ב"ה
מצווה לב – וקדשתו, לכבד זרע אהרון
א.
רמב"ם:
והמצוה הל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו אותו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ר"פ אמור) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. ובא הפירוש (גטין נט ב וש"נ) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ולשון ספרא (פ"א הי"ד) גם כן וקדשתו על כרחו. ר"ל כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו (שם ה"ו) קדושים יהיו לאלהיהם על כרחם והיו קדש לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלהיו לאי זה דבר נקדמהו ונכבדהו ולכן אמר והיו קדש, הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום. וכבר התבארו התנאין הראוין להם ואז יהיה ראוי להתנהג עמהם המנהג הזה במקומות מפוזרים בגמר מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתם:
הרמב"ם במצוה כג כתב את המצוה ללוויים לעבוד במקדש. ואילו לגבי כהנים הרמב"ם לא כתב שיש להם מצות עשה לעבוד. אמנם ע' להלן שהרמב"ם כתב "ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן", אבל מדוע אין מצוה לכהן לעבוד?
ואולי יש לומר, שהכהנים בכלל הלויים. ולכן דייק הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה א':
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד…
הרמב"ם הדגיש "כולו", לכאורה זה לכלול גם את הכהנים. ולכן בהלכה א' בפרק ד' כתב הרמב"ם:
הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב.
כיון שבפרק הקודם כתב "זרע לוי כולו" לכן כתב בפרק זה "הכהנים הובדלו מכלל הלוים".
וע' ערוך השלחן העתיד סימן כב סימן יח שדן בשאלה זו, ותירץ שם, משום שכתב שכיון שיש מצוה על מעשה העולה ועל מעשה החטאת וכו', הרי כל עבודה בפני עצמה היא מצוה, הרי מצוה לעבוד היא מצוה כללית, והרמב"ם הרי כתב שלא מונים מצוות כלליות.
וע' במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשורש שנים עשר, שלא מונים כל פרט במצוה כמצוה בפני עצמה, והרמב"ן שם הביא דעת בה"ג, ומכל מקום כתב הרמב"ן שם:
והקרוב אלי יותר שנמנה כל מעשה הקרבנות אחת אין הפרש לכהן בין שיעשה חטאת ואשם או עולה ושלמים ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם מצות עשה אחת שנאמר (קרח יח ז) ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ירצה לומר תעבדו בכל עבודת הכהונה כי היא עבודה ומתנה עבודה לי ומתנה לכם שיש לכם בה שכר כאשר תקחו מן השלחן הגבוה יתברך ואם כן יחסרו ארבע מצות מחשבונו שלהרב בכאן:
הרי שלדעת הרמב"ן אכן יש מצות עשה אחת של כהנים לעבודתם, שנאמר "ועבדתם עבודת מתנה". אבל הרמב"ם לא מנה את זה למצוה והרמב"ן כאן לא השיג עליו.
כיו"ב השאלה גם לגבי הברכה, האם יש ברכה אחת שכהן מברך לכל העבודות או שמברך ברכה לכל אחת מהעבודות? ע' משנה למלך הלכות מעשה הקרבנות פרק א' הלכה א' לגבי נוסח הברכה לרמב"ם.
ב.
לרמב"ם המצוה מן התורה וכן פשטות הגמ' גטין נט ב, "וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו'":
מתני' אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום… תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון א"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא א"ל דאורייתא ומפני דרכי שלום כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא דכתי' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום[1]
אלא שדבר זה הוא מחלוקת ראשונים. דעת הטור והרא"ש שזה רק דרבנן. טור יו"ד סימן כח:
כתב בספרי ה"ר חזקיה ז"ל מי ששפך יכסה ואם ראהו אחר שלא כסה חייב לכסות ובמה ששפך יכסה שלא יכסה ברגלו שלא יהא המצות בזויות עליו ואם זה רצה לכסות וקדם אדם אחר וכסה חייב ליתן לו י' זהובים ומיהו אם עמד אחד לקרות בתורה ועומד אחר תחתיו אין לחייבו הי' זהובים דבקריאה כולם חייבים זה כמו זה ואפי' כהן ועמד ישראל תחתיו אין לחייבו בי' זהובים והא דאמרינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון אסמכתא בעלמא היא ולא גבינן מיניה בבי דינא
כן כתב התוספות חולין פז ע"א שדרשת וקידשתו היא אסמכתא וכן הרא"ש פרק ו' סימן ח'.
אבל הב"ח ביו"ד שם, תמה איך אפשר לומר שזה אסמכתא והרי הגמרא בגיטין אומרת שזה דאוריתא. וכתב הב"ח:
ואפשר דה"ר חזקיה סבירא ליה דלא כהסמ"ג אלא כהרמב"ם בפ"ד (ה"א) מהלכות כלי המקדש והעובדים בו שסובר דעיקר המקרא אינו בא אלא למצות עשה להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב אלמא דעיקר המקרא נאמר להקדישו להכינו לקרבן ומה שאמרו בגמרא דאורייתא הוא היינו לומר שיש בו דררא דאורייתא דכיון דחזינן דמצות עשה הוא לקדשם ולהכינם לקרבן מסתמא דהוא הדין נמי דצריך לקדשו לנהוג בו כבוד להקדימו לכל דבר שבקדושה ומטעם אסמכתא לבד ולא ממשמעות הכתוב על פי הדין.
וז"ל הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ד' הלכה א':
הלכה א
הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב.
הלכה ב
וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.
אבל ברמב"ם בספר המצוות מפורש שזה דאוריתא וכפי שכתב בספר המצוות הנ"ל.
ובירושלמי גיטין פרק ה' על המשנה של דרכי שלום נחלקו אמוראים האם דין זה של קדושת כהנים הוא מן התורה או אינו מן התורה:
מילתיה דרבי שמעון בן יוחי אמר שהוא מדברי תורה דתני בי ר' שמעון בן יוחי [דברים לא ט] ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו'. ואח"כ ואל כל זקני ישראל. מילתיה דרבי יהושע בן לוי שהוא מדבריהן דאמר ר' יהושע מיימי לא ברכתי לפני כהן ולא הינחתי לברך ישראל לפניו. מילתיה דרבי חנינה אומר שהוא מדבריהן דמר ר' חנינה עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום….
אם כן הרי שאלה זו היא מחלוקת תנאים בירושלמי.
בשו"ע או"ח קכח סעיף מה כתב הרמ"א:
אסור להשתמש בכהן, אפי' בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך (מרדכי בהגהות דגיטין).
וכתב על זה הגר"א:
אם לא כו'. כמ"ש בגיטין נ"ט ב' לכדמר כו' דלא כהרמב"ם בס' המצות שכ' שא"י למחול שהרי נאמר וקדשתו בע"כ.
ובמגן אברהם סימן ר"א ס"ק ד' האריך בזה וכתב:
וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם, ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה וכמ"ש ססי' תנ"ז
וצ"ע שהרי לגבי פדיון הבן אנו נוהגים בכהנים גדר יחוס. ובאורים ותומים סימן טו ס"ק ג' כתב:
והא דהקשה המג"א [או"ח] סימן ר"א (סק"ד) הא בגמ' (גיטין נט ב) אמרינן דאורייתא, י"ל דס"ל הני מילי בזמן הבית וקרבן כדכתיב את לחם וכו', אבל לאחר חורבן בעוונותינו הרבים בטלה קדושתן של תורה, וכ"כ בהגהת מרדכי גיטין (סי' תסא) בשם ר"ת דבזה"ז אין קדושת כהנים דאין בגדיהם עליהם היינו אין ראוי לבגדיהם.
והט"ז שם כתב ס"ק לט:
בהגמ"ר דגיטין כ' מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת הקשה תלמיד א' הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונ' ה"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתק ר"ת והשיב הר' פיטר דנהי שיש בו קדוש' יכול למחול כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דבלאו ה"ט יכול להשתעבד בו עכ"ל. וקשה לי הא קי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשה כדאיתא בהאש' רבה אם לא רצה דפנו פירוש שמיסרין אותו ביסורין ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו ונ"ל דהטעם דיכול למחול הוא משום דיש לו הנאה מזה ולא אסרה התור' עליו מידי דהוא ניחא ליה בכך אם לא במה שאסרה תורה בפי' עליו אבל שאר דבר לא
וע' משך חכמה פרשת אמור:
…וזה ברור, וכמו שכתב הט"ז דכהן שיצק מים לר' תם זו היא קדושתו, וקל וחומר אם במות רבי בטלה קדושה זו, כל שכן בחייו של רבינו יעקב. ואותו תלמיד שהקשה אולי לא הרגיש לזה, ור' תם לא רצה ליטול גדולה לעצמו
ג.
אלא שבמשנה תורה חידש הרמב"ם את גדר המצוה שהיא להקדישם לעבודת הקרבנות. ובכותרות להלכות כלי המקדש כתב הרמב"ם: "(י) לקדש הכהן לעבודה".
הגרי"פ בפירושו לרס"ג הקשה סתירה בין הרמב"ם במשנה תורה ובין הרמב"ם בספר המצות, לגבי עיקר המצוה, האם זה לתת לו כבוד ראשון כמו בספר המצוות או שהמצוה היא להבדילם לקרבנות, ורק כתוצאה מזה לנהוג בו כבוד.
ומצאתי בערוך השלחן שהתייחס לשאלה זו סימן קכח סעיף סח:
האמנם בירור הדברים כן הוא דהתורה קידשה את הכהנים לעבודת בהמ"ק וקראן קדושים כדכתיב [ויקרא כא, ו] קדושים יהיו לאלהיהם וגו' כי את אשי ה' הם מקריבים והיו קדש וגו' וגם עלינו צוה הקדוש ברוך הוא שנקדש אותם כדכתיב [ויקרא כא, ח] וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך וגו' וזהו ציוי שאנחנו נקדש אותם וצריך ביאור דבשלמא הקדוש ברוך הוא שקידשם שיעבדו במקדש ושלא ישאו לנשים גרושות וזונות שפיר אבל אנחנו האם בידינו להקדישם אך פירושו הוא שאתה תכבדנו כדבר של קדש ולזה אמרו חכמים בגיטין [נ"ט:] וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כלומר שיהא מכובד עליך ולפ"ז הדבר ברור דבמה שהקב"ה קידשם אין כח בידם לשנות ולאו בדעתם הדבר תלוי דגזירת מלך היא אבל במה שעלינו לקדשם כלומר לכבדם הלא בידם למחול שהרי אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ולכן בכל דבר יכול למחול ורק בקריאת התורה לברך ראשון תקנו חכמים שאינו יכול למחול מפני דרכי שלום ויתבאר בסי' קל"ה ודע דשם מעילה לאו דוקא בחיוב קרבן מעילה וכל עבירה נקראת מעילה כדכתיב [דברי הימים א' ה, כה] וימעלו בה' אלהי אבותם ואונקלס תרגום על מעילה לשון שקר ע"ש וכן כתיב [במדבר ה, ו] למעל מעל בה' על דבר פעור ולהדיא שנינו במעילה [י"ח.] אין מעילה אלא שינוי וכן הוא אומר [במדבר ה, יב] איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכן הוא אומר וימעלו וכו' ע"ש דכל שעושה דבר נגד התורה נקרא מועל ובזה א"ש הכל כמו שנבאר בס"ד:
אלא ששאלה זו אם הכהן יכול למחול, הרמב"ם הנ"ל בספר המצוות כתב שהכהן אינו יכול למחול, בניגוד לדעת מהר"ם מרוטנבורג בתשובה ח"ג סימן ח' דפוס קרימונא. והובא במרדכי גיטין שם רמז תא, שכהן יכול למחול. אלא שהמהר"ם עמד שם על הסתירה הנ"ל. שהרי מ"וקידשתו" לומדים שצריך לכוף אותו לכך ולכן כופין אותו לגרש נשים פסולות. ע' יבמות פח ע"ב: "מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו". ואם כן מצות קידוש הכהנים הוא בעל כורחם, ואיך נאמר שהכהן יכול למחול? וע' לעיל מ"ש ערוך השלחן. אך המהר"ם כתב:
ולא כמו שכתבת דמוקדשתו יליף אם לא רצה דפנו, הני מילי גבי נושא נשים בעבירה, אבל לפתוח ראשון ולברך דלא הוי אלא כבודו יכול למחול. דאטו ליטול מנה יפה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול וכי תיסק אדעתין למימר דפנו, אף על פי דמוקדשתו יליף, אלא ודאי לא אמרינן דפנו אלא בנושא נשים בעבירה, אבל דברים שהן לכבודו או לריוח ממון הרשות בידו למחול, לבד מבית הכנסת שאינו יכול למחול דילמא אתי לאנצויי. ובסעודה לא אתי לאנצויי כדאיתא בגיטין [שם, ב] בהדיא משום דלא שכיחי בה רבים, ואפילו בסעודת נישואין וברית מילה דשכיחי בה רבים לא פלוג רבנן, מדלא מפליג תלמודא בין סעודה לסעודה.
פתרון אחר לשאלת הסתירה בין הלימוד של "וקדשתו" ככפיה ובין הסוברים שיכול למחול על כבודו, נמצא בביאור הגר"א בתורת כהנים פרשת אמור, פרשח ח' פרשתא א' הלכה יג:
נ"ב וקדשתו בע"כ. ונ"ל הא דקאמר בכל הש"ם וקדשתו לפתוח ראון וכו', היינו מסיפא דקרא קדוש יהיה לך, והוא מפורש בגיטין נב ע"ב ברש"י וקדשתו כי את וגו'. ור"ל אסיפא דקרא קדוש יהיה לך והוא דבר חדש ואמת ולנקל להבין והש"ס נקט בכ"מ רישא דקרא.
לפי דברי הגר"א, הרי יש פתרון לסתירה לכאורה בין הדרשה של הדברים שצריך לכוף את הכהן ובין הדברים שהכהן יכול למחול. הכל מדאוריתא אבל "וקדשתו" הוא בעל כורחו. ו"קדוש יהיה לך" זה מרצונו
והדברים מפורשים גם ברש"י על התורה, פרשת אמור כא ח:
וקדשתו – על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש:
קדש יהיה לך – נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה:
אבל כל זה לרש"י, אבל הרמב"ם בפירוש למד את הכל מתחילת הפסוק. ואם כן מובן מה שכתב הרמב"ם שהכהן אינו יכול למחול.
ובהסבר דברי הרמב"ם שאי אפשר למחול כתב בשעורי הגר"א עוזר שלשה דרכים שכולן נכונות:
האחד, בלשון הרמב"ם בספר המצוות מבואר שהמצוה היא לכבד זרע אהרן. וכתב שזהו הטעם שנתרבו (בספרא) אף בעלי מומין לכיבוד, הגם שאינם מקריבים לחם אלקיהם, אלא שהמצוה היא 'לכבד כל הזרע הנכבד ההוא', תמים ובעל מום. ומשמע שגדר הדין הוא לכבד את שבט הכהונה, ואינו כבוד לכהן הפרטי. אשר על כן אף אם הוא עצמו מוחל, כבוד השבט מי ימחל.
ובזה מובנת שיטת הראשונים המובאת במאירי (בגטין נט) אודות כיבוד לחכם במקום שיש כהן, שאם נודע לנו על כהן בעולם שהוא גדול כמו החכם, אין החכם קודם לכהן, 'שכבודו של אותו כהן שבמקומו מתפשט לכל בני משמרתו וכולם במקומו הם ומשום גזל השבט נגעו בה, לא משום גזילו של זה לבד', משא"כ אם אין כהן בשום מקום כמו החכם הזה – החכם קודם. וטעמה של דעה זו הוא כאמור, שכבוד שבט הכהונה הוא ולא כבוד הכהן הפרטי, ולכן הקובע הוא אם יש חכם בכל השבט כמו הישראל.
האופן השני, עפ"י המבואר מדברי הרמב"םשם שענין נתינת הכבוד לכהנים הוא נתינת הגדולה לה' יתברך שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו, וכן האריך בספר החינוך שם. ואם כן מצד זה שונה כיבוד הכהן מכיבוד רבו, שכבוד רבו כבוד דידיה הוא כפי שלמדו מ'ותורתו' – תורה דיליה ]וכל חכם חכמתו מיוחדת לו לפי מה שהוא[ ועל כן חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, משא"כ כיבוד הכהן ענינו כבוד לאדון ע"י מתן כבוד למשרתיו ולכן לא מועילה מחילת הכהן על כבודו, שאין זה 'כבודו' אלא כבוד שמים [כדוגמת מה שחידש הגרי"ז (בהל' ת"ת) בשיטת הרמב"ם דדוקא על חיובי הכיבוד המיוחדים לרבו מובהק מהניא מחילת הרב, שהם בגדר 'חיוב' לרבו והינו בעלים על החיוב למחול עליו, אבל לענין קימה בפני ת"ח לא מהניא מחילה, שהיא 'מצוה' לשמים לכבד בקימה כל ת"חאפילו אינו רבו, ומשום כבוד התורה הוא, ולכן אין מועילה בזה מחילת החכם].
והנה צ"ב מדוע החיוב לכופם שלא לישא פסולות נמנה כמצוה לעצמה, והלא לכאורה כל ענינה הוא לכפות הכהנים לקיים אזהרותיהם שנצטוו בהם כבר, וכדין כפיה על המצוות ואפרושי מאיסורא שבכל התורה, שאינו נחשב מצוה לעצמה. ואמנם צריך להבין את גוף הדרשה דתו"כ ד'וקדשתו' בעל כרחו, למה נצרך לזה קרא והלא בכל התורה כולה ב"ד כופים על המצוות – אלא שכבר מבואר בסוגיא דיבמות (פח:)) דלהכי דרשינן מ'וקדשתו' בעל כרחו, לומר דאף בגוונא דתרי ותרי והיא ניסת לאחד מעדיה המעידים שמת בעלה ואומרת 'ברי לי' – כופים אותו לגרשה, ומשא"כ בישראל בגוונא דתרי ותרי ונישאת לאחד מעדיה שאין כופים לגרשה, כמבואר בכתובות כב:… משא"כ כאן ישנה מצוה מיוחדת עצמית על ישראל לקדש הכהן ולהפרישו מדבר הפוסלו, ואין הכפיה משום מצוותו של הכהן גרידאאלא מצוה עצמית המוטלת על כלל ישראל. ועל כן אף על פי שהוא והיא אומרים 'ברי' מ"מ ב"ד כופים אותו לגרשה.
ונראה שכביאור האחרונים מבואר להדיא בדקדוק לשון הרמב"ם שכתב בספר היד שהמצוה היא 'להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לעבודה'. מבואר בלשונו שהיא מצוה עצמית על כלל ישראל להבדיל הכהנים להכינם לעבודה כשם שהובדלו ע"י הקב"ה כמו שכתב הרמב"ם שם בריש דבריו 'הכהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות', וההבדלה וההכנה לעבודה נעשית ע"י כפייתם על מצוות הכהונה שבעברם עליהם 'מחללים קדושתם' ו'נפסלים לעבודה' וע"י הכפיה מבדילים אותם 'לקדשם' 'ולהכינם לעבודה'.
אמנם יתכן שהרמב"ם בספר המצוות לא הולך באותה דרך של משנה תורה: בספר המצוות המצוה היא לכבד זרע אהרון וזה מן התורה ואי אפשר למחול. ובמשנה תורה המצוה היא להכינם לקרבן, "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד…", וכב"ח שזה דרבנן שהרי לא כתב הרמב"ם "ומצוה לנהוג בהם כבוד" אלא "וצריך כל אדם מישראל" משמע שזה דרבנן ולא מן התורה.
[1] וכתבו שם התוספות: "וליטול מנה יפה ראשון – כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ:) דהנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם."