ב"ה
מצות עשה לג – בגדי כהונה
כתב הרמב"ם:
והמצוה הל"ג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (תצוה כח ב) ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות (שם כט ח). ואלו הן בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים. ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמר סנהדרין (פג א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא זה כתוב בבאור. אבל בא כתוב (שם י) וחגרת אותם אבנט וכו' והיתה להם כהונה לחקת עולם ובא בפירוש (שם ב) בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים. והנה נבאר (ל"ת עד) כי זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא (ס"פ צו) וישם עליו את החשן פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות למדה לשירות יום יום ולשירות יום הכיפורים בכל יום משמש בבגדי זהב ויום הכיפורים בבגדי לבן.
וכבר בארו בספרא (אח"מ פ"ח) שלבישת בגדים אלו מצות עשה והוא אמרם ומנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך תלמוד לומר [אח"מ יו לד] ויעש כאשר צוה י"י את משה. כלומר בגדים אלו. ואף על פי שהם בתכלית היופי שהם מזהב ושוהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה האל למשה לבד והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בפרק שני מזבחים (יז ב – יט א) ובמקומות מכפורים וסוכה (ה א, נא א):
ויש אחרונים שסוברים שצריך ברכה על לבישת בגדי כהונה.[1]
הרמב"ן בהשגות מביא את הבה"ג שלא מונה את לבישת הבגדים ופירש הרמב"ן את שיטתו משום שסובר שאין לבישת הבגדים מצוה אלא הכשר מצוה, שכיון שמחוסר בגדים עבודתו פסולה, ממילא צריך ללבוש בגדי כהונה: וז"ל רמב"ן בהשגות:
כתב הרב והמצוה שלשים ושלש שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש והוא אמרו ית' ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ושאר דבריו בזה. והנה זו עם פשיטותה בכתוב ואריכות התורה בביאורה לא ראיתי לבעל ההלכות שימנה אותה אבל מנה בלאוין (אות סח) מחוסר בגדים ששימש. ודעתו זאת לומר דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה אינו אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן.
ולכאורה הרי שיטת הרמב"ם בשורש העשירי שלא מונים דברים אלו, השורש העשירי בתרגום הרב קאפח (הכלל העשירי):
פעמים יבואו בתורה ציווים ואין אותם הציווים המצווה, אלא הקדמות לעשיית המצווה, כאלו יתאר איך ראוי לעשות אותה המצווה. דוגמה לזה אמרו: "ולקחת סולת וגו'" (ויקרא כד, ה), כי אין ראוי למנות לקיחת הסולת כמצווה ואפייתו כמצווה אלא הנמנה הוא רק אמרו: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל); והמצווה היא רק, שיהא לחם תמיד לפני ה'. אחר כך תיאר, איך יהיה לחם הזה וממה הוא נעשה ואמר שיהיה מסולת, ויהיו י"ב חלות. ועל דרך זו עצמה אין אין למנות אמרו: "ויקחו אליך שמן זית זך" (שם כז, כ), אלא מונים אמרו: "להעלות נר תמיד"; וזו היא הטבת הנרות, כמו שנתבאר ב"תמיד".
והוסיף הרמב"ם:
אלא הזכרנוהו והערנו עליו, מפני שגם בזה כבר טעו הרבה ומנו מקצת הקדמות המצווה עם המצווה עצמה כשתי מצוות, כמו שמתבאר למי שמתבונן במניין הפרשיות שהזכיר שמעון קיארא ז"ל – הוא וכל מי שנמשך אחריו מן המזכירים פרשיות במניינם.
ואכן הרמב"ן מביא את דברי הרמב"ם הללו כשטוען שלא היה צריך למנות את מצות לבישת בגדים כפי שלא מנה עשיית שולחן ומזבח. אלא שלרמב"ם זה חלק מן הבית, ולרמב"ן הם חלק ממצוות העבודה.
אמנם בסיום דבריו אומר הרמב"ן שמסתבר כדעת הרמב"ם:
וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטוינו בהן אבל אהרן עליו השלום היה לובש אותם כמקיים גזירת מלך שגזר עליו לעבוד בהם לא היה מתענג בלבישתם להתפאר ולהתעטר ביופים ולא להתימר בכבודם. ואמנם דעת הרב בבגדים ובקידוש יותר מחוורת למנותם גם בכלל מצות עשה כי בעבודתם מקיים מצוה מוסיף על השתמר מן הלאו.
ולכאורה אם לרמב"ם אנו מוצאים שיש מצוה בלבישת הבגדים, הרי לכאורה זה מוכיח שהלבישה אינה לצורך העבודה והכשר מצוה, אלא יתר על כן, הלבישה עצמה היא המצוה.
אלא שלכאורה הרי לרמב"ם אסור ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, ואם כן איך יתכן לומר שיש מצוה בלבישה והיא אינה הכשר עבודה? ע' רמב"ם הלכות כלאיים פרק י' הלכה ל"ב:
כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית.
השגת הראב"ד: כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'. א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר (נמי) מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים.
ומשמע שלרמב"ם אסור ללבוש שלא בשעת עבודה, שלא כראב"ד. ואם כן איך נבין בדעת הרמב"ם שלבישת בגדי כהונה אינה הכשר?
אלא נראה שהסבר הדברים הוא על פי מה שכתב הרמב"ם בכמה מקומות שהבגדים הם משום שללא בגדים אין כהונתם עליהם. ע' רמב"ם הלכתו כלי המקדש פרק י':
הלכה ד': מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת.
ודבר זה, שהכהן ללא בגדים נחשב כזר, הביא הרמב"ם גם בספר המצוות כאן.
שני דברים משמע מהלכה זו ברמב"ם: א. שמטרת הבגדים להיות הכהן עובד בהם. ב. שכהונת הכהנים תלויה בבגדים. אלא שיש להסביר שאמנם ללא בגדים הוא זר, אבל רק לגבי עבודה, שהרי לגבי תרומה ודאי הוא כהן אף ללא בגדים. ומכל מקום הצורך בבגדים הוא לא רק צורך עבודה שיש חיוב שהיא תעשה בבגדים, אלא הצורך בבגדים הוא כדי שיהיה להם שם כהן הכשר לעבודה.
ולכן הרמב"ם כתב שיש מצות לבישת בגדים, משום שאין זה חלק מהכשר וצורך עבודה, אלא זה שייך למהות הכהנים שעובדים במקדש.
ולפי דברים אלו יש לדון בחקירת ר' יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא אתוון דאורייתא[2] כלל יט:
ודע דדבר זה עצמו יש ג"כ לספק בו אם ענין בגדי כהונה נצרך רק מפאת כהן העובד דזולת הבגדים אינו נחשב כהן וכדדרשי' בזבחים דכ"ד ע"ב ובכמה דוכתי הכהן בכיהונו ופירש"י שיהיה לבוש בגדי כהונה דאל"כ לא חשוב כהן וע"ש בזבחים די"ז ע"ב בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ועוד שם דכ"ד ע"א תוד"ה הואיל שכתבו דבגדי כהונה מקדשים את הכהן לעבוד עבודה ע"ש ומה שכהן העובד מחוסר בגדים פוסל את העבודה איננו מפאת שהעבודה בעצמותה נצרכת לבגדים רק מפאת שבלתי הבגדים אין הכהן נחשב לכהן וה"ל הזר העובד ונפסלת העבודה מפאת שעבדה זר או דילמא העבודה בעצמותה נצרכת ג"כ אל הבגדים וכמו שהם מכשירי כהן כן המה ג"כ מכשירי עבודה ועיין זבחים דף פח ע"ב דבגדי כהונה מכפרים עש"ה וא"כ י"ל שכח הכפרה שלהם מסייע לכפרת הקרבן ועבודת הקרבן בעצמותה נצרכת אל הבגדים.
לדעת הבה"ג על פי הרמב"ן בגדי כהונה הם הכשר מצוה לעבודה. אבל לדעת הרמב"ם הם לא משום שהעבודה צריכה בגדים אלא משום שצריך שיהיו כהנים הכשרים לעבודה ולולא זה הם נחשבים לזרים.
המרדכי בגיטין תס"א כתב:
מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל והשיב לו אין בהם קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתיק ר"ת והשיב ה"ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול.
הדברים נדונו לעיל במצות וקדשתו (לב), וכתב על זה במנחת אשר פרשת תצווה:
ותימה מה ענין בגדי כהונה למה דאסור להשתמש בכהן והלא איסור זה נוהג בכל מקום לא רק בבית המקרש ומה ענינו לבגדי כהונה ונראה דבדקדוק לא שאלו את ר"ת מקרא דוקדשתו שענינו כבוד הכהונה ורוממותו ליטול מנה יפה ראשון וכדו' כדאי' בגיטין ג"ז ע"נ אלא מן הירושלמי דהנהנה מן הכהן מעל בהקדש דלגבי כיבוד דילפינן מוקדשתו מודו כו"ע דיכול הכהן למחול אלא דאותו התלמיד ששאל את ר"ת נקט ראם מעילה יש כאן לא שייך למחול וע"ז השיב ר"ת דאיסור מעילה תלוי בבגד"כ דהלא אין מעילה אלא בהקדש ממש ולא בתרומה ובקדושת כהונה הכללית ולכן ס"ל דרק כשבגדי כהונה עליהם מתקדשים הם בקדושת הקדש להיות בהם דין מעילה ולא בזמן הזה שאין עליהם בגד"כ ועיין בתוס' זבחים כ"ד ע"א דבגדי כהונה מקדשין את האדם יעבוד עבודה עי"ש ובמה שהקשה התלמיד דא"כ כשאין להם בגד"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו שתק ר"ת משום שלא חש לקושייתו דלא קשה מידי דודאי כהן הוא לכל דיני הכהונה אף ללא בגד"כ כנ"ל אלא דמ"מ אין בו מעילה כשם שפסול הוא לעבודה דקדושת הגוף חלה עליו רק ע"י קדושת הבגדים המקדשין אותו לעבודה כנ"ל כנלענ"ד בביאור דברי ר"ת.
הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל כתב לא רק שמחוסר בגדים חייב אלא גם בתוספת בגדים:
וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים. ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמר סנהדרין (פג א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים.
ובמנחת אשר פרשת תצוה חקר האם מיותר בגדים גם הוא כזר אלא שזה פסול מסויים והלכה. משום שקשה לומר שנחשב כזר. אבל פשטות הרמב"ם הרי השווה בין מחוסר בגדים לבין מיותר בגדים. וכן בהלכות כלי המקדש פרק י' הלכה ה' לאחר הלכה ד' הנ"ל שם כתב שהוא נחשב כזר:
כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך היתר בגדים, כגון שלבש שתי כתנות או שני אבנטים, או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד ה"ז מחלל העבודה וחייב מיתה בידי שמים.
אלא שהביא שם את כנסת הגדולה שיש טעות ברמב"ם וצריך להיות שאינו מחוייב מיתה ופוסל עבודה. ודייק כן גם בספר המצוות שכתב שאם עבד בפחות או ביותר עבודתו פסולה "וחייב על זה מיתה בידי שמים, ר"ל מחוסר בגדים שעבד" (וכן בהוצאת הרב קאפח) משמע רק מחוסר בגדים חייב מיתה.
ובפרק יט הלכות סנהדרין מנה הרמב"ם רק מחוסר בגדים שחייב מיתה. אמנם ע' כסף משנה שם הלכה ב' שכתב לתקן ברמב"ם שם במקום מחוסר כפורים, מיותר בגדים, ואם כן הרי הרמב"ם שם כן מנה מיותר בגדים. וע' ספר המצוות העליר הערה 8 במצוה זו שהאריך.
אלא שגם בענין יתור בגדים יש לדון, ע' מנחת אשר שם, שבהלכות כתב הרמב"ם כגון שלבש שתי כותנות או שני אבנטים. ומשמע שרק בבגדי כהונה זה כך. והקשה מהלכה ח' שהרמב"ם דן על צלצול קטן, אבל צ"ע ששם מדובר על חציצה ולא על יתור בגדים. אבל הגרי"ז כתב שזה לא משום חציצה, שאם כן מה ענין זה לשלש על שלש, וצ"ב.
לגבי עשיית בגדי כהונה, הרמב"ם לא מנה בכלל המצות את העשיה. אך בפרק י' הלכות כלי המקדש הלכה ד' כתב:
מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות…
על פי זה מובן מה שכתב הרמב"ן בפרשת תצווה שמוח כח ב שעשיית הבגדים צריכה להיות לשמה:
והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, שיבינו מה שיעשו.
לגבי עצם עשיית החפץ של המצווה, ברמב"ם מצאנו שיש מצוה גם בעשית סוכה, קטורת, אף שלא נמנו במנין המצות, בהלכות ברכות פרק יא הלכה ח' כתב:
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה.
הרי שלרמב"ם העושה סוכה לא מברך, לא משום שאינה מצוה אלא משום שיש אחריה ציווי. ומשמע שיש מצוה בעשיה.
כיוצא בזה מצאנו במצות הקטורת. שבמצוה כח בספר המצות כתב שהמצוה "להשים הקטורת על המזבח" ובפרק ב' הלכות כלי המקדש הלכה א' כתב "עשייתה מצות עשה". הרי שכל מצוה שצריך לקיימה הרי הכנתה ועשייתה היא מצוה אלא שאינה מצוה בתרי"ג מצוות.
ולכן גם בבגדי כהונה, יש מצוה בעשיתם כפי שיש מצוה בעשית סוכה ובעשית קטורת, אלא שאין זו מצוה מתרי"ג מצוות. והרי ודאי שאדם לא יכול שלא לעשות סוכה בערב יו"ט ואחר כך יטען שהוא אנוס בעשיה, שהרי ודאי הוא מצווה על העשיה.
ויתכן לומר שיש מצווה בכל הכנה של החפצא של המצוה, אבל הרמב"ם אומר בפירוש שיש מצוה רק בדברים של ציבור כמו בגדי כהונה ועשיית הקטורת. אבל בדברים של יחיד רק משמע מכללא כמו שכתבנו על פי רמב"ם הלכות ברכות.
אבל צריך עיון, האם בזמן עשיית סוכה פטור מן המצוה כדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
ע' בגדי כהונה שחור עמ' 103 על הציץ
אהל יוסף קרח עמ' 289
[1] ברכה בלבישה (עיי"ש) המשכנות יעקב (או"ח סו"ס ח) נקט בפשיטות דצריך לברך על לבישת בגדי כהונה כעל כל המצוות [ועי"ש לענין כה"ג שיוצא בבגד"כ שכשחוזר א"צ לברך על העבודה]. וכ"כ המלבי"ם בארצה"ח (יח,א) שברכו בשעת הלבישה אקב"ו ללבוש בגדי כהונה. [אמנם לשי' דאינה מצוה בפנ"ע אלא הכשר עבודה יל"ע אם מברך ולכאו' הוי כעשיית סוכה וסת"ם]. ועי' איה"ש שמסתפק אם ברכו ברכה כללית על הלבישה או על כל בגד ברכה פרטית. עוד יל"ע בפעם הראשונה שמשה הלבישם אם בירך.
[2] הרב יוסף ענגיל (ה'תרי"ט, 1858 – ה'תר"ף, 1920) ראש ישיבה ורבה של העיר קראקא שבפולין. היה בעל שיטת לימוד ייחודית, תלמיד חכם פורה וחריף הנחשב אחד מראשוני מפרשי התלמוד בדרך ההיגיון הנושקת לפילוסופיה. תקופה מסוימת ישב בעיד בנדין ולאחר שגורש משם על ידי הרוסים עבר לקרקוב בשנת 1906, שם שימש כאב בית דין עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז עבר לווינה ושם נפטר בא' בחשוון ה'תר"ף (1919).