' אש. והראי' דר"י סובר דלא היה המערכה של קיום האש וכי ל"ל דהיא מצוה שיהי' על המזבח אש רק דהמצוה היא אש ונתקיים באש המערכה. וברש"י פי' דקיום האש הוא משום מערכה גדולה ומובא בלח"מ כאן וד' הרהמ"ח שכ' ואם לא הבעירו הכהנים מערכה ג' במזבח בטלו מצות עשה זו ולדעתי א"נ כן כיון דהיה אש המערכה לא בטלו מצות עשה זו כיון שיש אש רק הוא נדרש ממקראות דצריך כמה מערכות והם דיני המצוה אבל מ"ע זו לא ביטלו כלל כיון שיש אש כנ"פ.
רש"י שהזכיר המנחת חינוך, הוא רש"י ביומא מה ע"א ד"ה של קיום האש, שכתב:
שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר מוסיפין עליו מזה.
וזה שלא כדעת הרמב"ם שמערכה שלישית היא רק לקיום מצוות האש תמיד.
אמנם הרש"ש שם התקשה על רש"י:
רש"י ד"ה של קיום האש. שאם כו'. ל"י מדוע לא פי' כפשטיה דגזה"כ הוא שיהיה אש תמיד על המזבח והיה לזה מערכה בפ"ע.
ולכאורה ניתן לומר בדעת החינוך, כפי שדייק במנחת חינוך שלדעתו עיקר המצוה היא שתהיה הדלקה תמיד, בבוקר ובערב. וז"ל החינוך:
להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר [ויקרא ו', ו'] אש תמיד תוקד על המזבח, ובא הפירוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבקר ובין הערבים, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [יומא כ"א ע"ב] אעפ"י שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.
ואם כן כוונת החינוך שאם לא הבעירו על מערכה שלישית בטלו עשה, היינו שלא הקריבו עצים אלא הסתפקו באש שדולקת ואכן גם לא הוסיפו עצים בכלל על המזבח.
(מכאן על פי חידושי ר' אריה לייב מאלין, סימן כ')
ובביאור דברי החינוך שיש ביטול מצות עשה אם לא הקטירו את המערכה השלישית, יש להסביר באופן כזה: יש לדון האם העצים על המערכה הם רק היכי תימצי שתהיה אש לצורך הקרבנות, או שהעצים בפני עצמם יש בהם קדושה והקטרה?
במשנה במסכת תמיד דף לג ע"א, והובא ביומא מג ע"ב, מדובר על גחלים שנלקחו במחתה ונתפזרו:
נתפזר ממנו כקב גחלים והיה מכבדן לאמה ובשבת היה כופה עליהן פסכתר.
תוספות ישנים ביומא מה ע"א הקשו, איך אפשר לזרוק לאמה את הגחלים והרי יש בהם קדושה. וז"ל:
נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה. הקשה רבינו נסים גאון היכי מכבדן לאמה ומפסיד קדש והלא קדשו בכלי שרת ותנן (עדיות פ"ח מ"א) העיד ר"ע על קטרת ולבונה וגחלים שנגע טבול יום במקצתן שפסל את כולן.
והתוספות שם וכן בחגיגה דף כג ע"ב ד"ה שאם נגע, שם מבוארים הדברים ביתר ביאור, דנו האם הגחלים קדשו או לא, ובחילוק שיש בין גחלים ביום הכפורים לגחלים של כל השנה.
אלא שכל זה לגבי הגחלים, אבל לגבי העצים מצאנו ברור שצריך קידוש כלי. התוספות בזבחים לד כתבו שעצים צריכים קידוש כלי שרת.
הגמרא שם אומרת שטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה לוקה, שהרי חייבים גם עצים ולבונה שאינם בני אכילה, שנאמר "כל טהור יאכל בשר" לרבות עצים ולבונה. ואומרת הגמרא שקדשו בכלי. וכתבו התוספות שם:
שקדש בכלי – תימה מה קידוש כלי יש בעצים דאי מה שמבקעין אותו בקורדום כשהיו מתליעים אותו הא קורדום אינו כלי שרת… ובקונטרס פירש דמיירי הכא בעצים שחתה במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ואין משמע דבמס' תמיד (דף כח:) משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות ומיהו י"ל לא בתרומת הדשן מיירי אלא ביוה"כ שחותה גחלים לקטרת ונראה דקידוש כלי דעצים היינו דמשכי להו לגיזרין אף על גב דקורדום לאו כלי שרת הוא כדאמר בפרק י"ב דמנחות (דף קא.) עצים כמה דלא משכי להו לגיזרין לא מיתכשרי והא דאמר בהקומץ רבה (שם כא.) יצאו עצים שאין מקבלים טומאה היינו קודם קידוש כלי.
והעולה מתוספות, שיש גדר של קידוש כלי בעצים, על ידי הקרדום שמבקעים אותם, אף שאינו כלי שרת.
וכתב בחידושי ר' אריה לייב שכיון שהעצים הם קדושים, הרי שריפת העצים נחשבת להקטרה. והא ראיה שיש גדר של הקטרה בעצים, שהרי במערכה השלישית לדעת הרמב"ם לא היתה שום הקטרה על המערכה, אלא על כורחך שעצם שריפת העצים יש להם גדר של הקטרה.
ועוד הוכיח הגרי"ז ממה שאדם יכול להתנדב עצים, שודאי אין להקריב קרבנות ציבור מהעצים (וצ"ע, לכאורה מדוע לא, אם ימסרם לציבור יפה יפה). אלא ודאי עצם המערכה ששורפים עצים יש לזה דין של הקטרה.
ויש לומר שבעצים כאלו יש דין של קידוש כלי, אבל עצים הנצרכים לקרבנות, בדין האש שצריך לקרבנות, בזה אין צריך קידוש כלי.
וזו המחלוקת בתוספות שנדון לעיל לגבי גחלים. האם הגחלים לקטורת יש להם דין הקטרה, או שאין להם דין הקטרה אלא רק עצים שנצרכים להקטרת הקטורת ובזה אין צריך קידוש בכלי.
ושאלה זו האם העצים שעל גבי המערכה נחשבים להקטרה ויש בהם קדושה או שהם רק לצורך הקרבנות, בזה תלויה מחלוקת הרמב"ם והתוספות האם סידור עצי המערכה יכולים להיות בלילה. הרמב"ם בפרק ב' הלכות תמידין ומוספין הלכה ב' כתב:
בבקר עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וכן מצוה להעלות שני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יותר על עצי המערכה שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר, וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערבים שנאמר וערכו עצים על האש, מפי השמועה למדו שבתמיד של בין הערבים הכתוב מדבר.
הרי שאת העצים עורכים בבוקר.
אבל דעת התוספות ביומא כז ע"ב, והעיר על זה רע"א בגליון שם, שאפשר לסדר עצים על המערכה בלילה. וכן כתבו התוספות להלן ביומא לג ע"א, בהא דאביי מסדר סדר המערכה, שכתבו שסידור העצים יכול להיות גם ביום וגם בלילה בניגוד לתרומת הדשן שצריך להיות בלילה. מבואר בתוספות שחולקים עם הרמב"ם האם סידור העצים על המערכה יכול להיות בלילה.
ומחלוקתם הוא האם יש לזה גדר של הקטרה או שאין לזה גדר של הקטרה וכמ"ש ויתכן שגם נפ"מ לקידוש כלי.
ובזה אפשר להסביר את ספר החינוך, שאם ביטל את המערכה השלישית, בטל את מצות אש תמיד. כיון שרק במערכה זו יש לעצים גדר של הקטרה בפני עצמם, שהרי לא שמים על מערכה זו שום קרבן. והחינוך סובר ששתי המערכות הראשונות, בהם אין צריך קידוש כיון שהעצים הם רק לצורך מה שמקטירים עליהם. מה שאין כן במערכה שלישית שזה קיום באש תמיד, ולכן העצים צריכים קידוש כלי, ובזה אם מבטל את הקטרת העצים הזו הרי מבטל מצות אש תמיד.
אבל המנחת חינוך, כאמור, לא מבדיל בין עצי המערכה הראשונה השניה והשלישית. ולכולם אותו גדר, בין אם צריך קידוש או לא צריך קדוש. ולכן הקשה המנחת חינוך, מאי נפ"מ אם בטלו מערכה שלישית, הרי יש שתי מערכות קודמות שבוערות ויש בהם קיום של אש תמיד.
תוספת:
לרמב"ם ולרש"י היו שלש מערכות. ושני גזרי העצים אינו בפני עצמו. וכן כתב בלחם משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה ד':
דשני גזירי עצים נפקא לן מובער עליה הכהן עצים בבוקר כו' והך דקיום האש נפקא לן מקרא דואש על המזבח תוקד בו ועוד דהשני גזירי עצים משימין על מערכה גדולה וכמ"ש רבינו ז"ל בפירוש ומערכה של קיום האש עושה אותה בכ"מ שירצה מן המזבח וכמ"ש רבינו ז"ל לקמן.
אבל ר"א מזרחי בפרשת צו פרק ו' כתב כשפירש את סדר המערכות:
ואחר שסדר אותה, היה נותן עליה אחר כך שני גזרי עצים, כדי להוסיף לה הבערה יתרה. וזאת המערכה נקראת מערכה של קיום האש, מפני שאם לא היתה המערכה הגדולה מתגברת, זאת המערכה של שני גזרי עצים, שהיו מוסיפין עליה, היתה מקיימת אותה. ואחר המערכה הגדולה והמערכה של קיום, היה מסדר עליה עוד מערכה אחרת, כדי להקטיר עליה האברים שלא נתעכלו, אם מפני שלא נתנו על המערכה הגדולה ואם מפני שלא הספיקו להתעכל. הרי שלש מערכות זו אחר זו וכולן על מקום המערכה הגדולה.
החידוש שבדבריו הוא שקיום האש נעשה על ידי שני גזרי העצים. אמנם קצת סיוע לזה הוא מהבריתא המובאת ביומא לג ע"א שאנו אומרים אותה בתפילה:
אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא ואליבא דאבא שאול מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת מערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים וסידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות.
ומערכה שלישית לא הוזכרה כאן בכלל. ולדברי הר"א מזרחחי זה אתי שפיר שהרי שני גזרי העצים הם לקיום האש והם הוזכרו.
ויתכן שגם ברמב"ם משמע כר"א מזרחי, ע' תמידין ומוספין פרק ו' הלכה א', לאחר שתאר את תרומת הדשן:
… ואחר כך מסדר מערכה גדולה, ואחר כך מסדר מערכה שנייה ואחר כך מעלה שני גזרי עצים ומניחן על מערכה גדולה להרבות האש, ואחר כך נכנסין ללשכת הכלים ומוציאין כל כלי השרת הצריכין להן כל היום, ומשקין את התמיד מים וזה שזכה בשחיטתו מושכו לבית המטבחים…
וכן הרמב"ם לא כתב מתי עושים את המערכה השלישית. וע' לח"מ.
ויתכן שהרמב"ם לשיטתו במשנה תורה, ובניגוד לספר המצוות, שהמצוה של היא שתהיה אש ולא להבעיר אש, לכן לא הזכיר את המערכה השלישית, לא בסידור העבודות התמידיות בפרק ו':
סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא, סמוך לעלות השחר יבוא הממונה שעל הפייסות ויקיש על העזרה ופותחין לו, ומבלשין את כל העזרה, ומעמידין עושי חביתין לעשות החביתין, וכל הכהנים ששם כבר טבלו קודם שיבוא הממונה ולבשו בגדי כהונה, ויבואו ויעמדו בלשכת הגזית, ויפיסו פייס ראשון ושני ויזכה כל אחד במלאכתו כמו שביארנו, ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן ותורם על הסדר שאמרנו, ואחר כך מסדר מערכה גדולה, ואחר כך מסדר מערכה שנייה ואחר כך מעלה שני גזרי עצים ומניחן על מערכה גדולה להרבות האש, ואחר כך נכנסין ללשכת הכלים ומוציאין כל כלי השרת הצריכין להן כל היום, ומשקין את התמיד מים וזה שזכה בשחיטתו מושכו לבית המטבחים, והולכין אחריו הכהנים שזכו להעלות האיברים ושוהין שם עד שפותחין שער ההיכל הגדול, ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד ואחר כך נכנסין להיכל שני כהנים, האחד שזכה בדישון המזבח הפנימי והשני שזכה בדישון המנורה.
המערכה השלישית לא הוזכרה, וזה משום שהמצוה היא שתהיה אש, ולא להבעיר אש כפי שמשמע בספר המצוות, וממילא שלא היתה זו מצוה בזמן קבוע כל יום, כיון שאם היתה אש מוכנה לא היה צורך בהדלקה או הוספה.
ובזה מיושב הא דאביי הווא מסדר סדר המערכה ואליבא דאבא שאול, שלא הזכיר את המערכה השלישית.