ב"ה
מצות עשה ל' תרומת הדשן
רמב"ם:
והמצוה השלשים היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח וזה הוא הנקרא [יומא כב א וש"נ חולין קיז א וש"נ] תרומת הדשן. והוא אמרו יתעלה (ר"פ צו) ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. וכבר התבארו דיני מצוה זו במסכת תמיד (כו. כח – ל ב, לג א) וכפורים (פ"ב ודף כ א, לג א):[1]
יש חידוש במצוה זו, שהעיסוק בפסולת של המזבח היא עבודה ונקראת "תרומה", ולא רק הכרח בל יגונה. ולכן תרומת הדשן צריך שתהיה בבגדי כהונה. אין כאן מצוה שדורשת מעשה, אלא מעשה שהופך למצוה.
ובהלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה י' כתב הרמב"ם:
הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן, אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו.
ניסוח זה של הרמב"ם לכאורה מדוייק יותר מאשר בספר המצוות, שהרי במסכת יומא כד ע"א מבואר שכמות תרומת הדשן שחייבים להרים היא קומץ:
בעי רבי אבין: תרומת הדשן בכמה? מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה? – תא שמע, דתני רבי חייא: נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים, מה להלן בקומצו – אף כאן בקומצו.
הרי שדי בקומץ, וזה מתאים להלכות, אבל בספר המצוות לכאורה משמע שהמצוה היא להרים את כל הדשן מעל המזבח.[2]
האם תרומת הדשן היא המשך הקרבת הקרבנות של יום האתמול, או שמא תרומת הדשן מהווה פתיחה של היום החדש והכנת המזבח לעבודה? אם זה הכנה לעבודות היום ולא גמר של אתמול, ניתן יותר להבין מדוע זו עבודה וצריכה בגדי כהונה, משום שאין זו עבודה שבדיעבד שהיא תוצאה של מה שהיה, אלא הכנה למה שיהיה ולכן צריך בגדי כהונה.
מתוך הקשר הפסוק (ויקרא ו', א-ג) משמע שזה סיום העבודות של אתמול:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ
היינו, הרמת הדשן היא משום העולה שאכלה האש. אבל מהמשך הפסוקים ניתן לדייק אחרת שם, ה:
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.
בגמרא יומא לג ע"א:
אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא, ואליבא דאבא שאול: מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת, מערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים, וסידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודם לקטורת, וקטורת קודם לאברים, ואברים למנחה, ומנחה לחביתין, וחביתין לנסכין, ונסכין למוספין, ומוספין לבזיכין, ובזיכין לתמיד של בין הערבים, שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים – עליה השלם כל הקרבנות כולן.
רבא לא מנה כאן את תרומת הדשן, שאלה זו שאלו התוספות כאן:
אביי מסדר מערכה כו' – תימה לי אמאי לא קא חשיב נמי תרומת הדשן דהויא נמי תחילת עבודה דיממא וצ"ל משום דזימנין מקדימין אותה מאשמורת הראשונה ומחצות הלכך לא קא חשיב לה שהיה הפסק גדול בינה ובין הני דקא חשיב אבל הנך דקא חשיב היו רגילין לעשותן בזה אחר זה אי נמי יש לומר תרומת הדשן עיקר מצותה רק בלילה אבל הני אי בעי למעבדינהו ביממא הרשות בידם.
ורמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה יא כתב:
אימתי תורמין הדשן בכל יום, משיעלה עמוד השחר, וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה.
ומשמע שכיון שכל יום עשו מעלות השחר הרי שזה שייך לעבודת היום.
ראיה לרמב"ם, דהנה, בגמרא זבחים יט ע"ב:
ת"ר: קידש ידיו ורגליו ביום – אין צריך לקדש בלילה, בלילה – צריך לקדש ביום, דברי רבי, שהיה רבי אומר: לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים.
ובגמרא יומא כז ע"ב (ע' להלן):
והרי תרומת הדשן! – תחלת עבודה דיממא היא, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: קידש ידיו לתרומת הדשן – למחר אינו צריך לקדש, שכבר קידש מתחלת עבודה.
וזה סיוע לרמב"ם שתרומת הדשן ביום, ולכן גם קידוש ידים ורגלים צריך להיות ביום כדי שלא יפסל בלינה.
יש לדון על פי גמ' יומא כד ע"א:
אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין ולוי אמר אף תרומת הדשן וכן תני לוי במתניתיה אף תרומת הדשן מאי טעמא דרב דכתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת עבדת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ולוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח.
וצריך עיון האם ללוי תרומת הדשן היא עבודה תמה, היינו עבודה שאין אחריה עבודה, כמבואר שם ע"ב. או שהריבוי הוא רק לעבודת סילוק. האם תרומת הדשן היא סוף העבודה של אתמול או התחלת העבודה של היום? ע' רש"י שם שכתב:
לכל דבר המזבח – לרבות עבודת סילוק אם עבודה תמה היא, כגון תרומת הדשן.
ומוכח שללוי זר חייב אם תרם את הדשן משום שהיא עבודה תמה. ואם כן היא סילוק של יום אתמול.
וע' רמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ט' הלכה ח' שפסק כרב ולא כלוי ואין הזר חייב מיתה על תרומת הדשן, אבל משמע שם שזה משום שזה עבודת סילוק, ולא משום שאין זה עבודת מתנה:
הרמת הדשן צריכה כהן שנאמר ולבש הכהן מדו בד וגו', ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה אף על פי שאין אחריה עבודה שנאמר עבודת מתנה עבודת מתנה הוא שתהיה בכהן לבדו ואם קרב לה הזר חייב מיתה, אבל עבודת סלוק אין חייבין עליה מיתה, [וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה].
ואם תרומת הדשן היא עבודה תמה, שהיא סילוק וסוף עבודת אתמול, מובן גם דיוק ברמב"ם שבהלכה ה' בהלכות ביאת מקדש פרק ט' כתב שזר שעבד העבודה פסולה, ואילו כאן לגבי תרומת הדשן לא כתב שהעבודה פסולה, וז"ל הרמב"ם שם:
והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא, אבל היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש ומסדר את לחם הפנים או את הבזיכין על השלחן והמטיב את הנרות והמצית אש במזבח והקומץ והמקבל דמים, אף על פי שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה אינו חייב מיתה, מפני שכל אחת מהן עבודה שאחריה עבודה ואינה גמר עבודה.
והעיר על זה באבן האזל בהלכה ח' הנ"ל:
ואם הרים ישראל, כאן לא כתב הרמב"ם אף על פי שנפסלו כמו שכתב בהל' ה' גבי עבודה שיש אחריה עבודה, וצריך לומר דשם כל העבודות דחשיב יש אחריהן עבודה והן משמשין תכלית לעבודה הבאה אחריהן, וכיון דאמרינן דעבודה זו נפסלה אין לעשות העבודה הבאה אחריה, ואף דהדלקת הנרות לאו עבודה היא ומ"מ כתב על מטיב את הנרות שנפסל זהו משום דעכ"פ הא עיקר המצוה שתהי' המנורה דלוקה ע"י הטבת הנרות הקודמת ועמש"כ בהל' ז', אבל כאן בתרומת הדשן אין שום עבודה ולא מצוה באה אחריה שתהי' מוכשרת ע"י תרומת הדשן, איברא דאם היינו אומרים דעבודת זר הוא כמאן דליתא א"כ הוי כמו שלא הורם הדשן כלל, ומה שחסר קצת דשן מן המזבח ודאי אינו מעכב תרומת הדשן וא"כ היה מן הדין שירים כהן מחדש לקיים מצות תרומת הדשן, אבל באמת לא אמרינן דעבודת זר הוי כמאן דליתא, דהא אם זרק זר נפסל הקרבן ואי הוי אמרינן דהוי כמאן דליתא למה לא יזרוק כהן דם אחר, וע"כ דכבר נעשה עבודה פסולה[3]
יש להביא ראיה גם מהרמב"ן ביומא לגבי סדר עבודת יום הכפורים, במה שבעל המאור טען שאין פייסות ביום הכפורים, וסדר העבודה של אמיץ כח המכיל את הפייסות אינו נכון. והרמב"ן כתב:
"גם בעיני יפלא אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות וכן בדברי הפייט הראשון ר"א ברבי קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים ז"ל ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה ואין לזרים אתו".
ולכן כתב הרמב"ן שהיו פייסות ביום הכפורים, אבל על עבודות צדדיות שאין צריך בהם כהן גדול. וביחס לתרומת הדשן כתב הרמב"ן:
אין ספק שהפייס הראשון שהוא תרומת הדשן הואיל והוא כשר קודם חצות אינו עבודת יוה"כ אלא עבודת לילה ואינו בכ"ג כלל שלא נתנו לכ"ג אלא עבודת היום.
הרי שתרומת הדשן היא סיום עבודות הלילה.
וכן ברמב"ם הלכות עבודת יום הכפורים פרק ד' הלכה א':
סדר כל המעשים שביום זה כך הוא: כחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן, ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד…
הפייס היחיד שמזכיר הרמב"ם הוא פייס לתרומת הדשן. ולכאורה מטעם שכתב הרמב"ן שזה עבודת לילה ולא עבודת יום. ואם כן הרי לדעתו זה עבודת לילה, וצ"ע מה שלדעת הרמב"ם כל יום עושים אותה מעלות השחר.
אבל צריך עיון שהרי זו גמרא מפורשת שתרומת הדשן היא תחילת עבודת היום, ע' יומא כז ע"ב:
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר וסודרה מאי אהני ליה אלא פורקה זר וסודרה כהן מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר ולא והרי אברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא והרי תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא היא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחלת עבודה.[4]
הרי מפורש שתרומת הדשן היא תחילת עבודת היום.
ויתר על כן מפורש בתוספות הרא"ש שם, שמסביר מדוע סידור המערכה הוא עבודת לילה, ותרומת הדשן היא עבודת היום – כפי שעולה מתוך הסוגיה שם:
ותימה דחשיב תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא וסידור מערכה דבתרה כדתנן מי שזכה בתרומת הדשן זכה בסידור המערכה לא חשיב לה עבודה דיממא, וי"ל דלפי שבקדשים הלילה שייך ליום שלפניו להקטרת איברים ופדרים של אתמול וצריך כמה פעמים לסדר המערכה בלילה הילכך לא חשיבא סידור המערכה תחלת עבודה דיממא, אבל תרומת הדשן לא שייכא ליום שלפניו והיא תחלת עבודה לצורך היום והרמת הדשן מכשרת המערכה להקטרת היום כמו תרומה שמכשרת השירים הילכך חשיבא תחלת עבודה דיממא.
אם כן הרי תרומת הדשן היא תחילת העבודה ולא סיום עבודות אתמול היא.
אלא צריך לומר שהדבר תלוי בשני הלשונות בגמרא יומא שם, שבלשון שני אומרת הגמרא שם כז ע"ב:
אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא מתקיף לה רבא אלא מעתה תיבעי פייס אשתמיטתיה הא דתניא מי שזכה בתרומת הדשן זכה בסדור מערכה ובסדור שני גזירי עצים למימרא דעבודת יום בעיא פייס עבודת לילה לא בעיא פייס והרי אברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא והרי תרומת הדשן משום מעשה שהיה למימרא דעבודת יום ושזר חייב עליה מיתה בעיא פייס אין זר חייב עליה מיתה לא בעיא פייס והרי שחיטה שאני שחיטה דתחלת עבודה היא.
הרי מפורש שתרומת הדשן היא היא עבודת לילה ללשון זה ורק צריך פייס משום מעשה שהיה. (אמנם ע' תוספות שבארו את הגמרא באופן אחר). ולפי האמור הרי זה שני לשונות בגמרא יומא כז ע"ב אם תרומת הדשן היא תחילת עבודת היום או סוף עבודת הלילה.
ולפי מה שהבאנו מהרמב"ם על פי אבן האזל, תרומת הדשן היא סיום עבודת הלילה. ולכאורה קשה הרי לאחר תרומת הדשן יש הוצאת הדשן, ע' רמב"ם תמידין ומוספין פרק ב' הלכה יג. וכתב על כך במקדש דוד סימן לב:
וזה דחשיב תרומת הדשן עבודה תמה אע"ג דיש אחריה הוצאת הדשן כתבו התוס' יומא (כ"ז ע"ב) ד"ה איכא משום דהוצאת הדשן אינה חובה בכל יום אך להרמב"ם ז"ל דס"ל דאף הוצאת הדשן בכל יום אי אפשר לומר כן.
ולדברינו מיושב משום שלדעת הרמב"ם אכן תרומת הדשן היא עבודה תמה כיון שהיא סיום עבודות הלילה, והוצאת הדשן אמנם חובה בכל יום אך הוצאת הדשן אינה עבודה כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה טו:
ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו, וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפים אותו, ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו, שיניחנו בנחת, ואסור ליהנות בו.
השגת הראב"ד: ושמו שיניחנו בנחת. א"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן.
הרי שהוצאת הדשן אינה עבודה ולכן תרומת הדשן היא יכולה להיות עבודה תמה.
ע' מעלין בקודש א. וע' ספר זכרון רוח יוסף, עמ' 141 שדן אם תרומת הדשן הוא דין בדשן שזקוק להרמה, או שזה דין במזבח. ויתכן ששאלה זו קשורה במה שנדון לעיל. וע' משנה למלך תמידין ומוספין פרק ב' הלכה י'
[1] אכן הבה"ג לא הביא תרומת הדשן במנין המצוות, ועי' בדברי הרי"פ פרלא (ח"א עשה קכ"ח) שתמה על זה.
[2] העיר על זה הרי"פ פרלא בפירושו לספר המצוות לרס"ג (ח"א עשה קכ"ח, שע"ט ע"א).
[3] וצ"ע מיומא כז ע"ב שזר שסידר את המערכה, פורקה וכהן מסדר מחדש.
[4] ומה שבהמשך הגמרא משמע שתרומת הדשן עבודת לילה, ע' תוספות ד"ה למימרא שפרשו את הגמרא אחרת.